פסיכולוגים מסבירים כיצד עצמאות מחשבתית הופכת ילדים למצוינים ומקוריים
הצורך האבולוציוני שלנו להעמיד צאצאים לא מסתכם בהבאתם לעולם ובדאגה להישרדותם. זה החלק הפשוט יחסית, לפחות בתקופה הזו בהיסטוריה. הולדת הדור הבא היא השקעה לכל החיים: אנו שואפים לגדל ילדים שיהיו מצוידים בכישורים ובתכונות האופי שיאפשרו להם לשרוד בכוחות עצמם ואף לשגשג. אמנם ההגדרות של שגשוג משתנות בין תרבויות ואפילו בין אינדיבידואלים, אבל ניתן לסכם לצורך הגדרה כללית שאדם בריא, מאושר ומסופק מהחיים נמצא במצב כלשהו של שגשוג.
השאלה שמרחפת מעל ראשו של כל הורה – ואולי מעל ראשו של כל מחנך ובכלל זה מורים ומורות, סבים וסבתות, מאמנים ומאמנות או כל דמות כזו בחייו של הילד – היא כיצד להביא את הילד למצב של שגשוג. התפיסה האינטואיטיבית היא שכדאי לכוון למטרה כמה שיותר גבוה ולתת לחץ לפגוע היכן שיפגע. אבל אם נביט על האלגוריה הזו דרך חוקי הפיזיקה, חץ ששילחנו הכי גבוה שאפשר, כלומר 90 מעלות מעל ראשנו, יחזור מטה לאותה נקודה שממנה יצא. חצים, כדי להגיע כמה שיותר רחוק, זקוקים לזווית בהתאמה אישית – 45 מעלות בדיוק.
מעורבות של הילד בתהליך הלימוד והאימון
השיעור הקטן הזה בפיזיקה ממחיש בצורה מפתיעה את טענותיהם של מספר הולך וגדל של פסיכולוגים, אשר מאמינים כי על מנת לגדל ילדים שמסוגלים להגיע להישגים יוצאי דופן, אנחנו לא צריכים לכוון אותם דרך עצמנו, אלא דרך עצמם. אם נמשיך על אותו קו, גם כשנכוון את הילדים ב-45 מעלות, לא כולם יגיעו לאותו מקום. מגוון המשתנים הפועלים על חץ במעופו יכול להיות אינסופי במציאות של היום. אין נוסחת קסם לגידול איינשטיין, ולראיה – איינשטיין הוא תופעה חד פעמית. אך איינשטיין לא היה המדען הגדול היחיד, ומלבד זאת, מותר ואף רצוי לשאוף.
ולמרות שאין נוסחה, פסיכולוגים מנסים למצוא קווים כלליים כדי להבין אילו גישות יכולות לסייע לנו להביא את הילדים למיצוי מקסימום הפוטנציאל שלהם. ג'ני אנדרסון כותבת במגזין Quartz כי אחד החוקרים הבולטים בתחום חקר היכולות והביצועים האנושיים הוא פרופסור ק. אנדרס אריקסון, אשר בילה 30 שנה בניסיון להבין כיצד מתעצב אדם בעל מומחיות יוצאת דופן בתחומו, יהא זה אתלט, מוזיקאית, רקדן בלט או שחקנית שחמט. אחת המסקנות שהפכו אותו למפורסם – ואולי יש לומר שנוי במחלוקת – היא שכל ילד יכול להפוך למצטיין, אם הוא מתאמן נכון. מכיוון שהוא ממעיט בערכה של התרומה הגנטית לתהליך רכישת מיומנות מסוימת, ומסיבות נוספות שלא נלאה אתכם בהן, קמו עליו עמיתים רבים. אך לדברי אנדרסון, דבריו אינם משוללי יסוד כלל ומגובים בראיות מעניינות.
"אריקסון מאמין שכל אחד יכול להיות טוב בכל דבר", מסבירה אנדרסון, "אם הוא פועל בשיטה של אימון מכוון". אימון מכוון מכיל את כל האלמנטים של אימון רגיל. השונה הוא שאימון מכוון כולל גם פעולות וגישות שמטרתן לפתח אצל הילד מנגנוני לימוד ושיפור עצמיים. במחקרו מתייחס אריקסון לאופן שבו שעות תרגול רבות מחווטות את המעברים העצביים במוח הצעיר והגמיש של הילדים, אך "זה לא בהכרח המסר שהורים צריכים לקחת", מסבירה אנדרסון. מה שחשוב על פי פרופסור אריקסון זה לא כמות הזמן המושקע, "אלא כיצד לגרום לילדים לאמץ את האתגר שבאימון יעיל ואת חשיבותו".
אם אימון 'רגיל' למצוינות כולל שעות אינסופיות של תרגול אותם הדברים, הרי שבאימון מכוון נכנסים אלמנטים כמו יכולת הערכה עצמית של הילד, יכולת קבלת פידבק, מערכת היחסים עם מורים ומאמנים, פיתוח תמונה מנטלית עצמאית של הילד לגבי ביצועים ברמה גבוהה, דרבון הילד על בסיס המוטיבציה שלו ולא על בסיס המוטיבציה של ההורה או המאמן, הכרה גם בחולשות של הילד ועידוד הילד לפתח אימונים בעצמו על פי הבנתו את יכולותיו כמו גם את המקומות שבהם הוא צריך להשתפר. כפי שניתן להבין, אריקסון שם דגש רציני על היכולת של הילד להגיע למידה גבוהה של אוטונומיה ושל היכרות עצמית בתרגול. זה לא אומר שהוא צריך לעבוד פחות קשה, להיפך. הרבה יותר קל לקבל הוראות ולחקות את מה שרואים. אבל בדיוק זה ההבדל, לגישתו, בין ילד שימצה את מלוא הפוטנציאל לבין ילד שיהיה צינור לגישה של ההורה או של המאמן.
אלברט איינשטיין, עם התשובה. קרדיט: Bokic Bojan / Shutterstock.com
מי המורה הטובה ביותר?
כאמור, אימון מכוון אינו נוסחה מתמטית ליצירת המומחה הגדול בכל תחום שהוא, אך לדברי אנדרסון, "הניסיון שצוברים הילדים בניסיון להגיע לרמה הזו [של מצוינות] יכול לעזור להם להתקבל ללימודים גבוהים ולהשיג עבודה טובה". למרות כל הביקורת על עבודתו, היא מאמינה כי הורים יכולים לשאוב ממנו כלים חשובים מאוד לפיתוח ילדיהם, כמו "לעזור להם ללמוד להציב מטרות ולעקוב אחריהן, להיות מודעים לאיכות האימון ולשקול שיפורים ספציפיים בתרגול במקום רק להוסיף שעות". היא מוסיפה כי מעבר לכישורים החשובים, הגישה הזו מעניקה לילדים את תחושת הסיפוק הנובעת ממימוש עצמי, שהיא אחד המנועים החשובים להמשיך ולשגשג.
נראה כי פיתוח עצמאות רלוונטי גם לכישורים נוספים שמובילים להצלחה, מעבר לתרגול. כפי שמסביר בטור ב-New York Times פרופסור אדם גרנט, פסיכולוג ארגוני מאוניברסיטת פנסילבניה, אוטונומיה מחשבתית של הילד היא אחד מתנאי המפתח גם לעידוד היצירתיות. הוא מתמקד יותר ביכולת של ילדים להפוך לחושבים, יוצרים ומבצעים מקוריים, בכל תחום שהוא. באפשרות שלהם לגדול לאנשים שיביאו חידוש ושינוי לתחום שבו הם עוסקים ואפילו לתחומים אחרים. לתפיסתו, ביצועים גבוהים הם חשובים, אך כדי לבלוט באמת דרושה חשיבה מקורית.
כאשר ילדים שועטים קדימה רק כדי לקבל את אישורם של ההורים או המאמנים, גורס גרנט, הם לא לומדים לחשוב באופן עצמאי. כשהדרייב לא מגיע מבפנים, זה בא על חשבון היצירתיות: מכיוון שהילד מרגיש צורך לספק את התשוקה של מישהו אחר, הוא לרוב ייצמד להוראות ולדרישות של הדמות הסמכותית ולא ייפתח לכיווני חשיבה חדשים. "תרגול יוצר שלמות, אבל הוא לא יוצר חידוש", מסביר גרנט, וכך, למשל, "אנשים מחוננים יכולים ללמוד לנגן את מוצארט בצורה נפלאה, אבל לעתים רחוקות הם ילחינו משהו מקורי; הם ירכזו את האנרגיה על צריכת ידע מדעי קיים, לא על ייצור תובנות חדשות".
גרנט מסביר כי בבתי הספר קיים מנגנון השתקת יצירתיות. חשיבה מקורית, מה לעשות, לא תמיד מתבטאת אצל ילד בן 10 באופן שמתאים למורה, ולכן פעמים רבות התלמידים שזוכים למשוב החיובי הם אלה המצייתים לכללים ואילו תלמידים ששוברים את המוסכמות עלולים לקבל פידבק שלילי. הוא מציג מחקר התומך בהשערה זו, שבו נמצא כי לרוב, ילדים בעלי חשיבה יצירתית גדלים בבתים עם פחות חוקים ומגבלות. "יצירתיות", הוא טוען "אולי קשה לטפח, אבל קל לטרפד". במקום מערכת חוקים נוקשה, הילדים באותם בתים ספגו יותר את רוח הערכים שעל פיהם שאפו ההורים לחנך אותם. ואפילו ללא חוקים, הורים לילדים שגדלו להיות אינדיבידואלים יצירתיים נמנעו מכפייה של ערכים וניסו לעודד את הילד למצוא את הקוד הערכי שלו בעצמו. "לילדים שלהם היה חופש לברור את ערכיהם בעצמם ולגלות את מוקדי העניין שלהם", מסביר גרנט, "וזה הכין אותם לפרוח כמבוגרים יצירתיים". במחקר אחר נמצא כי הורים למוזיקאים בקנה מידה עולמי לא חלמו לגדל מוזיקאי מוצלח, אלא "הגיבו למוטיבציה הפנימית של ילדיהם". הם לא דחפו, אלא תמכו ועודדו דחף קיים. כדוגמה הוא מביא את הכנר המפורסם יצחק פרלמן, ש"החל ללמד את עצמו לנגן בכינור לאחר שקיבל דחייה מבית ספר למוזיקה".
חשיבות פיתוח העצמאות מתחדדת לאור עניין שלא מרבים לדבר עליו: תרגול מרובה יכול לנעול אותנו בקיבעון. גרנט מסביר: "מחקרים מגלים כי ככל שאנו מתרגלים, כך אנו מתחפרים, לכודים בדרכי חשיבה מוכרות". וזה, כמובן, אויב גדול של יצירתיות. זו ככל הנראה אחת הסיבות שפרופסור אריקסון הוסיף אלמנטים אישיים לשיטת האימון המכוון. בנוסף ובדומה לתפיסתה של אנדרסון, גם גרנט מניח משקל רב על חשיבות התשוקה של הילד. לדבריו תשוקה היא משהו שמתגלה בעקבות סקרנות טבעית אך ניתן לסייע לילד לחשוף אותה באמצעות טעימות ממגוון ההיצע שקיים.
גרנט בוחר לסיים עם ציטוט מאת אלברט איינשטיין, אחת מהדמויות שללא ספק ניתן לייחס להן הן ביצועים גבוהים והן תרומה חדשה למדע: "אהבה היא מורה טוב יותר מאשר תחושת חובה". ולכן, כשאנו אוחזים בקשת, עלינו למתוח את המיתר חזק ככל שנוכל, אבל לא לפחד לעצום את העיניים כשאנו משחררים אותו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ילדים מגיעים לעולם עם סקרנות פילוסופית טבעית – מדוע כדאי לשמר, לעודד ולפתח אותה?
ההרצאה השבועית של TED: לפתח עצמאות בילדים יעזור להם יותר מדחיפה למצוינות
מהם שני הגורמים שמשפיעים על הצלחה של ילדים? רמז, בית הספר הוא לא בדיוק אחד מהם
עוד מרדיו מהות החיים:
