סדרה ברדיו מהות החיים על הגותו של הפילוסוף פרידריך ניטשה
קיים יחס הפוך בין כמות ההתייחסויות לניטשה והפעמים שבהן הוא מצוטט ובין כמות האנשים שבאמת הבינו את הפילוסוף לאורך ההיסטוריה. עבור מי שחוקר את דבריו לעומק, ניטשה הוא דמות כמעט נבואית, שלא רק הביא לעולם רעיונות פילוסופיים מהפכניים, אלא חזה מתוכם את מצב הדברים עשרות שנים אחריו, ואולי אף יותר מכך.
כשפילוסוף יוצר תהודה כה גדולה – בחייו כמו במותו – אפשר להסיק שיש בו משהו מיוחד, שטרם נראה לפניו בצורה כזו. ואכן, ניטשה נחשב לפילוסוף ש'הרג את האל'. למען הדיוק, הוא לא קם והרג אותו אלא היה זה הוא שהכריז על מותו של האל לאחר שגסס, כביכול, במשך המאה ה-18, עם עליית תנועת ההשכלה, ועמוק אל תוך המאה ה-19. ניטשה ביטא את התובנה שלפיה לחיים אין משמעות מיוחדת, ועל כן נתפס כפסימיסט גדול. ואולם בפועל, הבשורה שלו היא אופטימית למדי, כיוון שאובדן המשמעות בישר את חירותו המוחלטת של האדם.
נראה כי בתפיסותיו של ניטשה קיימות סתירות רבות ולעתים אף נדמה כי הוא טוען דבר והיפוכו. בסדרה על הגותו ברדיו מהות החיים, המרצה לפילוסופיה אירי ריקין עושה קצת סדר ומעמיד דברים על דיוקם. ריקין מסביר כי ניטשה לא הטיף לשום דבר והתנגד נחרצות לכך שאנשים יעקבו אחרי משנתו כחסידים, ובכך טמון המסר העיקרי שלו: אם האדם מחפש משמעות, עליו לזנוח את כל מה שהוא מכיר וליצור אותה עבור עצמו, כטוב בעיניו. בכך, ובכך בלבד, מתבטא החופש שלו.
אם יש משהו אחד שאפשר לומר, הרי זה שאין כלום
הרקע ההיסטורי שקדם לתקופתו של ניטשה חיוני להבנת השקפתו. עד תנועת ההשכלה של המאה ה-18, הדת, ובפרט הנצרות, הייתה מבנה-העל המארגן של החיים. הדת ונציגיה סיפקו תשובות לכל השאלות, מהשולית והיומיומית ביותר ועד לשאלות קיומיות על משמעות החיים. במשך כאלפיים שנים זה כל מה שהכיר המין האנושי, לפחות באירופה, שם חי ופעל ניטשה. תנועת ההשכלה פתחה סדק בדת כחזות הכול וחוללה לא פחות מרעידת אדמה בתפיסה האנושית.
ניטשה, שהגיע אחרי שיאה של תקופת הנאורות, חי בשלב ביניים שבו אירופה עדיין מעכלת את התנפצות הבועה הנוצרית והאלוהית בכלל. אך כבר אז ראה לאילו כיוונים יכול אובדן האל לקחת את בני האדם. רבים מסכימים כי הוא חזה לא רק את עליית הפוסטמודרניזם, אלא אף אירועים ספציפיים שהתרחשו במאה שלאחריו, כמו שתי מלחמות העולם. בכל אופן, ניטשה זיהה כי ההתייתמות מהאל – ואובדן המשמעות שבעקבותיה – הולכת לגרור את המין האנושי למשבר קיומי חריף. הסכנה לדידו לא הייתה אובדן המשמעות כשלעצמו – זה היה מצב נתון. הסכנה הייתה טמונה באופן שבו בני האדם ינסו למלא את הוואקום שנוצר.
מות האל הוא עניין מטעה בהקשר של ניטשה. אמנם מבחינה היסטורית הדת אכן הייתה שם וסיפקה משמעות לאנשים, אך מבחינת ניטשה הייתה זו תמיד אשליה. לתפיסתו, החיים באופן מובנה הם נטולי משמעות מיוחדת. אין תכנית אלוהית, אין ישות גדולה, אין סדר קוסמי. וגם מעולם לא היו כדברים האלה. כל מה שיש זה החיים כאן ועכשיו. על פי ניטשה, מסביר ריקין, "העולם שלנו, אין בו משמעות, אין בו תכלית. החיים שלנו לא יותר חשובים מכנף של יתוש". השאלה היא מה עושים כשחלל קיומי נפער בחיינו.
ריקין ממשיל את המצב החדש של האנושות על פי ניטשה לכיתה שבה המורה לא הגיע. הוא טוען כי יש ארבע תגובות טיפוסיות: חלק מהתלמידים מוציאים ספר וקוראים, חלק קופצים על השולחנות ומשתוללים וחלק מסתתרים מפני המשתוללים. אבל מי שמעניינת את ניטשה היא הקבוצה הרביעית, ולתפיסתו חבריה הם המסוכנים ביותר – התלמידים שרצים לחדר המורים לחפש מורה מחליף. "בגלל שהמורה – אלוהים – יצא מהכיתה, לא יכולנו להישאר בלי חוקים", מסביר ריקין, "אז התחלנו להמציא חוקים בעצמנו". תחליפי אלוהות. ריקין טוען כי ניטשה היה מכנה את הנורמות ואת החוקים המלאכותיים שהמציאו בני האדם "צללים של אלוהים". הדוגמה הבולטת ביותר לדעתו היא המדע – או דת המדע. לתפיסתו של ניטשה, המדע, שמספק לנו תשובות לכל השאלות, עושה זאת במובן מסוים כתחליף לאל. ואולם, לשאלה האחת שמעניינת את האדם יותר מכל – למה – הוא לא יכול לספק תשובה.
ומכיוון שאחרי כמאתיים-שלוש מאות שנה של פריחה מדעית לא התקדמנו מילימטר אחד בחקר ה'למה', מסביר ריקין, חלה ההתעוררות הרוחנית שמאפיינת את עידן הניו אייג'. "ניטשה הבין שהיתמות הזו נורא מסוכנת", הוא מסביר, "כי אז יכולים לקום כל מיני אנשים אחרים ולהגיד 'אני אהיה עכשיו אלוהים', ובגלל שכולם נורא מבולבלים, הם פתאום יתחילו להקשיב להם". לכן, ניטשה האמין כי אין לנו צורך במורה מחליף. הסוד הגדול שכולם מחפשים הוא בעצם לא לחפש, אלא פשוט לחיות. כשאנחנו משתחררים מהצורך במשמעות עליונה, אנחנו יכולים לבחור בעצמנו כל משמעות שנראית לנו, או לא לבחור כלל. החופש המוחלט מתבטא בהתגברות של האדם על הצורך במשמעות.
הכול אפשרי, כל עוד זה נולד מתוך עצמאות מחשבתית
"היה לו משפט נהדר", מספר ריקין: "תלמדו לחיות בלי קביים מטפיזיים". אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא ייתכן מצב שהקיום שלנו הוא תוצר אקראי של נסיבות אקראיות לא פחות. "מה, אני סתם זז מנקודה לנקודה עד שאני מת? זה כל החיים?" שואל ריקין, ומשיב: "כן, זה כל החיים וטוב שזה כל החיים". ניטשה למעשה מבקש מבני האדם לקבל את האחריות על חייהם שלהם. זה אמנם דבר מורכב לעשות, כיוון שמלבד האל אנו סומכים על אינספור גורמים שיאמרו לנו מה לעשות, כמו ההורים, הנורמות החברתיות, המדע וכן הלאה. אבל כל אלה, לדברי ניטשה, אינם מובילים אותנו לאן שהם מתיימרים להוביל. במילים של ריקין, "ניטשה ניסה לגאול אותנו מהצורך בגאולה". החיפוש אחר מטרה – בין אם במסגרת דת או בכל מסגרת אחרת – יכולה רק לגרום לנו לפספס את החיים עצמם. לקיום האנושי, גרס ניטשה, אין פתרון, והלוגיקה המופלאה שלו הייתה שאם אין פתרון, אין גם בעיה. במקום להביט בעיניים מודאגות אחר התפוגגות המשמעות הקיומית, האדם צריך לחגוג את השחרור ממנה וליצוק לחייו איזו משמעות שרק נראית לו.
הצורך במשמעות גורם לנו לשכפל אותה בכל מיני צורות, כמו למשל בחינוך הילדים. לתפיסת ניטשה, החטא ההורי הגדול ביותר הוא לנסות להפוך אותם למי שאנחנו. החינוך הכי טוב יהיה, לדעתו, לאפשר לילד לגדול 'פרא' במובן מסוים. לתת לו להתפתח באופן בלתי תלוי וליצור את עולמו בכוחות עצמו. רובנו המכריע, כמובן, לא גדלים כך, אך ניטשה האמין כי גם אנשים מבוגרים צריכים ויכולים לבצע 'ניקוי אורוות' לתפיסות העולם שלהם. הוא ביקש לרוקן את האדם מכל מהמידע המוקדם שמוטמע בו ולשאול את עצמו מחדש, במה אני מאמין ולמה? מאיפה הערכים והמניעים לבחירות שלי מגיעים? על פי תפיסתו של ניטשה, כל אדם בוגר צריך בשלב כלשהו לעצור ולעשות בדק בית לגבי תפיסות היסוד שלו – ולשחרר את עצמו מכולן.
התפיסה הזו מכונה ניהילזם ורבים רואים בה איום ממשי לקיומה של חברה מתוקנת. שלילת כל משמעות ומטרה תותיר את בני האדם חופשיים לנהוג כרצונם וזה, כידוע, יכול לצאת מכלל שליטה. ניטשה היה מודע היטב לבעייתיות הזו, וביטא אותה בתפיסת נפש האדם שהשפיעה מאוד על תורתו של פרויד. "ניטשה הבין שבכל אדם יש שני וקטורים, שני כוחות סותרים שמנהלים את כל החיים שלנו", מסביר ריקין. היסוד הראשון נקרא על שם דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית. זהו הכוח התת-מודע, משכנם של היצרים הפרימיטיביים ביותר שלנו. היסוד השני נקרא על שם אפולו אל השמש, הקול הרציונלי שמרסן את התנהגותנו. כדי לאזן בין שני הכוחות הללו אנו מבצעים סובלימציה של היצרים הפראיים, כלומר מביאים אותם לידי ביטוי בדרכים מעודנות כמו ספורט ואמנות. כלומר, המקסימום שהאדם יכול לעשות זה להיות קרוב, להיות ליד. סובלימציה של היצר משמעה שלעולם לא נוכל לתת ביטוי מלא לרצונות שלנו. עד כמה שזה נשמע מדכא, ניטשה האמין שזה מסוג הדברים שפשוט צריך לקבל. להביט לטרגדיה הקיומית בעיניים ולחיות אותה. ריקין מסביר כי תפיסתו של ניטשה בהקשר זה הייתה: "הסתכל על החיים, דמיין שאתה רואה תהום, וזהו, אין כלום. עכשיו תרקוד. אל תבכה, תרקוד על פי תהום".
ניטשה הבין כי קיים דיסוננס כבד בחיים האנושיים ללא משמעות. אך, לתפיסתו, אם אחר האמת אנו מחפשים, הרי שעלינו לקבל את חוסר המשמעות כמצב נתון ולהתקדם מכאן. משמעות היא דבר מנחם כי היא מעניקה תשובות במקום שמטבעו הוא ממלכת אי הוודאות – החיים והמוות. החרדה הקיומית שלנו נובעת מחוסר היכולת להתמודד עם אי ודאות. אנחנו שואלים למה? כדי למצוא סיבות מרגיעות, ולא בהכרח כדי להבין את הדברים כהווייתם. ניטשה טען כי עבור רוב האנשים, "הסבר כלשהו עדיף על היעדר כל הסבר".
ואולם, המסר הגדול שלו היה שאנו לא זקוקים לכל זה. משמעות היא משהו שהמציאו עבורנו, לא אמת מוחלטת ומטפיזית. ומכיוון שמשמעות ניתן להמציא, מדוע לקבל כברירת מחדל את זו שיצרו אחרים, ולא לבחון איזו – אם בכלל – עדיפה עבורנו. השיקול שלנו הוא משמעות לעומת חירות. ויש פרדוקס יפהפה בגישתו של ניטשה: כתוצאה מכך שאנו מקבלים את דבריו, אנו יכולים לדחות אותם על הסף. כלומר, אם "איש הישר בעיניו יעשה", הרי שהישר יכול להיות אלוהים, המדע, ניטשה או כל דבר אחר. הנקודה העקרונית והקריטית על פי ניטשה היא שאלת המשמעות האישית. אם נבחר בה, עלינו להגיע באופן עצמאי ובראייה צלולה, לאחר שעברנו את תהליך השחרור המחשבתי.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
סרן קירקגור - האיש שהצליח להסביר בפשטות את הפילוסופיה הקיומית
10 עקרונות הכתיבה של ניטשה יכולים ללמד אותנו המון על תקשורת ועל מחשבה בכלל
מה זה בעצם כלום? אלן ווטס מסביר את תפקידו של הריק ביצירת הקיום
עוד מרדיו מהות החיים:
