עבודות יצירתיות של צלמים אשר הפכו באופן מפתיע לסרטוני הרגעה קצרים.
אנחנו לא נוטים לחשוב על נגרייה כעל מקום שבו אפשר למצוא שקט נפשי. מסורים, מברגות, פטישים – איך כל זה מתיישב עם שלווה ורוגע? כמובן שלכל אדם יש העדפות אישיות, ויש מי שימצא שלווה גם בשעת עומס של מוסך, אך באופן כללי אנו אוחזים בתפיסה מוגדרת למדי של שלווה: אפשר למצוא אותה מול אגם שקט, בספרייה, ביער, בפארק, על פסגת הר ובכל מקום שבו יש מעט התרחשות והרבה שקט. יש היגיון שמסביר מדוע מקומות מהסוג הזה מסבים לנו שלווה, אבל מדי פעם נשברים החוקים, וברגעים הללו אנו יכולים למצוא רגעי זן במקומות בלתי צפויים.
רגעים כאלה, מסתבר, אפשר למצוא בתחתית דלי מים בחווה, בים גבה גלי אם לשאול את הז'רגון מאנשי החזאות, וכן, גם בנגרייה. צלמים מוכשרים ויצירתיים עושים מאמץ רב כדי לחשוב על קונספט מעניין ולהגיש אותו לעולם בצורה מקורית. כשזה מצליח ממש, יש לכך הדים – ולפעמים הם באים בדמות ערך מוסף ליצירה שאליה ככל הנראה לא כיוון המשורר. יוצרים רבים טוענים כי מרגע שיצירה יצאה לקהל היא שייכת לו וכבר אינה בבעלות האמן. כשהצופה מביט ביצירה והיא מייצרת אצלו שלווה ושקט נפשי, זה לא כל כך משנה מה הייתה מטרת היוצר מלכתחילה. זה, כך נראה, הסיפור של שלושת הסרטונים הבאים.
1. הדלי
ג'ון וולס היה צלם אופנה שבילה את ימיו בין גורדי השחקים והרחובות ההומים של מנהטן. הוא אינו זוכר מתי ולמה בדיוק עבר להתגורר בגפו במדבר הטקסני במה שהוא מכנה "מעבדת השדה" – מעין חווה קיימותית לחקר אנרגיה טבעית ונקייה. המשמעות היא שוולס חי בבדידות במדבר, מקבל חשמל מהרוח, מבשל בחום השמש וכן הלאה. על קורותיו בניסוי המעניין הזה הוא מדווח באמצעות בלוג וערוץ יוטיוב. רוב הסרטונים שהוא מעלה זוכים לחשיפה של אלפי צפיות בלבד. אבל יום אחד סרטון שלו ניפץ את הממוצע הזה לרסיסים והחל לערום מיליונים של צפיות. הוא מכנה את קטע הווידיאו הזה "הדלי".
כצלם לשעבר, וולס מורגל בחשיבה יצירתית בנוגע לצילום, אבל מה שעשה עם דלי מי השתייה מפתיע בפשטותו: הוא הניח מצלמה בקרקעיתו כשהיא מופנית כלפי מעלה. כל שנותר לצופה, מלבד להביט בשמים הכחולים, הוא לנוח בקרקעיתו של דלי ולצפות באורחים המגיעים להרוות את צימאונם במדבר. "כולם אוהבים מים במדבר", כותב וולס ומפרט על חיות החווה שהגיעו לבקר, ביניהם ארנב, חמור ופר, כמו גם אורחים בלתי צפויים כמו דבורים וציפור בר מזדמנת. אבל מעניין להביט גם על התגובות הנרגשות, ובמיוחד הפופולארית שבהן – "הדברים הכי פשוטים יכולים להיות הכי מדהימים! זה היה מרגיע LOL". כמה פיות של בעלי חיים עושים את הפעולה הבסיסית ביותר, זה כל מה שנחוץ כדי להסב לנו רגע של שלווה.
