הדברים המעניינים שעשויים להתרחש כשאנו חווים את העולם ללא תיווכו של הזיכרון

המנגנון הנוירולוגי של ראש פתוח וכיצד זה קשור ל"מזל".

בועז מזרחי | 20 מרץ, 2017

דניאל ג'יי. סייגל היה בשנות ה-20 לחייו כשיצא להתנדב במקסיקו כסטודנט לרפואה. באחד הימים יצא עם משלחת לבקר רופא-מסורתי מקומי. החבורה יצאה לדרך ברכיבה על סוסים במטרה לראיין את הרופא, כשלפתע השתחרר האוכף של סייגל ורגלו נותרה תקועה בארכוף. כמו בסצנת מערבון, סייגל נגרר קרוב למאה מטרים בטרם הסוס נעצר, כשפלג גופו העליון נרמס בין רגלי הסוס ונחבט בקרקע חליפות. בני לווייתו שצפו במחזה חסרי אונים הבינו כי הוא כנראה לא שרד את התאונה.

סייגל, היום פרופסור לפסיכיאטריה ב-UCLA, משחזר את החוויה המכוננת הזו במאמר מרתק במגזין Aeon וטוען כי בראייה לאחור, הפגיעה המוחית הזמנית שספג לימדה אותו משהו עמוק על אופן הפעולה של המוח ועל הדרך שבה אנו חווים את העולם. למזלו, תוצאות הרכיבה הפרועה הסתכמו באף שבור, פגיעה ביד, כמה שיניים שבורות ואמנזיה כללית שנמשכה יום אחד. מצב השכחה, הוא מספר, גרם לו להיות "מכוונן לרמת ידיעה שנמצאת מתחת לזהות אישית, אמונות אישיות וציפיות אישיות". סייגל, במילים אחרות, חווה את העולם באותה יממה ללא התערבות של עיבוד קוגניטיבי גבוה. מעין ספוג שבעיקר קולט אינפורמציה דרך החושים.

הפגישה הראשונה עם דוב נמלים קוצני

כספוג לרשמים חיצוניים סייגל חווה את המציאות במצב מוחי שהוא מכנה "מהתחתית מעלה", בשונה ממצב "מלמעלה למטה", שבו המוח מבצע עיבודים קוגניטיביים מורכבים. אם לפרט מעט יותר, חשיבה מלמעלה למטה "מתייחסת לדרכים שבהן אנו חווים דברים בעבר ויוצרים תקצירים כלליים או מודלים מנטליים של האירועים הללו". הוא ממחיש באמצעות דוגמה פשוטה. לאדם בוגר, לאחר שנתקל באינספור כלבים – מציאותיים ומצוירים – נוצר דימוי גנרי של כלב בראש. את הדימוי הזה, המודל של כלב המורכב מקווים כלליים המבוססים על ניסיון העבר, אנו שולפים בכל מפגש שלנו עם כלב חדש. "בפעם הבאה שתראו כלב פרוותי משוטט בקרבתכם, העיבוד מלמעלה למטה שלכם עשוי להשתמש במודל המנטלי הזה כדי לסנן מידע ויזואלי שנכנס, ואתם לא באמת תראו את הייחודיות של הכלב שלפניכם". מה שמסביר סייגל הוא שלחושים שלנו מגיעים חומרי גולם נקיים מהעולם החיצון, ומיד כשהם נכנסים למוח הם מתערבבים עם החומרים הקיימים ויוצרים דמות חדשה-ישנה של הכלב.

הפוטונים שפוגעים בכלב וחוזרים לעיניים שלנו הם אובייקטיביים, אך המוח מסדר אותם מחדש בתוספת מה שהוא מכיר. כשהמוח נמצא בעיבוד מלמעלה למטה, יש לו תפקיד של בנאי. הוא לוקח חלק פעיל בהרכבת תמונת המציאות בהתבסס על הזיכרון. זה בדיוק המצב שהמוח של סייגל לא היה מסוגל לו, היות וזיכרונו אבד זמנית. העיבוד מלמעלה למטה נועד לשרת מטרה חשובה מאין כמוה. קיצורי דרך מנטליים הם מנגנון יעיל ביותר לחיסכון באנרגיה וזמן, ומדובר באחת היכולות הקוגניטיביות שאפשרו לאדם לפתח עליונות שכלית כה משמעותית.

בפעם הראשונה שתראו דוב נמלים קוצני, למוח יהיו מעט מאוד פרטי ארכיון להתבסס עליהם ביצירת תמונתו.

אך עיבוד מהיר ומקוצר מגיע עם חשבון. כפי שמסביר פרופסור סייגל, מידת האותנטיות של החוויה צונחת כשאנו חושבים מלמעלה למטה. "ניסיון העבר שלכם מופעל ומקשה עליכם להבחין בפרטים המיוחדים והחיים של מה שמתרחש כאן ועכשיו. המושג הכללי שיש לכם לגבי כלב יטיל צל ויגביל את תפיסתכם את החיה הממשית שמולכם". תינוקות, למשל, שטרם הספיקו לצבור ניסיון וזיכרונות רבים, מביטים על העולם ביתר פליאה. הרבה דברים עדיין חדשים עבורם ולכן הם יכולים להתרגש מפרח אחרי פרח, מכלב אחרי כלב. נראה כי עבורם העולם נתפס יותר מהתחתית מעלה. אבל זו לא חוויה ייחודית לתינוקות. גם מבוגרים, כשהם מביטים במשהו לראשונה, יכולים לחוות אותו בצורה עשירה יותר.

"אם מעולם לא ראיתם דוב נמלים קוצני", מדגים סייגל, "במפגש הראשון שלכם אתו על השביל הוא ישבה את כל תשומת הלב שלכם, ויעסיק את העיבוד מהתחתית מעלה שלכם, כך שאתם רואים בעיניים של מתחילים". המוח, שאין לו אמת מידה לייחוס, לא יוכל לסנן את האינפורמציה לגבי היצור החמוד והמשונה שנגלה מול עיניכם, ולא יהיו לו בארכיון חומרים שמהם יוכל לסייע בהרכבת תמונת המציאות של דוב הנמלים הקוצני. "אתם תספגו כמה שיותר קלט חושי טהור מהמחזה", מסביר סייגל. מובן שההפרדה בין סוגי העיבוד אינה מוחלטת ומדובר יותר על נטייה. אחרי הכול, כאשר אתם רואים את דוב הנמלים אתם עדיין יודעים לזהות שמדובר בבעל חיים, תוכלו לזהות שיש לו עיניים, רגליים וקוצים ולהבחין בפרטים נוספים המוכרים לכם. אלא שטרם ראיתם אותם בצירוף הייחודי הזה. כלומר, למוח יש מידע מינימלי לעבוד אתו, ולכן תחושת החידוש מתעצמת.

סביר להניח שעצירה לשם התפעלות בת דקות ארוכות מכל כלב ברחוב תשבש את שגרתכם. איפה עיבוד מהתחתית מעלה הופך משמעותי? טיולים למקומות חדשים הם אחת הדוגמאות המובהקות. "תפיסה מהתחתית מעלה יכולה למלא את המסע שלנו בתחושת חיות עמוקה", טוען סייגל, "הזמן נראה רחב יותר, הימים מלאים ואנו מבחינים ביותר פרטים בשעות ספורות מאשר הבחנו בשבוע בחיינו המוכרים". הוא מציין שזהו המצב המנטלי שאליו שואפים בתרגול מיינדפולנס – להיות ערים וקשובים לכל מה שקורה ברגע הנוכחי ולשאוף לחוויה חושית טהורה של העולם. לעומת זאת, ככל שהשגרה יותר מוכרת היא הופכת משעממת וקהה יותר. אנו מאבדים תשומת לב לפרטים שכבר ראינו. "רחוב באזור המגורים עם אותה מידה של פירוט נראה סתמי לעומת בהשוואה לחידוש שברחוב בעיר זרה הנראה לראשונה".

סייגל מסביר כי אופן הפעולה של המוח הוא כזה שידע מוקדם גורם לנו להיות סגורים יותר לקליטת אינפורמציה חדשה, או לפחות לשילובה בהרכבת תמונת המציאות. מאידך, כשמגיעים עם דף נקי אנחנו פתוחים יותר לעולם, הלכה למעשה דרך החושים. הוא ממשיך ומפרט את חלקי המוח שמעורבים בכל תהליך, אך בל נלאה בשמות לטיניים שיאמרו לנו מעט מאוד. העיקרון הוא שהמוח יכול להיות בנאי של המציאות ויש לו גם את האפשרות להיות צופה-שותף, לצלול אל המיידיות שבה. לחשיבה מלמעלה למטה הוא קורא מצב בנייה, ולעיבוד מהתחתית מעלה הוא קורא מצב תעלה, על שום זרימת המידע באופן ישיר. שתי החוויות ברוב המקרים כרוכות זו בזו, מה גם שמעצם היותנו בעלי גוף עם מכניקה ספציפית, אין לנו מנוס מתיווך כלשהו של המציאות, לא משנה כמה עמוק נהיה ברגע.

אנשים עם פתיחות גבוהה נוטים להיות "ברי מזל".

זה לא מזל, זו פתיחות לסביבה

בחזרה לתאונה עם הסוס, סייגל מאמין שהייתה זו המערכת שאחראית לעיבוד מלמעלה למעטה שהושבתה, ואפשרה לו לחוות את העולם באופן פתוח, משוחרר מזיכרונות ומזהות. "ראיתי דברים בפעם הראשונה פשוטו כמשמעו", הוא משחזר את החוויה, "יכולתי לחוות עולם חושי מלא ועשיר יותר, מהתחתית מעלה, דרך התעלה של המכשור הפנים-מנטלי שלי". אם כן, יותר פתיחות לאינפורמציה שהעולם מציע לנו מאפשרת לנו לחיות ב-HD, כלשון הדיבור, ליהנות מאיכות מקסימלית של חוויית הצפייה. אך העולם לא מספק לנו רק אינפורמציה ויזואלית טהורה. המציאות מזמנת לנו מידע מועיל רב נוסף, ונראה שפתיחות עשויה להועיל גם במישור הזה, כפי שמסבירה תרזה איאפולה ב- Nautilus. לדבריה, מה שאנו מכנים "מזל" הוא למעשה תוצאה של פתיחות למידע ולהזדמנויות. עושה רושם כי קיימת חפיפה לא מעטה בין שני התחומים – פתיחות חושית ופתיחות להזדמנויות.

איאפולה מציגה את הדיון הקיים בין פסיכולוגים וסוציולוגים לגבי קיומו ומהותו של מזל. מחד, יש המאמינים כי מדובר בסט של כישורים אישיים שמאפשר לאנשים לתמרן את נסיבות המציאות כך שישרתו אותם, כלומר למצות עד תום את הפוטנציאל של מה שקורה סביבם. מאידך, אחרים טוענים כי סודם של אנשים ברי מזל הוא אחר. פרופסור ריצ'רד וייסמן מאוניברסיטת הרטפורדשייר באנגליה חקר במשך עשר שנים את הנושא וגילה כי לאנשים שתופסים את עצמם כברי מזל יש נטייה להפיק יותר תועלת מסיטואציות, לעומת אנשים שלא רואים בעצמם ברי מזל ומפיקים פחות תועלת מאותן סיטואציות בדיוק. כך, למשל, אחד המחקרים המשעשעים הוכיח כי כאשר הונח ברחוב שטר כסף "ברי המזל נטו להבחין בו ולקחת אותו, ואילו חסרי המזל" לא. במחקרים נוספים התגלתה תופעה דומה שהובילה למסקנה כי "מזל עשוי להיות קשור איכשהו ליכולת להבחין בהזדמנויות, אפילו כשהן בלתי צפויות".

וייסמן מאמין שניתן ללמד אנשים להגביר את המזל, בין היתר באמצעות מדיטציה להגברת האינטואיציה, שיחה עם אנשים חדשים מדי שבוע, הרגעה וכדומה. ד"ר כריסטין קרטר סוציולוגית מ- Greater Good Science Center באוניברסיטת ברקלי, החליטה להשתמש בכלים של פרופסור וייסמן כדי ללמד ילדים. "לכל הטכניקות שפיתחה", טוענת איאפולה, "היה מכנה משותף אחד – פתיחות לסביבה, הן פיזית והן רגשית". היא מסבירה כי היכולת לפקוח עיניים ולזקוף אוזניים היא קריטית ליצירת מה שמכונה מזל. "זה הגיוני. ככל שאתה ערני יותר לסביבתך, יותר סביר שתתפוס משאב בעל ערך או שתחמוק מטרגדיה". מזל משמעו להיות נוכח ברגע, להימצא קרוב יותר לקצה של עיבוד מהתחתית מעלה על סקאלה. כשאנו מאפשרים למידע לזרום פנימה כמות שהוא, מבלי לסנן אותו באמצעות פילטרים של זיכרון וניסיון קודם, קל לנו יותר להבחין בהזדמנויות הנקרות בדרכנו.

המקרה של פתיחות לאנשים זרים הוא דוגמה מעניינת במיוחד, שכן כאשר אנו סגורים לאנשים מתוך מתח, זה יכול להשפיע פיזית על פתיחות החושים. "אתה מאבד את הראייה הפריפריאלית ככל שאתה יותר חרד, כיוון שמנגנון הילחם-או-ברח שלך יוצר ראיית-צינור". שוב, סגירות מביאה לאובדן פרטים מהסביבה. אם יש לנו נטייה לחרדה, אנו משליכים את ניסיון העבר על ההווה ומעצבים את החוויה בתבנית המוכרת של החרדה, כלומר בונים את תמונת המציאות ומוסיפים לה פרטים.

המוח שלנו אוהב חידוש. כל מידע טרי וכל התנסות חדשה שלא הרגו אותנו הופכים אותנו לכשירים יותר להתמודד עם המציאות. ולכן, המוח מתגמל אותנו על חידוש בצורה של חוויית חיים עשירה, וכך גם המציאות, המתגמלת אותנו בשפע הזדמנויות. נראה כי כשאנו מאפשרים לעיבוד האנליטי הקדחתני לנוח מדי פעם ופשוט מתנהלים כמו ספוג לקליטת אינפורמציה, בכוחנו לחזק את התפיסה מהתחתית מעלה ולאפשר למציאות להפתיע אותנו.

תמונת כותרת: Photobank.kiev.ua / shutterstock