הפסנתרנית מטרזינשטאט – כך המוזיקה שינתה את המציאות שלי ושל שאר המחנה

סיפורה של עליזה הרץ-זומר כפי שתואר בסרט זוכה האוסקר The Lady in Number 6.

בועז מזרחי | 6 מאי, 2024

המוזיקאי היהודי המפורסם ביותר מתקופת מלחמת העולם השנייה הוא ככל הנראה ולדיסלב שפילמן, גיבור הסרט זוכה האוסקר הפסנתרן. אך מסתבר כי זה לא הפסנתרן היחיד שסיפורו גרף את הפרס היוקרתי. בשנת 2013 יצא לאקרנים הסרט התיעודי The Lady in Number 6: Music Saved My Life, המגולל את סיפורה של הפסנתרנית היהודייה עליזה הרץ-זומר, שנחשבה לניצולה המבוגרת ביותר בעולם עד שנפטרה בשנת 2014. בדיוק שבוע לאחר מכן זכה הסרט בטקס האוסקר בקטגוריית הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר.

זומר נולדה בפראג בשנת 1903 ושם חייתה עד שלביה הראשונים של המלחמה. ב-1943 נשלחה למחנה טרזינשטאט. לאחר המלחמה חזרה לפראג וחיה שם ארבע שנים, עד שעלתה לארץ ב-1949 ושימשה מורה למוזיקה. ב-1986 עברה להתגורר בלונדון ושם חיה עד יומה האחרון בבניין דירות, בבית מספר 6. עוד בצעירותה נחשבה לפסנתרנית מוכשרת, והיא המשיכה לעסוק בנגינה בכל שלבי חייה, כולל בשנות המלחמה ואף אחרי שחצתה את גיל 100.

מטבע הדברים, חלק ניכר מהסיפור מתמקד בתקופת השהייה במחנה טרזינשטאט, ששימש את הגרמנים כ"מחנה לדוגמה" שבו הופקו סרטי תעמולה המציגים את חייהם הנוחים לכאורה של האסירים. לשם כך יזמו מפקדי המחנה פעילויות פנאי עבור האסירים, ביניהן קונצרטים והופעות, על מנת ליצור אחיזת עיניים של שגרה נורמטיבית ואפילו מהנה. ההגעה של זומר למחנה הספציפי הזה הייתה גורלית, מכיוון שכאשר התגלה שהיא מוזיקאית מפורסמת היא קיבלה תפקיד חשוב בצוות הבידור של המחנה וכך הצליחה לשרוד ואף להציל את בנה רפאל, שגדל להיות מוזיקאי מוכשר בפני עצמו. כאשר שומעים את דבריה בקטע קצר מהסרט, קשה להאמין שחלק ניכר מהם התעצב דווקא שם במציאות ההזויה של המחנה. האופטימיות, האמונה והאהבה לאדם ולמוזיקה נשמעים כאילו נכתבו באגדה קסומה ולא בצלה של תקופה מהאפלות בתולדות האנושות. תפיסת עולמה של זומר מעוררת השראה כשלעצמה, אך על רקע נסיבותיה ההיסטוריות, מדובר בגישה לחלוטין יוצאת דופן.

היכן שאפשר לנגן לא יכול להיות נורא כל כך

עליזה, או אליס, כפי שהכירו אותה השכנים מצפון לונדון, היא מסוג האנשים שמוזיקה עבורם היא הרבה יותר מבידור והנאה. בשבילה – וזה נכון בהרבה יותר ממובן אחד – מוזיקה היא משמעות החיים. "העולם שלי הוא מוזיקה, אני לא מתעניינת בשום דבר אחר", היא מספרת עם ניצוץ שובב בעיניה. אך זה לא לגמרי נכון, כפי שהיא מודה מיד לאחר מכן. הדבר הנוסף שאהוב על זומר הוא אנשים. "אני אוהבת אנשים, אני אוהבת לדבר אתם ומתעניינת בחייהם". ובעוד החיבור למוזיקה הוא טבעי ומתבקש, האהבה העמוקה לאנשים באשר הם כלל אינה מובנית מאליה לאור הנסיבות. אך נדמה כי חוויותיה הטרגיות לא רק שלא סדקו את אמונתה באדם אלא אף חיזקו אותה.

גישתה האופטימית לחיים ואהבת האדם המושרשת בה קשורות כמובן לאישיותה הייחודית, אך הן מתבהרות אף יותר לאור תפיסת עולמה הספציפית ביחס למוזיקה. כך, למשל, היא מתפייטת על בטהובן: "הוא נס. המוזיקה שלו היא לא רק מלודיה [מה שחשוב הוא] מה שבתוכה, הדרך שבה היא מלאת ומלאה". המשפט הזה, אחד מיני רבים, מבטא את חיבורה התודעתי העמוק למוזיקה שנשמר חזק ורענן הן בשנות המלחמה והן כשמלאו לה 110. ואולם, מעדותה האישית עולה כי מצב הדברים הוא כנראה הפוך: לא אהבת המוזיקה נשמרה למרות אירועי חייה – אלא אהבת המוזיקה היא זו ששמרה על חייה.

כאמור, טרזינשטאט היה הצגה נאצית שניסתה לשקף מציאות מדומה של חיי נוחות במחנות. הוא מתואר על ידי הקריין כ"מקום המוזר ביותר בכל מערך מחנות הריכוז". בסרט מרואיינות שתי אסירות נוספות ששהו במחנה, חברותיה של זומר, הצ'לנית אניטה והשחקנית זדנקה. בדומה לזומר, גם הן שרדו בזכות כישוריהן האמנותיים, מה שהיה די נדיר בתקופה שבה המצרך הנדרש ביותר היה כוח עבודה פיזי או ידע טכני יישומי. אניטה, הצ'לנית, מספרת כי בתחילה הייתה משוכנעת שגורלה נחרץ כיוון שהגיעה למחנה רגיל. אך מיד עם הגיעה הסתבר לה שהצ'לו עומד להציל את חייה.

כאשר הבינה זומר את מצב הדברים במחנה לדוגמה המעודד אירועי תרבות, ואת תפקידה במערכת, היא הבינה כי יש תקווה, למרות הכול. "ידעתי שננגן", היא אומרת, "וחשבתי – היכן שאנו יכולות לנגן לא יכול להיות נורא כל כך". לדבריה, די היה לה במחשבה על מוזיקה כדי להיות מאושרת, קל וחומר אם תהיה לה גישה לפסנתר ואפשרות להופיע ולעודד את עמיתיה האסירים. כך היא מתארת את התחושה הזו: "מוזיקה מביאה אותנו לאי של שלום, יופי ואהבה". בתוך ים של מלחמה וצער, ברי מזל הם מי שזכו לגשת לאי שכזה. ולא, הכוונה אינה שהאי היה מחנה טרזינשטאט. אי השלום, היופי והאהבה התקיים בתוכה, בנבכי נפשה ותודעתה של זומר. הדבר היחיד שלא ניתן לקחת מהאדם, כפי שהעידו ניצולים רבים.

מוזיקה צובעת ביופי גם את הקשים שברגעים

זדנקה, החברה השחקנית, נזכרת כיצד ישבה בשורה השלישית והאזינה לזומר מנגנת את יצירותיו של שופן מהזיכרון. "זה היה קסם לשמוע מוזיקה כזו בתפאורה הזו", היא מתארת. אך בניגוד למה שעלול להשתמע, עבור האסירים לא היה מדובר כלל וכלל בבידור נחמד וקליל. "זו הייתה תמיכה מורלית", טוענת אניטה, "היה לזה ערך גדול בהרבה". זומר מעמיקה עוד יותר את דברי חברתה וטוענת כי מוזיקה "הייתה הדבר היחיד שעזר לי לקבל תקווה. זה סוג של דת למעשה. מוזיקה היא אלוהים". החיים במחנה טרזינשטאט היו קשים כבמחנות אחרים, ולו בשל העובדה שלאסירים היה ברור כי מצבם הוא הצגה זמנית וייעודם הסופי אינו שונה מגורל אסירי המחנות אחרים. "הגרמנים ידעו היטב שאנו נידונים למוות", מספרת זדנקה, "וחשבו: ניתן להם לנגן, ניתן להם לצחוק, במהרה הצחוק ייעלם מפניהם. רקדנו מתחת לגרדום".

כשידיעה זו מרחפת תדיר מעל ראשי האסירים, המוזיקה סיפקה עבורם שער לעולם אחר, למציאות מקבילה ושפויה. "אבי נהג לומר מילים חכמות", משתפת הצ'לנית אניטה, "הכניסי מה שיותר דברים לראשך כי זה משהו שאיש לא יכול לקחת ממך… ואני חושבת שזו החשיבות של מוזיקה כי אתה יכול לנגן מוזיקה בראשך מבלי שאיש ידע על כך. אתה יכול ממש לעבור לעולם אחר, נעים יותר מזה שבו אנו חיים".

הרגעים הללו שבהם יכלו האסירים לעבור לעולם שפוי, לעלות על אי המוזיקה ששכן בתוכם, גרמו לזומר לראות כי יופי קיים בכל מקום, גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר. "אפילו הרע הוא יפה, הייתי אומרת. אפילו הרע הוא יפה. הוא חייב להיות". במילותיה הבאות היא מבהירה כיצד ייתכן הדבר: "זוהי תעלומה, האופן שבו ברגע שהצליל הראשון של המוזיקה מתחיל, הוא חודר היישר אל נשמתנו". כלומר, אמנם לא ברור כיצד זה קורה, אבל מהשנייה שבה המוזיקה נוכחת – היא בתוכנו, משנה את המציאות שלנו מקצה אל קצה. אם אי אפשר לקחת את מה שבראשנו, ולמוזיקה יש גישה ישירה לגרעין הפרטי השמור ביותר בתודעתנו, הרי שהיא יכולה לצבוע ביופי גם את הנסיבות הקשות ביותר.

העקרונות שעל פיהם חיה עליזה הרץ-זומר מבססים את הגותם של פילוסופים ומוזיקאים גדולים, ובמובן מסוים מייצגים ממצאים שעלו ממחקרים נוירולוגיים: מוזיקה, אם להתנסח בצורה לא-מדעית, היא מקור אנרגיה עבור הנפש של כל בני האדם. אצל אנשים מסוימים – שהאנרגיה הזו הזינה אותם בנסיבות חיים בלתי אפשריות – המוזיקה, כך נדמה, הפכה לנפש עצמה.

תמונת כותרת: Semisatch / shutterstock