מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו

האם מנוחה היא באמת ההיפך מעבודה? השאלה היא כיצד מגדירים מנוחה. חוקרים מאמינים כי כל הפוגה היא פרודוקטיבית, בין אם אנחנו מתבטלים מול הטלוויזיה ובין אם אנו רצים חצי מרתון.

בועז מזרחי | 7 נובמבר, 2018

בשנת 1957 עיצבו בני הזוג צ'ארלס וריי איימס מכונה מיוחדת במינה, מכונה שלא עושה דבר. מדובר היה במכונה שהופעלה באנרגיה סולרית, כשזו מפעילה מגוון חלקים נעים שפעולתם המשולבת מביאה לכדי – ובכן – כלום. בחוגי העיצוב עוררה המכונה דיון בשאלת היצירה לשם יצירה וכן בגבולות שבין טכנולוגיה ואמנות. אך במכונה שלא עושה דבר יש עומק נוסף: היא מהווה אלגוריה לחיים שלנו, לאופן שבו אנו מבלים את זמננו ולנורמות התרבותיות והתעסוקתיות שלנו. במילים אחרות, היא מעלה על נס את חשיבותו של בזבוז הזמן.

הכוונה אינה כל כך לבזבוז הזמן של בני הזוג איימס ביצירת המכונה – אם כי גם זה חלק מהותי מהרעיון – אלא יותר לבזבוז הזמן של המכונה עצמה; לעובדה שהיא לא עושה כלום. וזה, כפי שטוענים פסיכולוגים וחוקרים מתחומים נוספים, מצב שלכולנו כדאי לבלות בו מדי פעם. בניסיון להבין מה השפעותיה של המנוחה, חוקרים שונים מגדירים אותה בצורה לא כל כך אינטואיטיבית, וחוסר מעש אינו בהכרח הדרך היחידה לנוח. אבל עוד נגיע לזה. קודם לכן צריך לדבר גלויות על המוסכמות החברתיות ביחס לעבודה ולמנוחה – ולשם כך, גם חוסר מעש הוא דרך לגיטימית לנוח, כפי שטוענת אוליביה גולדהיל במגזין Quartz.

אותו הספק בחצי מהזמן

מעצם תיוגן של פעולות מסוימות כבזבוז זמן אנו יכולים להבין את הנורמות המקובלות (או שלא כל כך מקובלות). לצפות בטלוויזיה? בזבוז זמן. לישון עוד שעה? יש לנו דרכים טובות יותר לנצל את הזמן. לצאת לצפות בשקיעה בים? כשנהיה בחופשה, אולי. הנקודה היא שאנו רגילים להשקיע את מרב זמננו בעיקר בעבודה, וכל עיסוק אחר נתפס כ'בא על חשבון'. גולדהיל טוענת בפה מלא: "הבעיה מגיעה כשאנו מבלים זמן כה רב ברדיפה תזזיתית אחר פרודוקטיביות, ומסרבים לקחת הפסקות של ממש… ואפילו כשאנו מצליחים לקחת קצת זמן הרחק מהשחיקה היומיומית, זה מגיע עם המודעות האורבת לגבי הדברים שאנו אמורים לעשות, וכך החוויה מוכתמת באשמה".

כמובן שאנשים שונים חווים את התופעה בצורות שונות. בחלק ממקומות העבודה שעות נוספות הן המובן מאליו, ברירת המחדל של יום העבודה ולא פתרון שפונים אליו בהיעדר מוצא אחר. אחרים חווים את זה במעין סטרס חסר שם ומקור, רוח המקום, שגורמת להם ללכת לישון ולהתעורר עם האצבע על המייל או קבוצת הוואטסאפ של העבודה. וגולדהיל מציגה דוגמאות אף קיצוניות מאלה. היא מביאה את דבריו של הפסיכולוג מייקל גאטרידג', מומחה בהתנהגות במקום העבודה, אשר מספר על "מנכלי"ם שצופים בסרטים בהילוך מהיר, כדי לקבל במהירות את תמצית הדברים". הוא מוסיף ומציין את התופעה הנפוצה של אכילה מול המחשב וטוען כי "אפילו במפעלים ויקטוריאניים היה סוג כלשהו של הפסקות למנוחה".

