כמו יין טוב – אנחנו ממשיכים להשתכלל קוגניטיבית ומנטלית במשך כל החיים

מדענים מיפו את תהליכי ההתפתחות שלנו ומסבירים באיזה גיל אנו מגיעים לשיא בכל תחום

בועז מזרחי | 30 ספטמבר, 2020

מספרים לנו שאנו מגיעים לשיא היכולות שלנו – פיזיות ומנטליות – בגיל צעיר יחסית ומשם מתחיל המדרון. אבל מה קורה כשמעמידים את ההנחה הזו בפני בדיקה מדעית? אכן, בגיל מסוים מתחילה שחיקה חומרית של הגוף, זאת אין להכחיש. אבל זה לא אומר שמגיל 25 או 28 אנו צועדים לעבר קריסת מערכות טוטלית. להיפך, נראה כי שיאים רבים נמצאים עוד עשרות שנים לפנינו.

לאורך השנים בדקו חוקרים באמצעות ניסויים וסקרים באיזה שלב בחיים בממוצע אנו מגיעים לשיא בתחומים שונים, החל מיכולת קליטת שפות וכלה ברווחה פסיכולוגית. Business Insider מיפו את תוצאות המחקרים הללו ומשרטטים תמונה מאוד אופטימית של ההתפתחות האנושית. על פי הממצאים אנו ממשיכים לגדול, או אם תרצו להבשיל, בתחומים שונים לכל אורך החיים. שיאים מסוימים אף מגיעים קרוב לקצה תוחלת החיים הממוצעת.

מסוגלים לשמור על השיא במשך עשור ויותר

המפה מגלה כי גיל 7 הוא השלב האולטימטיבי ללימוד שפה חדשה, וב-18 מגיע המוח שלנו לשיא כושר העיבוד שלו. בגיל 22 אנחנו הכי חזקים בזיכרון שמות חדשים ושנה לאחר מכן מגיע השלב שבו אנו הכי מרוצים מהחיים. אל דאגה, יש עוד תחנה כזו בדרך. בגיל 25 שריריהם של בני האדם נמצאים בפסגת כוחם. אבל זה ממש לא אומר שמכאן והלאה אנו מתדרדרים ביכולות פיזיות, כיוון ששלוש שנים מאוחר יותר, בגיל 28 זהו הזמן הטוב ביותר לרוץ מרתון וב-30 צפיפות העצמות שלנו בשיאה. ב-31 נגיע לשיא במשחק שחמט ולאחר שנה היכולת שלנו לזכור פרצופים תהיה בשיאה. בגיל 40 יש לנו את הסיכוי הגבוה ביותר לבצע תגלית זוכת פרס נובל וכעבור עשור כישורי האריתמטיקה שלנו יהיו בשיאם. בגיל 51 תגיע היכולת הגבוהה ביותר להבין רגשות של אנשים אחרים ובגיל 69 נגיע בפעם השנייה לשיא הסיפוק מהחיים. ב-71 אוצר המילים שלנו יהיה העשיר ביותר וב-74 נהיה הכי מרוצים מהגוף שלנו. ורק כשנגיע לגיל 82, אחרי שעברנו את כל הפסגות הללו, הרווחה הפסיכולוגית שלנו תגיע לשיאה.

עכשיו הגיע הזמן לסייג. ראשית, מדובר בממוצעים. שונות וגיוון קיימים ללא ספק, ולא רק בשנה לפה או לשם. ייתכן שאדם אחד יגיע לשיא העיבוד הקוגניטיבי בגיל 25 ויהיה בשיא הסיפוק בגיל 32. שנית, מכיוון שחלק מהממצאים מבוססים על סקרים, מהימנותם מוגבלת. זה לא אומר שהם שקריים, אך התמונה שהם מציירים אינה חופפת בסימטריה מושלמת את המצב במציאות. בנוסף, העובדה שהגענו לשיא ההר לא אומרת שבצד השני יש מצוק. לפעמים הפסגה היא רמה מישורית. כך, למשל, בגיל 25 שרירינו מגיעים אמנם לשיא חוזקם, אך הם נשארים בשיא הזה למשך 10-15 שנים. וכמובן ששונות גנטית משפיעה, כמו גם אורח חיים ומגוון גורמים נוספים. ואין להתעלם מהעובדה הביולוגית שהמוח בגיל צעיר הוא ספוג למידע ותאיו מתחילים למות בגיל מבוגר.

מטרת המפה, אם כן, אינה לשרטט עבורנו עוגנים בחיים, אלא להבהיר כי היכולות המגוונות שלנו מבשילות בשלבים שונים בחיים. התבגרות אינה תהליך שנעצר איפשהו בעשור השני לחיינו כשנעלמים הפצעים מהפנים; זה רק אומר שסופת ההורמונים ששטפה אותנו שככה. בסרטון מאת The School of Life מסביר הפילוסוף אלן דה בוטון כי התבגרות היא תהליך שממשיך עמוק אל השלבים המאוחרים בחיינו. ההגדרה שלו אינה מסתכמת בתהליכים ביולוגיים שבאים לידי ביטוי במראה החיצוני, שכן המוח שלנו ממשיך להתפתח בתחומים נוספים שקשורים להתנהגות, לעיבוד הרגשי, למערכות היחסים ולהיבטים נוספים של עולמנו הפנימי ושל יחסי הגומלין שלו עם המציאות.

ערכה של בשלות רגשית

תחילה סוקר דה בוטון את שלבי התפתחות התינוק ואת גיל ההתבגרות שבסופו, הוא טוען, החברה מפסיקה בהדרגה לתת פוקוס לצמיחה האישית שלנו ומתחילה להביט על צמיחה חומרית: במקום להביט על ההישגים הפנימיים של האדם, כמו חריפות המחשבה או הסקרנות שלו, אנחנו מתייחסים לנקודות ציון חיצוניות כמו כמה תארים ואיזו משכורת יש לו. "אך במציאות", מסביר דה בוטון, "אנו לעולם לא חדלים לקבל הזדמנויות לגדול בצורה רגשית, בשונה מצמיחה חומרית או פיזית". הגדילה שלנו בשלבים המאוחרים מתבטאת אמנם במה שנתפס כניואנסים, אך למעשה מדובר בכישורים שערכם עבור הרווחה הנפשית שלנו לא יסולא בפז.

כך, למשל, בין גיל 19 ל-20 אנו מתחילים להביט על הקשר עם ההורים שלנו בצורה אחרת, בוגרת ומבינה יותר. אנו מסוגלים להכיל במוחנו את החסרונות שלהם. בגיל 23 הפרספקטיבה שלנו לגבי קנאה מקבלת תפנית חיובית, ובגיל 33 אנחנו מתחילים לחשוב מחדש על מערכות יחסים, לקחת אחריות על הקשיים שבהן ואולי אף לעשות צעדים לתקן אותן. "אנחנו אולי נראים פחות או יותר אותו דבר", אומר דה בוטון, "אך בפנים יכולים להתרחש רגעים איטיים וחסרי תהילה של צמיחה רגשית". בשונה מתהליכי ההתפתחות של ילדים הנחקרים ומתועדים היטב, הגדילה שלנו כבוגרים אינה זוכה לאותה תשומת לב מדעית "שהייתה יכולה לספק לנו את העידוד שהיינו זקוקים לו כדי להבחין ולטפח שלבי גדילה".

דה בוטון מאמין כי לכל שלב בחיים יש את הפוטנציאל שלו לרכישת כישורים רגשיים חדשים ומאמין כי הם לא נופלים בחשיבותם מהיכולות הקוגניטיביות שרוכש ילד בגיל שנתיים, שש או עשר. הוא מונה מספר כישורים רגשיים כאלה: היכולת להבין את עצמנו ולפתח חיבה עצמית; מחשבה מעמיקה על השפעות הילדות שלנו והניסיון להבין כיצד הן עיצבו אותנו; תזמון נכון של התקשורת שלנו עם אחרים, בייחוד בנוגע למגרעות; היכולת לקרוא את דבריהם של אחרים בין השורות ולפרש את עומק המסרים שלהם; היכולת להכיר באופייה הקשה של המציאות ולקבל את המצב האנושי בהבנה; היכולת להיות זמינים לעזור לאחרים ולקבל עזרה בעצמנו; פיתוח ביטחון וחסינות מנטלית וכן הלאה. ההיבטים הללו הם מה שמאפשר לנו להשתמש בתבונה ביכולות הקוגניטיביות והפיזיות, ולשגשג באמת. לעשות את קפיצת המדרגה מאנשים מוכשרים לאנשים מסופקים. כי אנו יכולים להיות צעירים מאוד מוכשרים בתכנות, אבל כדי להיות מנהלים של סטרטאפ מצליח דרושה לנו יכולת להבין בני אדם לפחות כמו את הטכנולוגיה.

על הצמיחה הרגשית ועל נקודות ההתפתחות הפנימיות מציע דה בוטון להסתכל עמו כעל טיול בין איים. הוא מדמה את התהליך לציון אתרים על גבי מפה: כאן למדנו איך לתקשר בצורה עמוקה יותר, שם השלמנו עם חוויה טראומטית שרדפה אותנו, והנה המקום שבו התחלנו לקחת את הכישלונות שלנו יותר בקלות. לבסוף, דה בוטון מסכם ואומר כי "למרות סימנים חיצוניים מטעים, אנחנו למעשה לעולם לא מסיימים עם העסק הפתלתל של הפיכה לדבר החשוב ממש הזה: אדם בוגר נפשית".

ואם תרצו לקחת עוד מחשבה מהדברים הללו, הרי שהם מהווים ראיה לכך שאנו יכולים להישאר צעירים תמיד, לפחות מבפנים. שכן אם צעיר הוא מי שצריך להתבגר, והתבגרות היא תהליך בלתי פוסק – אם אנו בוחרים להשקיע בו אנרגיה ותשומת לב – הרי שכל זמן שאנו עובדים על הגדילה שלנו, אנחנו עדיין סוג של ילדים. בוגרים, אבל עם מנטליות צעירה.