מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז

המתכון למוזיקה כמו לחיים: איזון, שיתוף פעולה, אלתור וקצת לימון מלמעלה

עבור אנשים שאינם חובבי ג'אז השם מיילס דייוויס יכול לצלצל מוכר, אבל לא הרבה מעבר לכך. ואולם, דייוויס הוא דמות ששווה לערוך עמה היכרות. לאו דווקא מבחינה מוזיקלית, אלא יותר הצצה להשקפת עולמו המרתקת, שאותה הביא לידי ביטוי בנגינתו האגדתית. דייוויס, חצוצרן מהבולטים בז'אנר, נחשב לפורץ דרך שהוביל כל כמה שנים את הטרנדים החדשים והחמים ביותר במוזיקה. הוא כונה "הפיקאסו של הג'אז", וכמו לצייר, גם לדייוויס היו כמה רעיונות מעוררי השראה בנוגע ליצירה שרלוונטיים לחיים בכלל.

על צורת החשיבה המיוחדת של מיילס דייוויס העיד הפסנתרן המחונן הרבי הנקוק, שניגן לצדו במשך שנים. הוא מספר בריאיון על הופעה בשטוטגרט ב-1963 שבה ניגן הרכב הג'אז של דייוויס. הנקוק, אז צעיר בן 23, מתאר את אותו הערב כלוהט: "המוזיקה הייתה מהודקת, היא הייתה עוצמתית, חדשנית ועשינו הרבה כיף". דבר אחד שצריך לקחת בחשבון לפני המשך הסיפור הוא שאחד המאפיינים המרכזיים בג'אז הוא האלתור. הנגנים עוקבים אחר קומפוזיציה מנחה, אבל חופשיים למדי לתת ביטוי ליכולת האישית בנגינת סולו, כמובן, אך גם בהרמוניה המשותפת. כדי לעשות זאת מבלי לשבור את התבנית יותר מדי ומבלי להשתלט על שאר הכלים, על הנגנים להיות קשובים זה לזה, לקרוא אחד את השני ולתת מקום.

אקורד צורם? תלוי מי המאזין

וכאן באה לידי ביטוי אחת הסגולות המשמעויות של דייוויס. הנקוק משחזר את אותו ערב בשטוטגרט: "בדיוק באמצע אחד מקטעי הסולו של מיילס… ניגנתי את האקורד הלא הנכון. הוא נשמע לגמרי שגוי, כמו טעות גדולה". הנקוק, שנחשב לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז, לקח את הטעות שלו ברצינות. הוא מספר כי היא גרמה לו להפסיק לנגן ולאחוז את ראשו בידיו. בדרך כלל, התרחיש הכי מוצלח שיכול לצאת בסיטואציה כזו הוא התעלמות של כלל הנגנים מהטעות והמשך כרגיל, בתקווה שהנגן השוגה יתאושש ויחזור לנגן עם מספיק ביטחון לא להיכנס לשרשרת של טעויות. ואולם, במקרה של הרבי הנקוק ומיילס דייוויס היה המשך אחר.

אחרי האקורד הצורם "מיילס השתהה לשנייה", נזכר הנקוק, "ואז הוא ניגן כמה תווים שהפכו את האקורד שלי לנכון, הוא תיקן אותו". הפסנתר הצעיר והמחונן, שבלאו הכי היה בטלטלה נפשית לא קטנה, מספר כי למשמע התגובה של דייוויס הוא נאלם דום. "זה הדהים אותי, לא האמנתי למה שאני שומע… לא יכולתי לנגן למשך דקה שלמה, לא יכולתי אפילו לגעת בפסנתר". מכיוון שבג'אז יש למוזיקאים מרחב תמרון, הבחירות שהם עושים יכולות "לתקן שגיאות רטרואקטיבית". כמובן שכדי לעשות זאת צריך יכולת טכנית עילאית לצד קור רוח, שכן הכול נעשה חי מול קהל. אבל דרוש עוד רכיב אחד משמעותי וכנראה החשוב מבין כולם, כדי להחליק את הטעות ולגרום לה להישמע כחלק טבעי מהיצירה: תפיסת עולם פתוחה ובלתי שיפוטית.

הנקוק מסביר: "מה שאני מבין עכשיו הוא שמיילס לא שמע את זה כטעות. הוא שמע את זה כמשהו שקרה. פשוט אירוע כלשהו. זה היה חלק מהמציאות של מה שקרה באותו רגע והוא התמודד עם זה". כלומר, מעבר ליכולת האלתור המופלאה ומעבר לעצבי הברזל, מה שאפשר לדיוויס יותר מכל לחבר את התווים המתאימים ל"שגיאה" של הנקוק הוא שדיוויס היה פתוח וגמיש מספיק כדי לראות באקורד ההוא את מה שהוא – אקורד מוזיקלי. הוא לא ייחס לו ערך של טוב או רע, הוא פשוט שמע את צלילי הפסנתר ושאל את עצמו אילו צלילי חצוצרה יהיו המתאימים ביותר לבוא בעקבותיהם.

"כיוון שהוא לא שמע את זה כטעות", ממשיך הנקוק, "הוא הרגיש שזו אחריותו למצוא משהו שיתאים". הוא מספר שהשיעור שלימד אותו דייוויס באותו ערב חרג הרבה מעבר לגבולות המוזיקה והאלתור: "אנחנו יכולים להסתכל על העולם כפי שהיינו רוצים שהוא יהיה כאינדיבידואלים, 'לעשות את זה קל עבורי'. אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא לצמוח והדרך היחידה לכך היא להחזיק במחשבה פתוחה מספיק כדי לחוות סיטואציות כהווייתן… לקחת כל מצב וליצור משהו ממנו משהו בונה". במילים אחרות, לא משנה כמה גסה הטעות או כמה לקוי שיקול הדעת שלנו, מה שקובע את תוצאותיהם זה האופן שבו נפעל אחריהם.

במובן מסוים, זה מזכיר מעט את תיאוריית החתול של שרדינגר מפיזיקת הקוונטים. הפיזיקאי המפורסם הסביר שאם נכניס חתול לקופסה לא נוכל לדעת אם הוא חי או מת עד שנפתח את הקופסה, ומה שיקבע את מצבו הוא הפתיחה עצמה. התצפית קובעת את התוצאות. באותו אופן, האקורד של הרבי הנקוק היה שגוי ונכון בו זמנית. הייתה זו התגובה של דייוויס, התצפית שלו על האירוע, שקבעה את התוצאה הסופית והפכה אותו לנכון. דייוויס, אפשר לומר, פיתח יכולת לנגינה קוונטית. העיקרון יפה גם להחלטות שאנו עושים בחיים. כל זמן שאנו לא שופטים אותן במובן של טוב ורע, המעשים הבאים שלנו יכולים לקבוע לאיזה כיוון יתפתחו התוצאות.

מה מסתתר בעין הסערה?

האנקדוטה משטוטגרט 1963 אינה מקרית. כששומעים את האיש עצמו אפשר להבחין די מהר בהשקפתו הייחודית על העולם ובאופן שביטא אותה באמצעות מוזיקה. בריאיון עם נגן הג'אז בן סידרן מ-1986, אנו מקבלים טעימה מרתקת נוספת מתפיסת עולמו של מיילס דייוויס. תוך כדי השיחה דייוויס משרבט להנאתו, ומתברר כי הנגן המיתולוגי התחיל בכלל כמאייר. "אבי לימד אותי לצייר", מספר דייוויס וממשיך להסבר בסיסי על הטכניקה: "כשאתה יוצר איור על הדף, עליך לאזן אותו. קצת פה, קצת שם… וזה נכון לגבי כמעט הכול. ככה זה באמנות, מוזיקה, קומפוזיציה". ואם להסתמך על הניתוח של הנקוק, נראה שאיזון הוא עיקרון מועיל גם לחיים.

דייוויס עובר לדבר על מוזיקה וממחיש את המבנה שלה באמצעות שלל מטאפורות צבעוניות. "כשאתה מנגן צליל, הוא כמו עין ההוריקן. אתה צריך למצוא את התווים החשובים ביותר שמפרים (מלשון פריון) את הצליל". כלומר, לתהליכים מתפתחים יש עוגן, בסיס שממנו צומחים. "זה הופך את הצליל לברור ומדויק, כך שעמיתיך יכולים לשמוע אותו ולהגיב אליו". במילים אלו מבטא דייוויס את העובדה שאת חיינו אנו חולקים עם אחרים, וכדי שהם ישתלבו היטב עלינו להבין את "תווי היסוד" שלנו ולהפגין אותם בביטחון. ואולם, טוען דייוויס, הנגנים כבר מכירים את תווי היסוד. וכדי שהמוזיקה לא תשמע שגרתית ושטוחה, צריך לעורר אותה. "לכן אני מוסיף לימון לדג או לירקות, זו מבליט את הטעם". אם כן, את המוכר והידוע – את עוגני היסוד שלנו – צריך לתבל כדי לשמור על התחדשות וצמיחה.

רעיון מעניין נוסף שעולה במהלך הריאיון עוסק באופן שבו מיילס דייוויס תופס את העבר. כמה מיצירות הג'אז החשובות ביותר בהיסטוריה (הקצרה) – נכסי צאן הברזל של הז'אנר – רשומות על שמו. אבל היצירות האלה, הוא טוען, "לא קיימות עבורי. אין לנו זמן אליהן. הדברים האלה נמצאים שם. הם נעשו בתקופה ההיא, בשעה הנכונה, ביום הנכון. זה קרה וזה נגמר". רבות אמנם דובר על היכולת לשחרר את העבר ולהתקדם, בייחוד כשמדובר באירועים כואבים. אבל להניח מאחור יצירות אמנות בעלות ערך היסטורי? הרי זה בדיוק הפוך מהאופן שבו אנו מתייחסים לאמנות. תשאלו אוצר בכל מוזיאון.

אבל עבור דייוויס זו המשמעות של צמיחה וגדילה. אמנם הבסיס נותר אותו בסיס, אבל מה שעוטף אותו מתחלף כל הזמן, כמו הרוחות שמסתובבות סביב ההוריקן ולא עומדות במקום לרגע. אפשר לראות כאן את אותה הסתכלות אובייקטיבית שתיאר הנקוק. דייוויס לא שופט את היצירות כדבר בעל ערך מיוחד, אלא רק כ"אירוע" שהיה בעבר. עכשיו זה הזמן לפנות מקום ל"אירועים" חדשים להתרחש. למרות כל הפתיחות הזו, העוגן של מיילס דייוויס ברור לו כמו החיים והמוות. "הדבר הראשי שאני אוהב, שבא לפני הכול – אפילו לפני נשימה – הוא המוזיקה. אם לא הייתי יכול ליצור לא היה לי מה לחיות עבורו".

כפי שאפשר להבחין, המטאפורות של מיילס דייוויס על המוזיקה הן למעשה מטאפורות על החיים. ולא ממש צריך לקרוא בין השורות, כיוון שעבור דיווויס מוזיקה היא החיים. בכל פעולת נגינה הוא חי את חייו ומבטא את ערכיו. ומכיוון שמוזיקה היא שפה אוניברסלית, די פשוט לתרגם את צורת נגינתו לכל תחום אחר. אנחנו רק צריכים למצוא מה גורם לנו להרגיש, כמו שמיילס דייוויס הרגיש כלפי מוזיקה.

תמונת כותרת: catwalker / Shutterstock.com

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

סטיבן ספילברג בנאום מעורר השראה: החלומות האמיתיים מגיעים בשקט, האזינו ללחישתם

"רעיונות הם כמו דגים" – הבמאי דיוויד לינץ' באבחנה מרתקת על יצירתיות

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

עוד מרדיו מהות החיים:

הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח