מדענים מנסים להתחקות אחר המקורות התורשתיים של יצירתיות
מספרים על ממציא שהיה ידוע בחידושים המבריקים שלו. פעם אחת כששאלו אותו אנשים מה סוד היצירתיות שלו, הוא הביט בהם בתמיהה וענה: "יצירתיות? אני לא יצירתי, פשוט יש לי בעיות חדשות כל הזמן". במובן מסוים, הממציא הזה תמצת את הממד המרכזי של החיים האנושיים. אנו מבלים את זמננו על פני כדור הארץ בהתמודדות עם אתגר אחרי אתגר, קושיה אחרי קושיה. למעשה, אנחנו המין שהביא את פתרון הבעיות – את היצירתיות – לדרגת אמנות, תרתי משמע.
המין האנושי אינו המין היחידי שפועל ביצירתיות להשגת מטרותיו. יצירתיות נצפתה אצל בעלי חיים ואפילו אצל צמחים במובן מסוים. כל זמן שיצור מצליח לשרוד, עליו לפתור בעיות בצורה זו או אחרת. אבל בני האדם לקחו את היכולת הזו שנות אור קדימה. ואנחנו גם מודעים לחשיבות ולהשפעה של התכונה הזו על עיצוב המציאות ההיסטורית. ומכיוון שכך, אנו מדרגים את היכולת היצירתית גבוה מאוד בסולם התכונות הרצויות. יש לה ערך עצום בעינינו והיא נחשבת למנוע העיקרי לצמיחה האנושית. סביר להניח שבצדק.
אז אם יצירתיות היא תכונה אופיינית למין, ואפשר אף לומר שזו התכונה המגדירה המרכזית שלנו – מדוע בני אדם רבים חיים בתחושה שיצירתיות היא מהם והלאה, שזה לא הצד החזק שלהם? לעתים קרובות אנו מתייחסים אל כישורים יצירתיים כאל מתנה שאינדיבידואל זה או אחר קיבל והיא זו שמייחדת אותו לעומת אחרים. עד כמה התפיסה הזו מבוססת כשבוחנים אותה בצורה מדעית? האם יצירתיות נמצאת במטען הגנטי של אנשים מסוימים? ד"ר אלכס פרדרה כותב ב- British Psychological Society על מחקר שבדק בדיוק את השאלה הזו, וממצאיו מעידים על תשובה רב-ממדית. יצירתיות אכן עוברת בגנים, אבל בדרכים רבות ומגוונות יותר מזו שאנו נוטים לחשוב עליה.
מהי יצירתיות? תלוי את מי שואלים
אם אתם מצפים לקרוא שהמדע הצליח לבודד את הגן האחראי על יצירתיות, זה ממש לא המקרה. יצירתיות כשלעצמה היא הגדרה אנושית למכלול של יכולות ופתוחה להרבה מאוד פרשנות ביחס לדטרמיניזם המאפיין את המטען התורשתי. ובדיוק כאן טמון המפתח ליצירתיות שמיד נגיע אליו. החוקרים מאוקספורד ומהאוניברסיטה החופשית של אמסטרדם, אם כן, לא מצאו את הגן היצירתי, אבל הם כן גילו ראיות נסיבתיות למעבר של יצירתיות בתורשה. כדי להגיע למסקנה הזו הם ביצעו את אחד מסוגי המחקר המרתקים שיש – ובדקו זוגות של תאומים.
החוקרים איתרו זוגות של תאומים זהים ותאומים בלתי זהים שעוסקים בכל תחום יצירתי שהוא: קולנוע, מוזיקה, ציור, ריקוד, צילום, כתיבה, אמנויות הבמה וכן הלאה. הם השוו בין הזוגות הזהים לבלתי זהים במטרה לבחון מה הסיכוי ששני האחים יעסקו במקצוע אמנותי. כפי שמסביר פרדרה, "אם התשובה דומה לגבי זוגות של תאומים זהים ובלתי זהים, זה יצביע על כך שלגנים אין השפעה על ההיתכנות לבחור בקריירה יצירתית – זה הכול עניין של חינוך וחיברות". מצד שני, "חפיפה יצירתית חזקה בקרב התאומים הזהים תצביע על תפקיד חשוב יותר של הטבע (גנטיקה)".
בתום החישובים גילו החוקרים כי בקרב תאומים זהים ישנה הלימה גבוהה יותר בבחירת עיסוק אמנותי. למעשה, הם מצאו כי אם אח אחד עוסק בתחום יצירתי, קיים סיכוי של כ-70 אחוזים שאחיו התאום הזהה יעשה זאת גם הוא. אצל תאומים לא זהים לעומת זאת, נמצא סיכוי של 4 אחוזים בלבד לכפילות יצירתית. לכאורה המסקנה כאן מאוד ברורה: יצירתיות היא תופעה גנטית באופן מובהק. הקביעה הזו נכונה במובן מסוים, אבל כאמור, מדובר בתמהיל של תכונות ויכולות שקשה לייחס לגן זה או אחר. ולכן, כשד"ר פרדרה יצא לבחון מחקרי תורשה נוספים, הוא גילה את מורכבות העניין. למשל, כאשר חוקרים בדקו כישורים יצירתיים בפועל, כלומר העבירו לנבדקים מבחן מעשי למציאת פתרונות יצירתיים, הם גילו כי מידת 'התורשתיות' של סוג זה של חשיבה יצירתית נמוכה מאוד. כלומר, הגנים לא היוו גורם משמעותי בהתפתחות הכישורים הקוגניטיביים היצירתיים. המשמעות של ההבדלים בתוצאות המחקרים, לדברי פרדרה, היא שקיימים "שני ממדים של יצירתיות: האחד הוא תחושה סובייקטיבית … אשר קשורה לתכונות אופי כמו פתיחות ומוחצנות… והשני, יכולת יצירתית ממשית, שקשורה לאינטליגנציה".
מחקרי תאומים זהים העלו תמונה דו-משמעית לגבי מידת התורשתיות של יכולות יצירתיות.
כפי שאפשר לראות מהמחקרים, הגדרה שונה של יצירתיות תניב מסקנה שונה לגבי המקורות שלה. מה זה אומר לגבינו? על פי פרדרה, "ייתכן מאוד שההשפעה הניכרת שנראה שיש לגנטיקה על מקצועות יצירתיים כנראה לא נובעת רק מיכולת יצירתית טהורה, אלא גם מהמאפיינים האישיים הנוספים הדרושים לחיים אמנותיים, כמו נחישות ואמונה עצמית". יצירתיות, כך נראה, אכן טבועה בגנטיקה ועוברת בתורשה – אך זה קורה בדרכים פתלתלות, באופן ישיר ועקיף. בפועל, זה מרמז על כך שלכל בני האדם יש פוטנציאל יצירתי גבוה, וכדי לממש אותו אנו זקוקים לשילוב של תנאים ונסיבות. אז נכון, חלק התברכו ב'מגע הזהב' ואחרים זכו בתכונות התומכות במשלח יד יצירתי – חלק יעבדו קשה יותר כדי ליצור, ולאחרים זה יבוא בקלות מעוררת פליאה. אך היכולת היצירתית משותפת לכלל בני האדם. לדברי ד"ר אוגוסטין פואנטס מאוניברסיטת נוטרה-דאם באינדיאנה, זוהי אף התכונה הבולטת ביותר שאפשר לייחס למין האנושי.
היצירתיות האנושית נפלה קורבן לאורח החיים שלנו
במהלך עבודת המחקר לספרו החדש, פואנטס, אנתרופולוג עם התמחות בביולוגיה ופרימטולוגיה, למד את ההיבט הרחב יותר של היצירתיות בראי התורשה. בטור במגזין Science of Us הוא מספר כי סקר "מאות מחקרים מתחומי האנתרופולוגיה, נוירוביולוגיה ופסיכולוגיה, כמו גם תיעוד של ממצאים ארכיאולוגיים ומאובנים, כדי לחקור את תפקידה של היצירתיות בהתפתחות השושלת שלנו". מסקנתו היא שיצירתיות אינה נחלתם של בודדים, אלא יכולת מובנית שהפכה אותנו למי שאנחנו. "האמת היא", הוא טוען, "שלבני האדם יש את היכולת להיות יצירתיים בכל יום, אבל בעולם המודרני לעתים קרובות אנו נכשלים להכיר בכך".
בכמה שורות פורש פואנטס את תקציר ההיסטוריה האנושית. וכשהאירועים הבולטים בהתפתחות שלנו עומדים כך זה לצד זה, בהפרש של כמה פיקסלים ולא של מאות אלפי שנים, פתאום נחשף בבהירות הקשר הישיר בין יצירת כלי אבן ובין פיתוח מעבורות חלל. הקשר הזה, לדבריו, הוא שיתוף פעולה יצירתי בין הפרטים השונים של המין. בין אם אלו לקטים-ציידים שגילו דרך חדשה להפיק חומרים מזינים מצמח כלשהו, בין אם אלו מהנדסים שעובדים יחדיו כדי לעצב טכנולוגיה חדשה, היצירתיות קיימת בנו כקולקטיב. היא אחת היסודות שעליהן נשענת התקשורת בינינו. היא הגדרה הכרחית שמאפשרת לנו בכלל להתחיל לחשוב באותה צורה.
כלומר, בכל אדם קיימות יכולות יצירתיות מעצם היותו נצר לשושלת האנושית, אך לדברי פואנטס, "אנשים רבים השתכנעו שאנו חסרי אונים כאינדיבידואלים ושכחו מהי יצירתיות וכיצד הניצוץ שלה שוכן בכולנו". לדבריו, התפיסה כי יצירתיות היא מתנתם של יחידי סגולה אינה מדויקת בלשון המעטה. אמנם ישנם אנשים יוצאי דופן, מבריקים וגאונים בתחומם, אך בסופו של דבר, כולם, עד האחרון שבהם, בנו את הצלחתם בחלקה על הקודמים להם ובחלקה על בני זמנם. "יצירתיות נובעת מרשת הקשרים של רעיונות, חוויות ודמיון", מסביר פואנטס. היא לא מתקיימת בחלל ריק.
כתפיהם של ענקים
כשפואנטס מגדיר מהי יצירתיות לדידו, קל לראות כיצד היא מתקיימת בכולנו. לדבריו היא מורכבת משני רבדים: "הראשון הוא היכולת להתעמת עם אתגר, או לעבד רעיון על ידי דמיון של התוצאות האפשריות שאינן ברורות מאליהן לאור החומרים והנסיבות שמולנו. השני הוא היכולת להפוך את התוצאות המדומיינות הללו למציאות חומרית". על פי הגדרה זו, אפילו קביעת ארוחת צהריים עם חבר כרוכה ביצירתיות. וכדי לעשות זאת אנו צריכים לשאוב משתי בארות במקביל – הפנימית שלנו והכללית המשותפת. הראיה לכך שמדובר במאפיין אנושי כללי נמצאת בכימיה של המוח, מסביר פואנטס. לדבריו, על פתרונות יצירתיים – כמו על כל מגע עם מחשבה יצירתית – אנחנו מתוגמלים באמצעות מוליכים עצביים שנועדו לעודד את הצד הזה בחשיבה שלנו. "יהא זה במעבדת הפיזיקה, בסטודיו האמן, במטבח המסעדה, במוסך המכונאי, בתא המשרדי הפינתי ואפילו בפענוח כיצד לגרום לתלוש שכר קטן להחזיק מעמד עד סוף החודש", מסכם פאונטס, "אנחנו, עם וללא עזרתם של אחרים, מתחברים לניצוץ היצירתי שלנו על הזמן".
לבני האדם מגוון יכולות קוגניטיביות מפותחות ביותר. כשהענקנו את התווית "יצירתיות", צמצמנו למעשה רבדים שונים ומגוונים של עצמנו. עצם ההגדרה חוטא במידה מסוימת לכל הרעיון של יצירתיות. אז האם יצירתיות היא תופעה גנטית? נראה שכן, אבל במובן הרבה יותר פתוח ורחב משמקובל לחשוב עליו. היא אוסף תכונות גנטיות שעובר מדור לדור בצורות שונות. היה זה אייזיק ניוטון שאמר: "אם ראיתי קדימה, היה זה מכיוון שעמדתי על כתפיהם של ענקים". כולנו עומדים על כתפיהם של ענקים, וכולנו ענקים שעל כתפיהם עומדים ויעמדו אחרים. אין לנו ברירה אחרת, ככה התפתחנו. זו המורשת הגנטית שלנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: יובל נח הררי על הסוד של הצלחת המין האנושי
ברירת המחדל של מוחנו היא חשיבה יצירתית – עלינו רק ליצור את התנאים הנכונים
התשובה בגוף השאלה – כך תעזרו למוח להניב פתרונות יצירתיים לכל סיטואציה
עוד מרדיו מהות החיים:
