אנליסט מדיה ערך מחקר של הספדים בניו-יורק טיימס והגיע למסקנות מרתקות על המוות והחיים
בתום שנת לימודים אנו מקבלים תעודה המפרטת את הישגינו. בסיום העסקה במקום מסוים אנו מקבלים מכתב המלצה המציג את תרומתנו. אנו מוצאים טעם רב בסיכום פועלנו בתחום ובתקופה מסוימת, אלא שלמעט אם פרסמתם אוטוביוגרפיה לאחרונה, ברוב המקרים לא אנו אלה שכותבים את הדברים. הדרך העיקרית להשפיע על סיכומי התקופות שלנו היא פשוט להותיר חותם טוב. הפעולות שלנו מעצבות את התעודה, את מכתב ההמלצה, את תעודת השחרור וכן, גם את ההספד.
אין הנחתום מעיד על עיסתו. אנחנו לא אובייקטיביים מספיק כדי לתאר את תרומתנו, ובמקרה של הספד אנחנו גם לא שם כדי לעשות זאת. סיכום חיינו מופקד בידי אחרים ולכן, מטבע הדברים, הספדים מתמקדים בהשפעה של האדם על סביבתו, בתרומה שלו. ישנם אנשים המאמינים כי מותם של אנשים יכול ללמד אותנו הרבה דווקא על החיים. כזה הוא היזם וחוקר המדיה לאקס נריאן, המספר על עצמו כי הוא נוהג לקרוא את עמוד ההספדים האחורי של ה-New York Times מדי בוקר. "יומי מתחיל עם ביצים מקושקשות ועם 'בואו נראה מי מת היום'".
ואולם, נריאן לא הסתפק בקריאת ההספדים. כחוקר מדיה וכאדם סקרן הגומע בצמא סיכומי חיים של אנשים שפועלם היה חשוב מספיק כדי להסתנן אל בין דפי העיתון, הוא החליט לבדוק האם בין המילים הללו, בין תקופות החיים הללו, מסתתר מידע שימושי. בהרצאה מעט קומית ומעט מורבידית, נריאן משתף מה גילה כשניתח תוכן של הספדים לדמויות כמו מוחמד עלי, הזמר פרינס ועד רבים וטובים. הלקח המרכזי שלו הוא שאנשים שבילו את חייהם בעשייה משמעותית תורמים עוד הרבה גם אחרי לכתם מעמנו.
הלקח המצטבר של כמה אלפי שנות חיים
סביר להניח שהשם פרופסור גו'זף קלר לא אומר לכם הרבה. הוא לא אמר הרבה גם לנריאן. אולם ב-7 בספטמבר 2016, כשנפטר, הקדיש לו ה- New York Timesמאמר מערכת שנפרש על פני חצי עמוד בברודשיט (פורמט רחב כשל מהדורות סוף השבוע), "שטח יוקרתי מאוד בעיתון בסדר גודל כזה", לדברי נריאן. עבור רובנו, עמוד מודעות האבל מכיל הודעות פטירה שנרכשו על ידי קרובי המנוח. ה-New York Times, כאחד העיתונים המשפיעים בעולם, עובד באופן קצת אחר. עמוד מודעות האבל של העיתון מכיל כתבות על אנשים חשובים ומשפיעים שנפטרו, מפורסמים יותר או פחות. בהקשר הזה, מסביר נראין, "העמוד הראשון של העיתון מביא בדרך כלל חדשות רעות, ומדגיש כישלונות אנושיים. דוגמה שבה חדשות רעות מדגישות הישג – מופיעה בעמוד האחורי, בהספדים".
תחום עיסוקו של נריאן הוביל אותו לגבש מבט מקצועי על הטקסטים המתארים את מפעל חייהם של אינדיבידואלים בולטים. הוא מנהל חברה שמבצעת ניתוחי נתונים סטטיסטיים עבור חברות, לצורך בניית אסטרטגיות וטקטיקות שיווק. אחד התחומים המתפתחים בחקר סטטיסטי הוא ניתוח תוכן. אלגוריתמים מתוחכמים מסוגלים לעבור על כמויות טקסט מסיביות ולבצע חיתוכים וחישובים סטטיסטיים רבים: כמה פעמים הופיעה מילה מסוימת? מהו עולם התוכן הנפוץ ביותר בטקסט? מה היחס בין מילים כאלו לאחרות; ולא פחות חשוב, מה נעדר מהתוכן. הניתוח הזה מציג תובנות מילוליות לגבי הטקסט, ומכיוון שהן אינן מעוגנות בהקשר, הן אובייקטיביות מטבען.
נראין מכנה את סוג המחקר הזה "אנליזה של מראה אחורית", ולאחר קריאה של הספדים מרובים הוא החל לשאול את עצמו "מה היה קורה לו הצבנו מראה אחורית להספדים מהניו יורק טיימס? האם היינו מוצאים בהם שיעורים לגבי אופן ההספדים עליכם? גם אם אינכם יותר בסביבה כדי ליהנות מהם?" וכך, במקום לקחת טקסטים מרשתות חברתיות, פרסומות ועולמות תוכן רגילים המשרתים אנשי שיווק, נריאן לקח 2,000 מאמרי הספד, כאלה שנבחרו על ידי עורכי העיתון במשך תקופה של שנתיים לערך (ולא מומנו על ידי קרובים), והעביר אותם דרך מעבדים סטטיסטיים ואמצעי ניתוח נוספים. "מה באו 2,000 מיתות – או יותר נכון תקופות חיים – ללמד אותנו?" הוא שואל.
הכותרת היא זו שמסכמת את הסיכום ועל כן נריאן מציג ראשונים את הממצאים לגבי הכותרות. לאחר שהסיר מהכותרות את ההתחלה המציינת את שם הנפטר, ואת הסוף המציין את גיל פטירתו, הוא נותר עם "תיאור מנוסח יפה שמנסה, בכמה מילים בלבד, לתפוס הישגים של חיים שלמים". הוא מבקש מהקהל לנסות לנחש באיזו דמות מדובר: למשל, "אמן שקרא תיגר על ז'אנר" הוא התיאור של הזמר פרינס, "ענק האגרוף של המאה ה-20" הייתה הכותרת של מוחמד עלי והמילים "אדריכלית פורצת דרך" תיארו את הארכיטקטית מעוטרת הפרסים זהא חדיד. "רק להסתכל על אלה זה מרתק", טוען נריאן.
ממשיכים לתרום מעבר לתאריך התפוגה של הגוף
לאחר מכן הגיע שלב ניתוח התוכן. נריאן וצוותו ניקו את כל מילות הקישור ושאר המילים המיותרות בכותרות התיאור של 2,000 ההספדים וניתחו את המילים המשמעותיות. את התוצאות הוא מציג ב'ענן מילים' – עיצוב גרפי שבו גודל המילה נקבע על פי שכיחותה בטקסט. 'הענן' יכול לתפוס כל צורה שהיא, במקרה הזה ארון קבורה. בין המילים שבלטו ביותר ניתן למצוא "זמר", "כותב", "אמן", "בימאי", "מייסד" ו"מוביל". באופן כללי, לתחומי האמנות השונים הייתה נוכחות עצומה, מעל 40 אחוזים ליתר דיוק. "אתה חייב לתהות מדוע בכל כך הרבה חברות", אומר נריאן, "אנו מתעקשים שילדינו ילמדו הנדסה, רפואה, מנהל עסקים או משפטים כדי להיחשב מצליחים". בהמשך הוא מתייחס לנושא הגיל ומסביר כי על פי הממצאים, הגיל הממוצע שבו אפשר לצפות להגיע להישג משמעותי ראשון הוא 37. "מה שזה אומר", מפרש המקצוען את הנתון, "הוא שעליכם לחכות 37 שנים עד להישג המשמעותי שלכם, שבעבורו יזכרו אתכם – בממוצע – 44 שנים מאוחר יותר, כשאתם מתים בגיל 81 – בממוצע". הוא ממשיך ומסביר שזה גם תלוי במקצוע. ספורטאים יגיעו לשיא בשנות ה-20, ואילו פוליטיקאים, הוא אומר בקריצה, "עושים מעשה ראוי לשבח ראשון, ואולי יחיד, באמצע שנות ה-40 שלהם".
את כל זה אפשר ללמוד רק מהכותרות להספדים. בשלב הבא נריאן לקח דגימות מתוך הטקסטים עצמם, וביצע ניתוח דומה לפסקאות הראשונות של 2,000 ההספדים. הפעם הוא עשה חלוקה בין אנשים מפורסמים, כמו אלה שצוינו מעלה, ובין דמויות שאינן נחשבות מפורסמות, דוגמת פרופסור ג'וזף קלר. "אנשים מדהימים, הישגים נפלאים, אבל הם לא מפורסמים". הוא תהה האם יהיה הבדל באופן שאנו תופסים את האימפקט של אדם מפורסם לעומת דמות אלמונית באופן יחסי. הדבר הראשון שאפשר ללמוד מ'ענן המילים' בדגימות הרחבות יותר הוא שגם במוות יכול להיות סוג של הומור. המילה הגדולה ביותר, למרבה ההומור, היא השם "ג'ון". אחד השמות הנפוצים ביותר שתינוקות מקבלים בהיוולדם, הוא 'באופן משונה' אחד השמות הנפוצים במאמרי פטירה.
אבל אל חשש, יש גם תובנות עמוקות יותר. המילה הבולטת החשובה שהופיעה היא "עזרה". כאמור, את תעודות הסיכום שלנו מעניקים לנו אחרים, ולכן הן מדגישות את הדרך שבה השפענו על המעגלים המקיפים אותנו. עזרה, כך נראה, היא אמצעי יעיל להשפיע על חייהם של אחרים. "חשפנו לקחים רבים מחיים שנחיו כהלכה, ואת מה שאנשים אלה – שהונצחו בדפוס – יכולים ללמד אותנו", אומר נריאן. "התרגיל היווה עדות מפליאה לקלידוסקופ שהוא החיים, ואפילו יותר מרתקת הייתה העובדה שהרוב המוחץ של ההספדים תיאר אנשים מפורסמים ולא מפורסמים שעשו לכאורה דברים יוצאים מהכלל. הם השאירו חותם חיובי על מארג החיים. הם עזרו".
וכך, המתים שהקדישו את חייהם כדי להביא משהו לאחרים, העניקו לנו למעשה שתי מתנות: ראשית בחייהם – עצם פעולותיהם סייעו לאנשים והביאו ערך מוסף לחייהם בשלל דרכים מגוונות. שנית, במותם – הם לימדו אותנו מעל דפי העיתון מהם חיים מלאי משמעות, תוך שהם מביסים את ציר הזמן. "אז שאלו את עצמכם, כשאתם חוזרים לחיי היומיום שלכם, 'איך אני משתמש בכישרונות שלי כדי לעזור לחברה?'" חותם נריאן, "כי השיעור העוצמתי ביותר כאן הוא שאם יותר אנשים היו חיים את חייהם בניסיון להתפרסם במותם, העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 שיעורים לחיים שאנו יכולים ללמוד ממוחות גאוניים
ההרצאה השבועית של TED: היתרונות המפתיעים של סופיות החיים
הפרק החסר: מה שאנחנו לא יודעים על לידתו של גאון
עוד מרדיו מהות החיים:
