כיצד ניתן לפתח את הנטייה הטבעית של ילדים לחלוק ולתת לאחרים?

טכניקות מבוססות מחקר שנועדו לעודד נדיבות בקרב ילדים

בועז מזרחי | 28 מרץ, 2023

בשנת 2001 הוקמה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי מעבדת מחקר מיוחדת למדי: מטרת המרכז החדש הייתה להתבונן בעזרת כלים מדעיים על מושגים כמו אושר, חמלה וטוב לב. המרכז נקרא The Greater Good Science Center והוא חממה לפיתוח והפצת ידע על הרווחה האישית והחברתית. הארגון מגיע לקהל הרחב בעיקר באמצעות המגזין האינטרנטי שייסד ג'ייסון מארש, כיום העורך הראשי. מארש, אם כן, הוא דמות דומיננטית ופעילה במרכז שדוגל ומקדם רעיונות של שיתוף, תרומה ועזרה לזולת. יום אחד, כפי שהוא מספר במאמר, האידיאולוגיה שעומדת מאחורי מפעלו התמסמסה במקום הכי פחות צפוי – בתא המשפחתי.

כשמארש ובני ביתו התכוננו להתנדבות לרגל תקופת החגים, הוא נתקל בסירוב מוחלט מצד בת ה-7 שלו להשתתף בפעילות בכל צורה שהיא. לדבריו, "היא התנגדה בתוקף – לא מעוניינת, סוף הסיפור". מארש ניצב מבולבל בפני דילמה: מצד אחד הוא דמות ייצוגית בתחום הנתינה וגם כאדם פרטי הוא מעוניין להנחיל לבתו ערכים מסוימים. מאידך, האם כפיית השתתפות היא פתרון רצוי או יעיל? הילדה פשוט לא בעניין. כמי שעוסק בכתיבה על הנושאים הללו, מארש ידע דבר או שניים על הגישה של ילדים לנתינה ולהתנדבות. הוא מציג מחקרים שהוכיחו כי יש להם "אינסטינקט טבוע עמוק לחלוק ולעזור לאחרים". יותר מזה, חוקרים גילו כי ילדים קטנים אף נהנים להעניק יותר משהם נהנים לקבל. "לילדים, כך נראה, יש דחף חזק וטבעי להיות אדיבים ונדיבים", הוא מסביר. אז מה השתבש בדרך בגישת בתו לנושא?

מה קורה כשהילד חווה את השפעת הנתינה במגע ישיר?

ברור היה למארש כי קיים נתיב אל לבה של הילדה הצעירה, שבהזדמנויות אחרות הפגינה חמלה רבה. לכן הוא החליט לפנות למומחים במטרה להבין כיצד לרתום את מה שנראה כמו יצר טבעי לחלק אינטגרלי מעולם הערכים והפעולות של הילד. הטקטיקה הראשונה שהוא מציג היא דוגמה אישית. זה כמובן נכון כמעט בכל תחום. ילדים לומדים מחיקוי וכאשר הם נחשפים לפעילות של נתינה, סביר להניח שהיא תחלחל. החידוש שהוא מציג הוא להוסיף לפעולות גם דיבור. במקרים רבים אנו שומעים דווקא את הקשר ההופכי – לעמוד במעשים מאחורי המילים שלנו. אך פרופסור ללימודי פילנתרופיה שרה קונראת', שעמה דיבר מארש, טוענת כי "במקרה של ההתנהגות הספציפית הזו, עושה רושם שאנו זקוקים לשתיהן יחד [דוגמה אישית ושיחות] כדי ללמד את הילדים ביעילות לנהוג בנדיבות". מחקרים גילו כי לשיחות הילדים יש ערך מוסף משמעותי בעיצוב התפיסה, וכי הן הובילו לעלייה של עשרות אחוזים בסיכוי שיעסקו בפעילות התנדבותית.

המומחית הבאה שעמה שוחח מארש היא קיילי המלין, פסיכולוגית התפתחותית מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, שחידדה את הצורך של הילד להיכנס לנעליים של האחר כדי לעורר בו מוטיבציה. במילים אחרות, כדי שהילד יעזור או יתנדב למטרה, עליו לחוש את הצורך של הצד השני. מארש מסביר כי האמפתיה של ילדים, שהוכחה במחקרים, זקוקה לטריגר שיכול לבוא במגוון דרכים. כנראה שהיעילה ביותר היא קשר אנושי. המגע הישיר הזה, טוענת המלין, "מביא לתשומת לבנו את הצרכים של אחרים ומעורר בנו מוטיבציה לתקן אותם בדרך כלשהי". המפגש עם האנשים שלהם אנו רוצים לעזור הופך את הנתינה או את ההתנדבות ממושג מופשט לחוויה מוחשית. הנקודות מתחברות כשהילדים מבינים באמצעות רגליהם ועיניהם לשם מה דרושה ההשקעה.

כשמאפשרים לילדים לבחור צורת נתינה שקשורה לתחומי העניין שלהם, הם מחויבים יותר למטרה.

אך לא די בהבנת הצורך של אחרים כדי ליצור הרגל. על מנת שילדים ידבקו לאורך זמן בהתנהגות התנדבותית, עליהם לראות את האימפקט של מעשיהם. מעבר לגמול האישי שהילד חווה כשהוא רואה אדם שרווח לו בזכות פעולתו, התוצאות חשובות כדי לראות שיש תמורה לאגרה. כלומר שההשקעה הניבה פרי. ממצא מעניין שמציג מארש בהקשר הזה הוא שלאור העובדה שילדים זקוקים לפידבק על מעשים טובים, תרומה כספית אינה אפקטיבית בקרב ילדים קטנים. עד גיל מסוים, הקונספט של כסף אינו מובן לילדים ולכן תרומה מהסוג הזה היא חוויה מעורפלת עבורם. ולכן, הוא מסביר, "עדיף לשתף ילדים צעירים בפעילות צדקה שבה יוכלו לבצע קשרים ממשי בין הפעולה שלהם ובין ההשפעה החיובית". תרומת מצרכים, למשל, תהיה עדיפה במקרה של ילד בן שלוש, גם אם הוא רק מתלווה לפעילות ונמצא בשלב של דוגמה אישית. זה, אגב, מתחבר גם לטקטיקות נוספות שצוינו, שכן להורים קל יותר להסביר לילד על מזון מאשר על כסף, וזה גם צורך שמעורר אמפתיה יותר מכסף.

דרך נוספת שעוזרת להעמיק את שורשי ההתנדבות והנתינה בילדים היא להפוך את זה לאישי. על פי מחקר משותף לאוניברסיטאות מדרום קוריאה וארה"ב, מסביר מארש, "כאשר אנשים נותנים משהו בעל משמעות אישית רבה עבורם, הם למעשה מרגישים מחויבים יותר למטרה שבה הם תומכים ויש להם נטייה גבוהה יותר להמשיך ולתמוך בה במהלך הדרך". כשהילד משקיע משהו אישי וייחודי רק לו, נוצרת בו תחושה שחלק ממנו מתקיים גם באחר. וזה, מטבע הדברים, מעמיק את הקשר שלו לפרויקט שאליו נרתם. ג'יל גורדון, מנהלת יוזמה להתנדבות בקרב נוער במדינת אינדיאנה, מסבירה כי ההתנדבות "יכולה להיות חלק מזהותך, חלק מהפעילויות שאתה כבר להוט לגביהן". למשל, היא מדגימה, "אם אתה מתעניין באמנות, בוא נמצא דרך שבה אתה יכול להשתמש בכישרון הזה; אם אתה בקטע של ספורט, אולי תוכל לארגן נסיעה לחלק ציוד ספורט". מה שלא יהיה תחום העניין של הילד, ההתלהבות כבר קיימת שם, צריך רק לנתב חלק מהאנרגיה הזו גם לטובת מטרות של נתינה ועזרה. ממצאי מחקרים מגלים כי זה מגביר מאוד את הסיכוי להפוך את ההתנהגות להרגל שגור.

כל צורות הנתינה הן לגיטימיות

תנאי הכרחי לפיתוח הפן האישי של ילדים בפעילות התנדבותית הוא חופש הבחירה. הם צריכים לחוש מידה של שליטה ומעורבות כדי להיות פתוחים לכל הגישות שלעיל. מארש מציין נקודה שמהווה נושא לדיון פילוסופי עמוק למדי בנוגע להגדרה של נתינת אמת. על פי דעה רווחת, נתינה היא נתינה כאשר היא נעשית מרצון ולא מכפייה. ומכיוון שלבני אדם העדפות, רצונות ותחומי עניין שונים, לא כל מה שנעים וטוב בעינינו ירגיש כמו נתינה אמיתית עבור מישהו אחר, בפרט עבור ילדים. הגישה הזו מגובה במחקרים רבים, כפי שמציין מארש: "עשורים של מחקר גילו כי כאשר אנשים מאולצים לעשות משהו אדיב עבור אחרים, או אפילו נדחפים לכך על ידי גמול חיצוני, הם רואים עצמם כפחות אלטרואיסטים וכך מרגישים פחות מוטיבציה לעזור לאחרים בטווח הרחוק". התנדבות, כשמה, צריכה להיות התנדבותית – לנבוע מרצונו הטוב של הנותן. ולכן מארש, כמו החוקרים, מאמין כי מוטב לאפשר לילד לבחור בעצמו את צורת הנתינה, בין אם זה בחומר, בזמן, ברוח או בכישרון.

לבסוף, מארש מספר כי שנה לאחר שבתו סירבה הוא ניסה שילוב של כמה מהטקטיקות הללו, והתוצאות היו מיידיות. כהורה הוא חווה סיפוק, לא רק משום שבתו גילתה ערוץ נוסף לתחושת אושר, אלא גם מכיוון שההרגל "מלמד שיעור עמוק יותר על מקומה בעולם". את השיעור הזה ניסח היטב המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן בספרו המפורסם הנביא. בדומה לממצאים שעלו מהמחקרים שמציג מארש, ג'ובראן כתב כי "אתה נותן מעט כשאתה מעניק מרכושך. זה כשאתה מעניק מעצמך, אתה נותן באמת". במילים אחרות, הכוונה וההיבט האישי שבנתינה, גם אם היא נעשית בצורה חומרית, אגב, הם שהופכים את המעשה לבעל ערך.