מה מלמדים אותנו ספרים וסרטים על סודם של סיפורים טובים ועל טבע האדם.
באחד הימים הגורליים בחייכם פתחתם ספר או יצאתם לקולנוע – ופגשתם בסיפור מכונן שעיצב את תפיסת עולמכם. למעשה, סביר להניח שהיו מספר ימים גורליים כאלה בחייכם, אבל לא המון. כי סיפורים ממש טובים, כאלה שנוגעים בעצב חשוף, אינם מצרך נפוץ במיוחד. מה היה בסיפור שלכד את דמיונכם והותיר בכם רושם עז גם שנים אחרי שסגרתם את הספר או שנעלמו הכתוביות באולם האפל? פירוק מכני של עלילה אהובה לגורמיה הספרותיים עלול לשנות את נקודת המבט שלנו על הסיפור באופן שאינו תמיד רצוי. ובכל זאת, כאשר נוברים קצת ביסודות הכלליים שעליהם בנויים סיפורים טובים באשר הם, אפשר לגלות דברים מפתיעים.
לעתים נדמה לנו שסיפור טוב הוא זה שמצליח להעלות אותנו מעל לחיי היומיום והשגרה, לשבור את כל הנורמות והכללים וליצור עבורנו מציאות חדשה. זה נכון, אבל רק באופן חלקי, כיוון שכאשר בוחנים לעומק מה שובה את לבנו בסיפור טוב נראה כי אלו הם דווקא היסודות המציאותיים שקל לנו להתחבר אליהם ולהזדהות עמם, וליתר דיוק, כפי שטוען הסופר האמריקאי ג'ורג' סאונדרס, "סיפור הוא ממלא מקום של חיי היומיום". חברת ההפקות Redglass Pictures הפיקה סרטון תיעודי קצרצר ובו סאונדרס שוטח את משנתו המקצועית-פילוסופית לגבי סיפורים. לדבריו, מה שהופך סיפור למוצלח הוא אותו רכיב שהופך מערכת יחסים אנושית למוצלחת.
יצירת סיפור מוצלח, לתפיסתו, כרוכה בתהליך של דיאלוג בין הכותב לבין עצמו, כפי שמערכת יחסים היא דיאלוג מתמשך בין בני זוג. וזה יותר דומה ממה שנראה על פניו, כיוון שסאונדרס מאמין שכמו שאנו מתמודדים עם הבלתי ידוע אצל בן הזוג, כך גם סיפור טוב נוצר בתהליך של יציאה אל המחוזות הבלתי ידועים מראש שבתוך הכותב.
כל סיפור הוא סיפור אהבה
סאונדרס מסביר כי "סיפור טוב הוא כזה שאומר: שנינו בני אדם, אנחנו במצב המשוגע הזה שנקרא חיים, שאנחנו לא באמת מבינים. אנחנו יכולים לצרף את הראשים שלנו ולהתייעץ לגביו מעט, ברמה עמוקה". כלומר, סיפור טוב בבסיסו הוא אמצעי שנועד להבהיר לנו נקודה כלשהי, לבאר איזשהו מסר מהותי על דבר מה שחשוב בעינינו. "ואז", הוא ממשיך, "יכולים להתרחש כל מיני קסמים". שזירת מסר הליבה בנבכי הסיפור היא אמנות בפני עצמה, אבל כדי שהסיפור באמת יתפוס את הלבבות עליו לגעת בנושאים שאנשים מוצאים כמשמעותיים לחייהם. סאונדרס משווה את הסיפור לקופסה שחורה שאליה נכנס הקורא, ושם "זה מרגיש כאילו הווילונות הוסטו והוא שוזף את עיניו באמת עמוקה יותר".
האתגר הגדול ביצירת סיפורים מוצלחים הוא שאין שום נוסחה לכך. אפשר ללמוד את המרכיבים לסיפור נכון בפקולטות לספרות או בקורסים לכתיבה יצירתית, אך כאמור, ההיבט הטכני של הכתיבה חייב להיות מעוגן בגרעין רעיוני שאף בית ספר לא יכול ללמד. כדי להגיע לעומקן של תובנות, כדי לומר משהו חשוב על המצב האנושי, טוען סאונדרס, צריך לשמור על אותנטיות. וזה, הוא מסביר, דבר מפחיד למדי. מנקודת מבטו של הכותב, "סיפור גרוע הוא כזה שאתה יודע על מה הסיפור ואתה בטוח בזה". סאונדרס ממחיש את כוונתו באמצעות עולם הדייטים. הוא מציג סיטואציה שבה אנו יושבים מול הדייט ורואים כי בידיו כרטיסיות מוכנות מראש ועליהן הוראות כיצד לפעול בכל שלב של הפגישה. בדיוק באותו אופן, סיפור שנכתב על פי טמפלט מוכר, כזה שלא הצריך מהיוצר לחקור עולמות בלתי-מוכרים, ייחשף במלאכותיותו. "מדוע שאדם יעשה דבר כזה? [ישתמש בכרטיסיות]", שואל סאונדרס, ומשיב: "מכיוון שמפחיד להיות בדייט. יש את כל המסתורין והרגעים הבלתי צפויים האלה". מאותה סיבה, לתפיסתו, ליוצרים יש צורך לשלוט בסיפור שלהם, שכן "זה מפחיד לא לדעת לאן הוא הולך".
ובכן, איש לא הבטיח שיצירת סיפור טוב היא עבודה פשוטה. אחרי הכול, אם כולנו היינו מסוגלים לחתור לאמיתות מורכבות על החיים בצורה כל כך נהירה, איזה צורך היה לנו עוד בתיווך של סיפור? סאונדרס מספר כי בראשית דרכו גם לו הייתה נטייה לגשת לכתיבה בצורה מובנית, "לומר שאני רוצה שהסיפור יעשה כך וכך", אך בשלב מסוים "הסיפור אומר, אני מצטער, אבל אני פשוט לא יכול לעשות את זה". על זה כנראה מדברים יוצרים כשהם טוענים שלסיפור יש חיים משל עצמו. העלילה מובילה את הכותב במקום שתשתרך מאחוריו. ולכן, סאונדרס מעדיף שתהיה לו ליבה כלשהי כבסיס, ואותה הוא ילוש ויעצב מחדש פעם אחר פעם עד שיתגבש סיפור מוצק.
וזו הדינמיקה של התהוות הסיפור על פי סאונדרס: "ברגע שאתה כותב [את הגרעין] על דף, ואז משכתב ומשכתב מחדש, חוסר שביעות הרצון שלך הוא זה שלמעשה מרים אותו בתהליך איטי ומסתורי לרמה גבוהה יותר". הוא ממחיש כיצד משפט פשוט כמו "פרנק היה אידיוט", הופך לפיסת מידע מלאת עומק. פרנק היה אידיוט – מדוע? כי הוא התפרץ על מישהו. למה שהוא יתפרץ ככה? כי אותו אדם הזכיר לו את אשתו שנפטרה. ופתאום מפרנק היה אידיוט, המשפט הופך ל"פרנק התפרץ על הבריסטה שהזכירה לו את אשתו המנוחה. שאותה אהב עד עמקי נשמתו". מה שבולט מעבר לעומק שהדמות יכולה לקבל בתהליך של מספר שניות הוא שאין כאן מבנה. הכיוון נובע מעומק האפלולי של הבאר היצירתית של סאונדרס, או של כל יוצר אחר לצורך העניין.
המעבר מפרנק האידיוט לפרנק בעל הקיבולת לאהבת אמת שלבו נשבר התרחש, לדברי סאונדרס, לא מכוונה תחילה ליצור סיפור מלא חמלה כלפי האלמן, "אלא משום שהמשפטים הפריעו לי". הוא מתאר מעין שיחה עם הדמות באמצעות המשפטים שהוא כותב, ובה הוא חותר להבין לעומק כל מילה שנכתבה ולכתוב מחדש את כל מה שלא מספק אותו. "אני חושב שכשאתה מקדיש תשומת לב למשפטים הללו, הטבע הטוב יותר שלך צף ועולה". העיבוד החוזר והנשנה של המשפטים מאפשר לכותב לשמור את עצמו פתוח לכיוונים שאליהם יכול הסיפור להתפתח ולאפשר לדיאלוג להוציא ממנו את יסודות תפיסת העולם והאדם. ממש כמו בתרפיה.
"כשאתה מנסה להשאיר את הרעיונות שלך לגבי הסיפור מחוץ לדלת", מסביר סאונדרס, "זה ממש כמו שאתה עושה עם האדם שאתה אוהב. אתה חוזר אליו פעם אחר פעם ומנסה להבין את עומקו באמצעות האינטואיציה". ולכן, הוא מסביר, תהליך הדינמיקה של עיצוב הסיפור הוא למעשה "אקט של אהבה מתמשכת". והנה, אפילו כשהוא מנסה לספר מהו סיפור, סאונדרס חושף בלי משים את כישרונו לומר משהו אותנטי ועמוק. בעצם התובנה על מהו סיפור טוב ממחיש לנו הסופר את הרעיון עצמו. סיפור הוא כמו אהבה.
תובנה עמוקה בתפאורה מרהיבה
אם תשאלו סופרים אחרים על תהליך הכתיבה שלהם, לבטח תשמעו דרכים נוספות ומגוונות לעשות זאת. אבל הדרכים השונות יגיעו ככל הנראה לאותו מקום שסאונדרס שואף אליו, אל התובנה העמוקה על המצב האנושי. הוכחה ניצחת לכך הם סרטי האנימציה המופלאים של פיקסאר. כך, לפחות, מאמין הבלוגר קריסטיאן וויליאמס שמפעיל ערוץ יוטיוב עם תוכן בנושאי תרבות.
בסרטון שערך תחת הכותרת "מה הופך סיפור לכזה שאפשר להתחבר אליו", מדגים וויליאמס באמצעות סרטי פיקסאר את מה שטוען סאונדרס וכמוהו עוד יוצרים רבים אחרים: סיפור טוב יעניק לנו הצצה אל תמציתם המזוקקת של הדברים החשובים ביותר עבורנו. בשנת 2011 פרסמה אחת מעובדות פיקסאר 22 כללים מנחים המשמשים את היוצרים בכתיבת הסיפורים, שחלקם הפכו להצלחות מסחררות. צעצוע של סיפור, מוצאים את נמו, רטטוי, מפלצות בע"מ, למעלה, הקול בראש ושלל יצירות אנימציה נוספות מלוות ילדים ומבוגרים כאחד החל משנות ה-90. קריסטיאן מאמין שהכלל החשוב מהרשימה הוא מספר 14: מדוע עליך לספר את הסיפור?
"ההצלחה האמיתית של פיקסאר" טוען וויליאמס, "נובעת מהיכולת ללכת מעבר להיבט הטכני ולהתמקד ביסוד החשוב ביותר בסרט – והוא הסיפור". על פי הקו המנחה הזה, ישנה סיבה לקיומו של כל סיפור, "מטרה גדולה שהוא משרת". בצעצוע של סיפור המטרה הייתה ללמד את ערכו של שיתוף פעולה, ברטטוי – לדבר על הגשמת חלומות למרות הרקע, וכך הלאה. סרט פיקסאר מבוססים על העברת מסר הנוגע עמוק בחיים שלנו. "כל התמות והרעיונות הכרחיים להתפתחות חברתית-רגשית", מחדד וויליאמס.
וויליאמס עורך השוואה בין סרטי פיקסאר, שלדבריו מתמקדים בערכים כמו חברות, משפחה, חמלה וכבוד, ובין סרטי דיסני שרובם הם למעשה גרסה מצוירת לסיפורי אהבה עתיקים. הקו העלילתי חוזר על עצמו ברוב סיפורי האהבה של דיסני: "בחורה שמוותרת על כל מה שיש לה עבור בחור שהיא בקושי מכירה", מסביר וויליאמס. הוא טוען כי זה לא סיפור גרוע באופן מובנה, אלא שהעיבוד רידד את כל המסרים העמוקים. העולם בסיפורים הללו מתחלק לטובים נגד רעים, לדמויות אין עומק, ולרוב הן סטראוטיפיות. ההבדל בין הגישה של פיקסאר לזו של דיסני, הוא מסביר, באה לידי ביטוי בעיקר בדמות הרשע. בעוד שדיסני מציירים את הנבל כדמות חד ממדית המונעת מכוח הרסני אחד, סיפורי פיקסאר מציגים דמויות אנטגוניסטיות מורכבות, עם אלמנטים אנושיים שמאפשרים להבין את נקודת מבטן ואף להתחבר אליהן.
הקונפליקטים האנושיים של מגוון הדמויות בסיפורי פיקסאר, מסביר וויליאמס, "מנקודת מבט רגשית נוגעים בנו הרבה יותר מאשר להתמודד מול האויב המושבע שלך". כלומר, לא משנה באיזו עטיפה פנטסטית עטוף הסיפור, "פיקסאר מבינים שהסיפורים החשובים ביותר מהדהדים בקרב אנשים כיוון שהם נוגעים באיזו אמת גרעינית על המצב האנושי". הם לא מנסים להיות גדולים מהחיים, אלא להיות גדולים כמו החיים. בדיוק כפי שטוען סאונדרס, הסיפורים הללו יוצרים תחושה של אותנטיות. כשצופים בסרטים שלהם, אנחנו לא מרגישים כאילו יש להם כרטיסיות ביד שמנחות אותם כיצד להתנהג. קשה לומר אותו הדבר על סרטי דיסני שבהם התבנית ברורה יותר לעין.
זה לא שלהיבט הטכני אין חשיבות. להיפך. וויליאמס מאמין שהמדיום הולך יד ביד עם המסר, ואחת הגדולות של אולפני האנימציה של פיקסאר היא עיבוד סיפורי בצורה מקורית שלא ניתן לתרגמה באותה מידה של קסם לאמצעים אחרים. האנימציה מאפשרת לכותבים להפליג על מחוזות הפנטזיה בהמחזה, אבל הסיבה שהסרטים הללו פופולריים בקרב כל חתכי הגילאים היא שהפנטזיה מציגה לנו זווית מרגשת על סיטואציות שאנו חווים ביומיום בצורה אולי מעט יותר בנאלית. וייתכן שזו הגדולה של סיפור טוב, להגיש לנו את עומקם של החיים בתפאורה מרגשת, מפתיעה ובעיקר מעוררת מחשבה.
תמונת כותרת: Yudin Dmitry / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
מה הם ניסו לספר? מומחים פיצחו מסרים שקודדו ביצירות היסטוריות מפורסמות
טור אורח: מה אגדות ילדים יכולות לספר לנו על עצמנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