ההכרה הגוברת והולכת בקרב פסיכולוגים היא שאנחנו לא באמת עובדים יותר בכל הזמן שאנו מבלים בעבודה, אבל כל עוד אנחנו שם, אנחנו ומי שאנו מדווחים לו מסופקים. "בסוף אנחנו יוצאים מריכוז מול המחשב – מחפשים הסחות דעת במדיה חברתית ומספרים לעצמנו שאנו עושים מולטיטסקינג", מסביר גאטרידג'. כשאנו נמצאים פיזית במשרד, זה יוצר תחושה שאנו עושים משהו יצרני מבלי לעשות הרבה. ומכיוון שקיבולת העבודה שלנו היא סופית, אנחנו פשוט מפזרים את אותה כמות אנרגיה על פני יותר זמן. כי ככה מקובל.

אחת הדמויות הבולטות שיוצאות נגד הנורמה הזו היא ד"ר אלכס סויונג-קים פאנג, מומחה להיסטוריה וסוציולוגיה של המדע. באמתחתו כבר מספר ספרים בנושא הרגלי העבודה שלנו, אבל אולי זה שזכה לתהודה הגדולה ביותר הוא האחרון שבהם, Rest: Why You Get More Done When You Work Less שיצא לאור בסוף 2016. בספר מתחקה ד"ר פאנג אחר שגרת חייהן של דמויות מפורסמות כמו ווינסטון צ'רצ'יל, צ'ארלס דארווין או צ'ארלס דיקנס, ומנסה להבין כיצד אנשים מצליחים כל כך בתחומם השכילו ליצור שגרת יום עבודה קצרה למדי, כמחצית מיום העבודה בן 9 השעות המקובל במחוזותינו.

המכונה שלא עושה כלום. האם זה בכלל אפשרי?

רגליים על השולחן עם מרגריטה ביד

בריאיון ל- Scientific American מציג פאנג את תפיסת עולמו ומסביר את ההיגיון שמאחוריה. הוא מציע לחשוב מחדש על המושג מנוחה, לאמץ אותו ולקצור את היתרונות הקוגניטיביים שלו. לדבריו, שיטת העבודה הנהוגה כיום הציבה עבורו פרדוקס משמעותי כשניסה להבין את הרגלי החיים של אותן דמויות היסטוריות. כשהנורמה היא ימי עבודה ארוכים וזמינות 24/7, במיוחד בעמק הסיליקון שבו הוא חי, נפלאה בעיניו יכולתם של מיה אנג'לו או סטיבן קינג לעבוד מעט שעות. "התחלתי לחשוב שאולי הסוד היה קשור לא רק לאופן שבו הם עבדו או לאינטליגנציה המולדת שלהם, אלא גם לאופן שבו הם נחו".

במחקרו, טוען פאנג, הוא גילה תופעה שנפוצה בקרב אנשי מדע ורוח, הנוהגים לעבוד בעצימות גבוהה למשך שעות אחדות בכל יום, ולהקדיש את שאר זמנם למנוחה. וכאן אנו חוזרים להגדרת המנוחה ולשאלות האם חוסר מעש גם הוא מנוחה ומהו בזבוז זמן. "מנוחה היא משהו שכולנו יודעים איך לעשות באופן טבעי", הוא מסביר, "אבל זה גם משהו שאנו יכולים להתייחס אליו ככישור". ובכך רומז פאנג לתפיסתו לגבי מנוחה, שלדבריו לא חייבת להיות עיסוק פאסיבי. "אנו נוטים לחשוב על מנוחה כעל ישיבה עם רגליים למעלה ומרגריטה ביד, וצפייה בסדרות ברצף", הוא מסביר, אבל "עבור אנשים במחקר שלי, מנוחה הייתה פעילות נמרצת יותר מהרעיון שלנו לגבי כושר גופני". הוא מציין כדוגמה אנשים שנהגו לצאת להליכות של שלושים ק"מ ביום או לטפס על הרים בחופשותיהם. הרעיון לא היה בהכרח מנוחה פיזית ואפילו לא מנטלית. כדי לנוח משגרת החיים, הדמויות הללו פשוט היו זקוקות לעשות משהו שונה, ללא תלות במידת המאמץ הדרושה מהם. כלומר, להגדרתו של פאנג, בשונה מהאינטואיציה שלנו, מנוחה יכולה להיות פעילות מאומצת מאוד. התנאי העיקרי לקיומה הוא הפוגה מהפעילות הרגילה שלנו.

אין משמעות הגדרה זו שצפייה בשקיעה או בסרט אינן פעולות מועילות. כל אדם צריך להכיר את עצמו ולדעת אילו עיסוקים מסייעים לו לנוח ולחזור טעון לעבודה. מגוון האופנים שבהם אנו יכולים לנוח הוא כמעט אינסופי, כיוון שאם המטרה היא לסייע לנו להמשיך בשגרת חיינו באנרגיה גבוהה, הרי שצריך לבחון מה קורה במוח בזמן שאנו נחים וכיצד זה מועיל לנו בהמשך. פאנג מסביר: "הדבר המהותי להבין הוא שכשאנו מאפשרים למוח שלנו לנדוד… המוח שלנו פעיל מאוד. כשאנו עושים משהו כמו יציאה להליכה, תת-המודע שלנו ממשיך לעבד בעיות. חוויית ההרפיה העדינה של המוח מאפשרת לו לחקור צירופים שונים של רעיונות, לבחון פתרונות שונים. ואז, כשהוא מגיע לאחד שנראה מבטיח – זה הזמן שבו הוא קופץ לתודעה כרגע של התגלות".

אם להביט על השאלה דרך עיניו של ד"ר פאנג, אנו מגדירים עיסוקים מסוימים כבזבוז זמן רק משום שאנו לא מודעים לפעילות המוחית הנמרצת המתחוללת בזמן שאנו נחים. בהקשר הזה מנוחה יכולה להיות שינה, אמבטיה, בישול, יוגה, כדורגל, מסע בשבילי הטבע עם 20 ק"ג על הגב או רביצה על הספה והשלמת פרקים מהסדרה הנוכחית עם קערת פופקורן ובירה קרה. כל זמן שדעתנו מוסחת מהאתגרים שתופסים את מרבית המשאבים הקוגניטיביים שלנו, אנו נחים. הרעיון הוא למצוא את האיזון האידיאלי בין זמן המושקע בעבודה אקטיבית על האתגרים ובין הזמן שאנו מניחים לאבק לשקוע ויוצרים תמונה ברורה יותר בראש.

אז אחרי הכול, לאור התיאוריה והמחקר של פאנג, המכונה של בני הזוג איימס לא באמת "לא עושה כלום". בדיוק כמונו "כשאנו לא עושים כלום". מעבר לעובדה שהייתה זו אחת המכונות הראשונות שהונעו באנרגיה סולרית, מדובר במלאכת מחשבת של יצירה עיצובית שלכל הפחות מעוררת אינטראקציה אסתטית בקרב הצופים בה. בדומה לכך, אנחנו לא ממש יכולים 'לבזבז זמן' אפילו אם ממש נשתדל. המוח שלנו אינו נתון לשליטתנו המלאה, והוא ממשיך לעבוד גם כשאנו נחים. אולי מוזר לדבר על עצמנו בנפרד מהמוח, אבל זה עוזר להגיע להבנה שכבר קיים בתוכנו וורקוהוליק מובנה. אין צורך בעוד אחד.