2. גילוף ספירלות פיבונאצ'י
סימטריה טבעית מושכת אותנו ואף גורמת לנו עונג. זו כנראה הסיבה שעוררה עניין רב ברשת כאשר פול סלר שחרר וידיאו מתוך סדנת העץ שלו ובו הוא מגלף שבבי עץ ספירליים עם סימטריה מתמטית כמעט מושלמת, ואולי מושלמת לגמרי. כך, למשל, כתב גארת' בראנווין בבלוג הוותיק Boing Boing: "האם יש מקבילה ויזואלית לעקצוצים השמיעתיים שאנשים מדווחים עליהם בתגובה המרידיאנית? כי יש לי הרגשה מיוחדת עמוק בפנים בכל פעם שאני צופה בסרטונים כמו של היוצר בעץ פול סלר". הוא ממשיך ומסביר כי לאור התגובות לסרטון הוא כנראה לא לבד. "אנשים מדברים על כמה מדיטטיבי, מרגיע ותרפויטי הוא גילוף ספירלות הפיבונאצ'י". בראנווין, כמו אחרים, מציין שהיה שמח לו היה הסרטון אף ארוך יותר לאור התחושה הנעימה שהוא מעורר בצופה.
כמה מילים על הסימטריה המתמטית. הצורה הספירלית שמגלף סלר מביאה לידי ביטוי את סדרת פיבונאצ'י, המופיעה בטבע במגוון צמחים ובעלי חיים. הדוגמה המוכרת והקרובה ביותר לשבבים היא קונכייה שמעוצבת באותו אופן. הסוד הוא היחס בין איברי הסדרה, ושמו – יחס הזהב – מרמז על תכונותיו הן המתמטיות והן האסתטיות. אבל לא רק התוצר הסופי נעים לעין – יש משהו שובה גם באקט הגילוף עצמו, שמצולם מאוד נקי, בתקריב ובהילוך איטי. ואולי לאפקט המרגיע שותפה גם העובדה שבסופו של דבר אנו מביטים דווקא על תוצר הלוואי של העבודה. השארית היא יצירה בפני עצמה ויש בזה משהו מאוד אגבי ולא מחייב.
3. העכשיו הנצחי
הים, בשונה מדלי מים או מסדנת עץ, דווקא כן שייך לרשימת המקומות שבהם אנו מצפים למצוא שלווה. אך לא בכל מצב. הים הוא דינמי וכשם שהוא יכול להרגיע, כך הוא יכול לעורר. צפייה בגלים מרחוק היא לרוב אקט מרגיע, ואולם שהייה ביניהם עלולה לעורר תחושה הפוכה בדיוק. וכאן הגדולה של פרויקט הצילום The Infinite NowI, שיתוף פעולה בין הצלמים ארמאנד דייק וסוריי קולינס. השניים יצרו יחד קטע וידיאו שמציג נקודת מבט על הגלים הנשברים בלב הים. הגלים נעים בהילוך איטי ונמצאים תמיד על סף שבירה, אך למעשה הם סטטיים. כדי להסביר את היצירתיות המרהיבה הזו צריך לדבר על כמה מושגים טכניים פשוטים.
הווידיאו נוצר בטכניקה שנקראת סינמגרפיה והיא למעשה שילוב של צילום סטילס וצילום וידיאו. אנחנו פוגשים את סוג היצירות הללו פעמים רבות בדמותם של גיפים, אותם קטעי וידיאו קצרצרים שרצים בלולאה אינסופית. קולינס יוצר את תמונות הסטילס ודייקס אחראי על עיבוד התמונה לסינמגרף, כלומר על הוספת אלמנט של תנועה לתמונה הקפואה. בכך נוצר רושם של דינמיות, אך התמונה עומדת במקום, ומכאן השם שנבחר לפרויקט – הרגע הנוכחי נמשך עד האינסוף. בדרך כלל סינמגרף יופיע בפני עצמו כפריים בודד, אך במקרה של הסרטון המדובר ערך דייקס רצף של סינמגרפים ותפר אותם בצורה חלקה ליצירה אחת באופן אסתטי במיוחד. אבל יותר מכך, הוא מעורר מצב של זן בשל הקונספט המיוחד שעומד בבסיסו. בנוסף, המוזיקה המקורית, שכתב חצוצרן מהפילהרמונית של רוטרדאם עבור הפרויקט ובהשראתו, מגבירה את האפקט עשרות מונים.
תמונת כותרת: Vasileios Karafillidis / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
העונג שבשהייה בקצה העולם – החוקרים והמדענים שיוצאים לגלות את הפינות הנידחות בתבל
פרוסות דקות של אושר – כיצד להציף את חיינו ברגעים של נחת ועונג
בין מאדים לכוס שמפניה – שלמותו הגיאומטרית של היקום מתגלה במקומות בלתי צפויים
עוד מרדיו מהות החיים:
