חוקרים הוכיחו כי פרודוקטיביות וחרדה שואפות להתפשט ויש לנו איך לנצל זאת
בביולוגיה של התא קיים מנגנון מתוחכם המאפשר לנוזלים למלא את תפקידם ביעילות: הוא כולל יכולת זיהוי של מחסור בנוזל בתוך התא, ואף מאפשר מעבר נוזל דרך קרום התא כדי להשיב את האיזון. התהליך הזה מכונה אוסמוזה, ונראה כי עקרונות הפעולה שלו אינם בלעדיים לעולם החי והצומח. חוקרים שבוחנים תופעות חברתיות מדווחים על מאפייני זליגה דומים הפועלים גם בהתנהגות האנושית, כמו למשל המקרה של "הדבקה פרודוקטיבית", אותו גילו חוקרים מבית הספר לעסקים של הרווארד.
תקציר הדברים הוא שאיכותה של עבודה וכן זריזות ביצועה הן תופעות שיכולות לפעפע אלינו מהאנשים שסביבנו, וכמובן שגם להיפך. בחירת סביבת הפעולה שלנו, אם כן, יכולה להיות משמעותית לצמיחה אישית ולהשפיע על יעילות הביצועים. כדי להגיע למסקנה הזו עקבו החוקרים במשך שנתיים אחרי נתוני אמת של חברה טכנולוגית גדולה בת 2,000 עובדים בסניפים שונים בארה"ב ובאירופה. עבור כל עובד הם יצרו פרופיל המסווג את מהירות הביצוע, יעילות השלמת המשימות ושביעות הרצון של הלקוח. לצד זאת הם מיפו את התכנית האדריכלית של בנייני המשרדים וניטרו את מיקום העובדים המשתנה.
מהירות ואיכות זולגות מאדם לאדם
שניים מעורכי המחקר, ג'ייסון קורסלו ודילן מיינור, כותבים ב- Harvard Business Review: "עבור כל מדד ביצוע חיפשנו 'אפקט זליגה' – מידת השפעתם של שכנים למשרד על ביצועיהם של העובדים". הם יצרו שלושה סוגי פרופיל עבור העובדים: הפרודוקטיביים היו אלה שסיימו את המשימות מהר אך באיכות נמוכה, האיכותיים היו אלה שעבדו לאט אך השלימו את המשימות באיכות גבוהה, והכלליים אשר היו ממוצעים בשני המדדים. באמצעות מפות המשרדים הם חישבו את המרחקים בין העובדים ובדקו האם חל שינוי בפרופיל הביצוע של עובד זה או אחר ביחס לפרופיל של העובדים הסמוכים אליו.
הממצאים שלהם הראו כי אפקט ההדבקה אכן מתקיים ויכול להביא לשיפור של כעשרה אחוזים בממוצע, אך בתנאים מסוימים. "גילינו כי סידורי הישיבה הטובים ביותר ציוותו יחדיו עובדים פרודוקטיביים [מהירים] ואיכותיים", הם מסבירים. "היה אפקט זליגה על שתי החולשות של העובדים: עובד איכותי ניסה להדביק את המהירות של העובד הפרודוקטיבי, בעוד שהפרודוקטיבים שאפו לשפר את איכות עבודתם". שיעור זליגת המהירות היה 13 אחוזים ואילו מידת השלמת המשימות זלגה ב-17 אחוזים. החוקרים מאמינים כי לאור העובדה שהאוסמוזה החברתית התרחשה באופן די מהיר, היא לא נובעת מלימוד, אלא מהשראה או לחץ חברתי. כאשר עובדים בעלי אותה חוזקה ישבו זה לצד זה לא נרשם שיפור, ונכון הדבר גם לגבי קבוצת הכלליים, שנטו להיות מושפעים משום שהפער שלהם היה קטן יותר בשני המדדים. החוקרים מציינים תופעה חשובה נוספת שגילו – ההשפעה הייתה לחיוב ולא לשלילה. כלומר, עובדים מהירים לא 'נדבקו' באיטיות של האיכותיים, ואלו לא הפחיתו מאיכות עבודתם בעקבות הקרבה לפרודוקטיביים.
יחד עם זאת, במחקר נמצאה השפעה שלילית מסוג אחר. החוקרים סיווגו גם את "העובדים הרעילים", כאלה שהשפעתם שלילית בפן החברתי-אנושי ולאו דווקא הביצועי. במקרה הזה נטו "הרעילים" להדביק את סביבתם ללא קשר לפרופיל העובד. מה שמוביל לשאלה, האם יש דרך להתגונן מפני זליגה חברתית שלילית? התשובה המיידית היא כמובן – כל שצריך הוא לדבוק באנשים שמחים, מוסריים, פרודוקטיביים וכן הלאה. בקיצור, למצוא לנו נערי ונערות פוסטר של תנועת נוער ולתת לטבע לעשות את שלו. כמה חבל שהגישה הזו מורכבת מאין כמוה לביצוע במציאות. התנהגות אנושית היא דבר נזיל שקשה לצפות, והאנשים שמקיפים אותנו, מתישהו יספקו לנו מזה ומזה. כלומר, גם האדם החיובי ביותר יכול להיקלע למצב של חרדה, וזה, כפי שמסביר אוליבר בורקמן ב-Guardian, אחד המקרים הקלאסיים שבהם אנו צריכים לשאול את עצמנו כיצד להגיב כדי לצמצם את אפקט ההדבקה השלילי.
העלייה בביצועים לא נבעה מלימוד הדדי, כי אם מזליגת השראה מהסביבה הקרובה.
קור רוח של רופא בחדר מיון
ועדיין, נראה כי עבור מרבית המקרים שבהם אנו פוגשים בחרדה של אנשים, האבולוציה טרם הדביקה את הפער מהנוחות של החיים המודרניים. בורקמן מתייחס למאמר של המעצב מייק מונטיירו, שקיבל את הכותרת "הפסיקו לאמץ את החרדה של אחרים". במאמר, מסביר בורקמן, מונטיירו טוען כי "חרדה היא מוליכה… היא שואפת לעבור מאדם לאדם". הוא מציג את הדוגמה של עבודה מול לקוחות: כשלקוח מפגין חרדה, המטרה שלו היא להעביר את החרדה גם אל נותן השירות. מבחינתו זו עשויה להיות דרך לזירוז או למיקוד תשומת הלב של נותן השירות בבעיותיו של הלקוח, אבל למעשה חרדה – מעבר לסף מסוים – היא תופעה שהוכחה כבעלת השפעה שלילית על רמות ביצוע. "בשונה מרגשות שליליים אחרים", מחדד בורקמן, "דאגה וחרדה נראות פרודוקטיביות; ללעוס בעיה מרגיש כמו לעשות משהו לגביה". וכשאנשים חוששים הם דוגלים בגישת 'כל המרבה הרי זה משובח'. ההיגיון של המוח החרד הוא שכדאי שאנשים נוספים ידאגו מהבעיה שלי וכך אולי יצמח לי פתרון.
אבל, כאמור, חרדה היא הכול חוץ מפרודוקטיבית. בכוחה לשבש ולהפחית משמעותית את התפוקה שלנו, ומכיוון שהיא מדבקת, חרדה עלולה לפגוע בתפקוד של קבוצות שלמות. "דאגה", כותב בורקמן "היא הניסיון להגיע למצב של שלווה על ידי עיסוק בדיוק בפעילות שמבטיחה שלעולם לא נגיע לשם". ולכן, מתוך הבנה שמרבית מקרי החרדה שאנו פוגשים אינם מרמזים לנו על סכנת חיים, או על סכנה ממשית כלשהי, אנחנו "ממש לא עוזרים לאדם חרד בהצטרפות אל סחרור התבוסה-העצמית הזה".
מה שכן יכול לעזור הוא אימוץ גישת רופא חדר המיון של מונטיירו. נניח שחתכתם את כף היד והדם ניגר בכמות שאתם לא רגילים לראות. ברור לכם שאתם צריכים להגיע לבית החולים, ומטבע הדברים אתם לחוצים מאוד, מסוג החרדות שדווקא כן קשורות לסיכון חיים. אבל כשאתם מגיעים לחדר המיון, האם אתם רוצים 'להדביק' את הרופא שבודק אתכם בחרדה, או שאתם מעדיפים שישמור על קור רוח? באותה מידה אנו יכולים לשאול את עצמנו כמה יעזור לנו להדביק בחרדה כל אדם שסביבנו, בין אם זה נותן שירות ובין אם חבר או בן משפחה שנוהג ואולי טעה קצת בניווט. הדבר המתחשב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור הסביבה שלנו, מסביר בורקמן, הוא לווסת את האופן שבו אנו מגיבים לחרדה של אחרים, ולוודא שאנו עצמנו לא משמשים כמוליך עבורה.
על פי חישוב שערכו החוקרים מהרווארד, לזליגה חברתית יש אימפקט אדיר, שיכול להתבטא ברווח של מיליון דולר בשנה. במילים אחרות, השפעה הדדית היא כוח שיש להתחשב בו. לכל פרט – כולל אותנו – יש חלק בעיצוב הסביבתי. אנחנו יכולים להיות נשאי חרדה, ובכוחנו לשמש גם כנוגדן עבורה, מעין מערכת אוטואימונית שמסייעת להביא שיפור גם בקרבתה. לצד זאת, אנו יכולים, כמו דבורים חרוצות, להעביר אבקנים של הצטיינות בביצוע ולהפרות את סביבתנו. היכרות עם החוזקות ועם החולשות שלנו מסייעת לבחור את המיקום האולטימטיבי שבו נוכל למקסם את האוסמוזה החברתית, הן עבורנו והן עבור האנשים שקרובים אלינו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
קסם הפרודוקטיביות – הפחיתו את תחושת העומס והיעילות תגבר מאליה
לו הייתם צריכים לבחור משימה אחת בלבד בעבודה – עם מה הייתם נשארים?
ההרצאה השבועית של TED: מיהם האנשים הזוממים דברים טובים מאחורי גבנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
