איש העסקים ויועץ ההתפתחות ג'ים רוהן פורט את רכיבי המוטיבציה שלנו לגורמים
מוח עם תודעה מפותחת יכול להיות נטל לא קטן. היכולת לתכנן קדימה היא מהסגולות הבולטות של המין האנושי, אך לעתים היא עלולה להיות לנו לרועץ. תפיסת הזמן המורכבת שלנו מאפשרת לנו להתקיים בהווה, ובמקביל לנוע אחורה וקדימה על ציר הזמן ביחס לנקודה הנוכחית שבה אנו מצויים. ויש בכך משום אחריות רצינית: מצופה מאתנו ליישם את היכולת לתכנן את העתיד בצורה מועילה, ולדאוג לישות המשוערת שנהיה בעוד תקופת זמן ארוכה. אך מכיוון שכושר החיזוי שלנו בכל זאת מוגבל, העתיד מבחינתנו הוא עדיין ממלכת אי הוודאות.
הסתירה המובנית הקיימת במוחנו ביחס לתפיסת העתיד עלולה להוות עומס מנטלי ולגרום לנו להירתע משימוש ביכולת הזו. במילים אחרות, כשאנחנו מביטים על עצמנו העתידי ולא רואים קשר ישיר למי שאנחנו עכשיו, הדבר עשוי להוביל להימנעות מפעולות בהווה שמטרתן להבטיח את איכות החיים בעוד חודשיים, שנה או עשור. רבות מהמסגרות והנורמות החברתיות נועדו ליצור תבנית מסוימת שתפתור חלק מהאתגרים הצפויים: בתי-ספר, לימודים אקדמיים, עבודה מסודרת, חיי משפחה וקהילה, וכן הלאה. אלו אכן מספקים מענה אוטומטי לחלק ניכר מהשאלות לגבי העתיד. אבל כשאנו בוחנים את עצמנו כאינדיבידואלים ייחודיים – בעלי כישורים, שאיפות וצרכים שונים – המסגרות הכלליות פשוט לא מספיקות.
שרשרת לוגית פשוטה
כדי לממש פוטנציאל אישי, אינדיבידואלים זקוקים לנתיב האישי שלהם. אחד המומחים הגדולים שהכיר זה מכבר בבעיית ההגשמה והזמן הוא איש העסקים ויועץ ההתפתחות האמריקאי, ג'ים רוהן. סיפורו האישי מהווה המחשה חיה לתפיסת עולמו. רוהן גדל במשפחה בעלת חווה בעיר נידחת למדי באיידהו שבארה"ב. הוא לא המשיך את הדרך שסללו הוריו אלא יצא לקולג' במטרה למצוא את דרכו. ואולם, רוהן פרש לאחר שנת לימודים אחת. בגיל 25, לאחר שניסה את כוחו כשכיר בתחום הקמעונאות, נקלע למצוקה כלכלית. באותה תקופה הזדמן לו לפגוש בג'ון ארל שוף, יזם ויועץ מוטיבציה ששינה את חייו מקצה לקצה. לאחר שהצטרף לארגונו של שוף, חווה רוהן נסיקה כלכלית תוך שנים ספורות והפך בעצמו ליועץ מוטיבציה שנחשב לאחד האבות המכוננים של התחום. במסגרת זו הוא השפיע על דמויות מצליחות כמו טוני רובינס.
רוהן חיבר יותר מ-15 ספרים והרצה אלפי פעמים – ומיליוני בני אדם ברחבי העולם נחשפו לדבריו. אפשר למלא דפים רבים על האדם שהוא ועל תפיסת עולמו לגבי הגשמה ומימוש פוטנציאל, אך נדמה כי קטע אחד מדבריו מייצג נאמנה את תמצית הגותו. רוהן, שבעקבות עלייתו המטאורית הפך ליועץ התפתחות אישית מבוקש בשנות ה-70 וה-80, טען כי עלייה על המסלול מתחילה בארבע שאלות יסודיות ביותר שעלינו לשאול את עצמנו:
1. מדוע – השאלה הראשונה מהווה את הבסיס הערכי לקיומנו. היא נוגעת לערכים שלנו, לייעוד בחיים, לכוחות התת-קרקעיים המניעים אותנו. זוהי שאלה ששולחת אותנו לברר עם עצמנו מהן הסיבות שבגינן אנו רוצים את מה שאנו רוצים, למה היעדים שלנו הם מה שהם, ולשם מה לנו לפעול להשגתם מלכתחילה.
2. מדוע לא – רוהן מסביר כי אחת התשובות הטובות לשאלה למה היא השאלה השנייה – למה לא? שאלה זו עוסקת בחסמים שלנו, בחומות המציאותיות והדמיוניות המפרידות בינינו ובין השאיפות. רוהן מבקש מאתנו להתבונן החוצה ופנימה ולנסות להבין עם עצמנו מהן המשוכות שבדרך, האם ניתן להתגבר עליהן והאם הן אכן משוכות ולא תירוצים.
3. מדוע לא אני – באחד הקטעים המוקלטים שלו, רוהן מסביר כי הוא היה רוצה להפנות את השאלה הזו לכל צופה באופן אינדיבידואלי, אך מטבע הדברים הוא לא יכול. "אבל אני רוצה שתיקחו אותה באופן אישי", הוא אומר. כשהוא שואל מדוע לא אני, רוהן ממשיך את הרצף הלוגי מהשאלה הקודמת – הוא מדבר על הכלים האישיים שלנו בהתמודדות עם האתגרים. שאלה זו נוגעת בראש ובראשונה לאמונה עצמית ולהערכת העצמי, כמו גם לביטחון עצמי ולהיכרות עם היכולות ועם הכישורים שלנו.
4. מדוע לא עכשיו – לבסוף, טוען רוהן, אם כל התנאים בשלים – יש לנו מניעים, אין לנו חסמים ואנו מבינים מה הכלים שברשותנו – לא נותר אלא להתחיל לעבוד. השאלות כולן מתנקזות למעשה למסקנה שהגשמה עצמית והוצאה לפועל של תכניותינו הן נחלת ההווה. לא להטיל משימות על האני העתידי שלנו, אלא להבין שאנחנו והוא זה אותו אדם, והאדם הזה, מכורח חוקי ממד הזמן, יכול לפעול תמיד אך ורק ברגע הנתון.
מי יהיה 'אני' העתידי?
שנים ספורות לאחר פטירתו של רוהן, הוכיחה סדרת ניסויים כי יש בסיס פסיכולוגי לחלק זה של השקפת עולמו. פרופסור דפנה אויסרמן מאוניברסיטת דרום קליפורניה חושפת במגזין Aeon את מערכת היחסים המורכבת בין ה"עצמי העכשווי" ובין "עצמי העתידי", ומגיעה לאותה מסקנה בדיוק – נקיטת הפעולות צריכה להתרחש בהווה.
ואולם, בניגוד למה שעשוי להשתמע, לתפיסתה של אויסרמן העתיד לא מתחיל בהווה. העתיד נמצא במרחק כלשהו מאתנו, התלוי ביחידת הזמן שבה אנו משתמשים. לדבריה, "השאלה מתי מתחיל העתיד חשובה מכיוון שבני האדם מותאמים להתמקד ברגע הנוכחי". אם כך, הרי שהבעיה נפתרה מאליה: אנחנו צריכים לפעול בהווה ומתוכנתים מטבענו להתמקדות בהווה. אלא שהתמקדות בהווה אין משמעה בהכרח שאנו מבצעים פעולות, וגם אם כן, הן לא בהכרח משרתות את האני העתידי שלנו. ההיפך הוא הנכון – התמקדות טוטלית בהווה באה על חשבון ראיית העתיד.
זה לא שמשהו לא בסדר עם לחיות את הרגע. קיימות גישות רוחניות ופילוסופיות שאף שוללות לחלוטין את קיומו של העתיד ומתייחסות אליו כאל זמן היפותטי חסר רלוונטיות. אך רובנו לא יכולים לנהל חיים מודרניים בצורה הזו. אם הילד מבקש שנגיע לאסוף אותו מתחנת האוטובוס בעוד שעתיים כי נגמרת לו הסוללה, מי מאתנו יתעלם מקיומו של העתיד? בחזרה לפרופסור אויסרמן, היא מסבירה כי להתמקדות בהווה יש ערך הישרדותי-אבולוציוני. בני האדם הקדמונים "היו בתשומת לב לרגע וכך לא הפכו לארוחות של טורפים תוך שהם תועים לדרכם בהרהורים על יעדיהם העתידיים".
התמקדות בהווה יכולה לנבוע גם מהטעם שכבר ציינו, הנטל הנפשי שכרוך בתכנון מוקפד של העתיד וההתמודדות עם ההשלכות האפשריות של ביצוע התכניות. כלומר התמקדות בהווה יכולה לבוא כברירת מחדל מתוך רתיעה מהעתיד ובמקרים קיצוניים לגרום להזנחה שלו. וזה משהו שלדעת אויסרמן כדאי להימנע ממנו. לדבריה, חלק ניכר מהמשמעות של חיי היומיום נמצא דווקא בעתיד. רבות מהפעולות שאנו מבצעים במסגרות השונות משרתות את האני העתידי שלנו, החל מתזונה בריאה וכלה בעבודה המניבה שכר. העניין הוא שרבות מהפעולות הללו, כשמנתקים אותן מהתועלת העתידית, הופכות למטלות שווא חסרות עניין ומעיקות.
פעולות מעיקות בהווה הן דבר בלתי רצוי לרובנו, ולכן, טוענת אויסרמן, "מה שעלינו לעשות כדי לעמוד בפני המצוקה [שבמטלות], זה לגרום לאני העתידי להרגיש שהוא נמצא בכאן ועכשיו, מחובר לאני העכשווי ולא חסר רלוונטיות עבורו". הדרכים לגרום לחיבור הזה הן מגוונות, כפי שגילתה במחקרה, ויכולות לנוע על כל הטווח שבין מניפולציה מחשבתית לגירוי ויזואלי. כך, למשל, כשתלמידי בית ספר השתתפו בפעילות שהייתה כרוכה בחשיבה על הזהות הנוכחית שלהם והקשר שלה לזהותם בעוד שנה, הם הפגינו שיפור בציונים, בזמן המושקע בשיעורי הבית ובנוכחות בכיתות. התלמידים שהונחו לחוות את הקשר לאני העתידי, מסבירה אויסרמן, "החלו לראות את הקשיים כחשובים ולא בלתי אפשריים, וכן להתבונן על מטלות בית-הספר בהקשר של קידום חייהם".
אני של ההווה נעלם בכל שנייה
במחקר אחר, שנערך בקרב סטודנטים, חוו המשתתפים בניסוי מניפולציה ויזואלית. הסטודנטים נתבקשו לדמיין את עתידם בעוד ארבע שנים ולחשוב כיצד ייראו חייהם בתרחיש המוצלח ביותר שהם יכולים להעלות על דעתם. לאחר מכן חולקו להם דפים לצורך כתיבת תוצאות התרגיל המחשבתי: על חלקם הופיע איור של דרך ועל חלקם איור של קונטיינרים. "גילינו כי כאשר סטודנטים דמיינו את האני העתידי הרצוי שלהם בהקשר אקדמי, וכתבו על אודותיו בדף עם איור של דרך, הם למדו יותר, היו נכונים יותר לבקש עזרה וקיבלו ציונים טובים יותר במבחן העוקב לניסוי", מדווחת אויסרמן. לטענתה, ההסבר טמון בסמליות של המושג דרך. זהו אלמנט שמחבר בין שני דברים – במקרה הזה, עצמי בהווה ועצמי בעתיד – מה שיוצר תחושה מציאותית של מסע. "אנשים הולכים בדרך", היא כותבת, "פעולה קונקרטית, בעוד שהעתיד הוא מופשט, צרכיו ודרישותיו אינם בהירים".
אויסרמן ביצעה מספר ניסויים נוספים שהוכיחו כי איור של דמות אנושית משפיע יותר על קשר בין הווה ועתיד מאיור של כלי תחבורה, וכי מבט על העתיד ביחידות זמן קטנות – ימים ושבועות במקום, למשל, שנים ועשורים – גם הוא מסייע לחיזוק הקשר בין אנחנו בהווה ובין אנחנו העתידיים. בממוצע, נמצא כי המניפולציות הללו עשויות להיות מתורגמות להקדמה או לעיכוב של שנים בביצוע פעולות עבור האני העתידי. למשל, נמצא כי נבדקים יכולים להקדים או לאחר בשנתיים וחצי את תחילת החסכונות שלהם. כל הניסויים שפרופסור אויסרמן מציינת מציירים אותה תמונה: "הדרך להצליח היא לגרום לעתיד להרגיש קשור להווה, כך שהוא מצריך פעולה מיידית ועקבית".
רוהן ואויסרמן מגיעים מרקעים שונים. האחד מתבסס על ניסיון אישי ועל לוגיקה פילוסופית פשוטה, ואילו השנייה מבצעת מחקרים מבוקרים שבודקים טכניקות פרקטיות ליישום. ואולם, קיימת חפיפה רבה בהשקפתם ואולי אף זהות מוחלטת במסקנתם הסופית. הזמן מתקדם באופן קבוע, והאני העכשווי הופך לאני של העבר עם כל שנייה שחולפת. לכן, אני העתידי הוא רוב מה שנשאר לנו. הדרך הטובה ביותר לדאוג לו היא לנסות לצמצם את ההפרדה המלאכותית בינינו ובינו ולחשוב על העצמי כעל יחידה אחת שקיימת בנקודות שונות בזמן ובמרחב. ובכל נקודה שהיא נמצאת, היא יכולה ואף אחראית לדאוג לאיכות החיים בנקודות הבאות שאליהן תגיע.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אפקט כדור השלג – פסיכולוגים מסבירים כיצד פעולות מינימליות מסייעות לשנות אורח חיים
כשאנו מקבלים החלטות לגבי העתיד, המוח מפעיל את החלק שאחראי על אמפתיה – מדוע?
העיקרון הפסיכולוגי המרתק שעומד מאחורי האמירה "לחיות את הרגע"
עוד מרדיו מהות החיים:
