החדר של מארי: ניסוי פילוסופי שהצית דיון לגבי מהותם של ידע פיזיקלי וחוויות סובייקטיביות
מדע הפיזיקה שואף לתאר את המציאות כולה באמצעות חוקים ונוסחאות מתמטיות, החל מחלקיקים תת-אטומיים ועד להיתכנות של יקומים מקבילים. למעשה, קיימת גישה בפילוסופיה שגורסת כי מה שלא נכלל בפיזיקה, לא קיים. על פי הגישה, המכונה פיזיקליזם, כל תופעה במציאות ניתנת להסבר באמצעות חוקי הפיזיקה, או במילים אחרות, תהליכים פיזיקליים עומדים בבסיסו של כל דבר קיים.
בשמיעה ראשונה קל מאוד להתחבר לגישה זו. הרי הפיזיקה היא כלי תיאורי שמסייע לנו לארגן את תופעות המציאות השונות בתבנית ידע אוניברסלית. ואולם, התמונה לא פשוטה כפי שנדמה. קיימות תיאוריות מטה פיזיות שמדברות על תופעות שנמצאות ברובד שמעבר להשגת המדע או המתמטיקה. אבל ממש לא צריך להרחיק לכת כדי לטלטל את הגישה הטוענת כי פיזיקה היא חזות הכול. קיימות דוגמאות שגרתיות להפתיע, המאירות באור שונה את מה שאנו חושבים על ידע, כמו תפיסת צבע למשל.
יחסי הכוחות בין העולם הפיזי ובין תופעות שאינן פיזיות נמצאים באחד ממוקדי החיכוך והדיון המרכזיים בפילוסופיה ובמדע. הדעות כה חלוקות עד כי אפילו בקרב פיזיקאים לא קיימת הסכמה לגבי יכולת המדע לתאר הכול, וכך גם המצב בקרב הפילוסופים. אחת האחראיות הראשיות לאנדרלמוסיה הזו היא מדענית דמיונית בשם מארי. הגברת הנכבדה היא דמות היפותטית שעמדה במרכז של ניסוי פילוסופי מאתגר שיזם ב-1982 הפילוסוף פרנק ג'קסון. בבסיס הניסוי עומדת השאלה האם מארי – ולצורך העניין, כל אחד מאתנו – מסוגלת ללמוד מידע ייחודי וחדש שניתן להשיג אך ורק בהתנסות סובייקטיבית. כלומר, האם אנו יכולים להשיג כל מידע בצורה תיאורטית, או שלחוויות שלנו יש ערך מוסף. התשובה נראית אינטואיטיבית, אבל מצב הדברים רחוק מלהיות מובן מאליו. אנימציה מרתקת של TEDEd עורכת לנו היכרות עם מארי ומסבירה לנו בקצרה את סיפורה.
מארי, הנוירולוגית שיודעת הכול
הבה ניגש היישר לתיאור הניסוי של ג'קסון. מארי היא מדענית מחוננת שלמדה כל מה שאפשר לדעת על המוח האנושי. הבקיאות שלה בנוירולוגיה מקיפה את המידע המעודכן והמפורט ביותר שקיים. את כל הידע שלה רכשה מארי בחדר סגור ובו מחשב. העניין המיוחד עם החדר של מארי הוא שיש בו שני צבעים: שחור ולבן. המחשב, כמו הספרים, הקירות, הרהיטים וכל שאר הדברים שבחדר – כולם בשחור-לבן. מארי אמנם יודעת הכול על תפיסה חושית ועל האופן שבו פוטונים נקלטים בעין, עוברים למוח ומתורגמים לצבע באמצעות אותות חשמליים, אבל היא מעולם לא ראתה בעיניה את הצבע האדום, למשל.
יום אחד מארי יוצאת מהחדר שבו שהתה כל הזמן, ובפעם הראשונה בחייה נתקלת בצבעים נוספים. הנוירולוגית יודעת הכול על אורכי הגל שגורמים לתפוח להיראות אדום, אבל זו לה הפעם הראשונה שהיא חווה את האדום בגוף ראשון. בנקודה זו עולות שאלות מסקרנות לגבי מהותו של הידע ושל התפיסה האנושית. האם מארי – שמבחינה אובייקטיבית מבינה את המנגנונים הקוגניטיביים, הנוירולוגיים והפיזיקליים וכן את יחסי הגומלין שביניהם – לומדת משהו חדש כשהיא רואה תפוח אדום בפעם הראשונה? האם קיים ממד של התפיסה שדבר לא יכול להעביר אותו אלא התנסות ישירה?
טענתו המרכזית של ג'קסון כתוצאה מהניסוי הייתה שאם מארי למדה משהו חדש כאשר צפתה לראשונה בצבע האדום, למרות שידעה כל מה שאפשר מבחינה מדעית, הרי שקיימות תופעות ממשיות שהפיזיקה לא יכולה להקיף במלואן, כמו מצבים מנטליים. בחוגים פילוסופיים ההנחה הזו מכונה בשם "טיעון הידע" והיא משמשת, כפי שמוסבר בסרטון, כראיה לכך "שקיימים ידע ותכונות לא פיזיקליים שניתם לגלותם רק באמצעות חוויה מודעת". טיעון הידע הוא מהעמודים המרכזיים כנגד גישת הפיזיקליזם אשר רואה בפיזיקה גוף ידע שמסביר את הכול.
אם נראה לכם ברור מאליו שלמידה על צבע וצפייה בצבע הן שתי פעולות עם תוצאות שונות בתכלית, אתם כנראה בדעת רוב. על פי הגישה הזו, "לראיית צבע צריכה להיות תכונה מסוימת שמתעלה על התיאור הפיזיקלי שלה", ולא רק לה. כפי שמוסבר באנימציה, התנסות בגוף ראשון – או חוויה מודעת – יכולות לבוא לידי ביטוי בתופעות נוספות, לבד מתפיסת צבע. "לדוגמה, נוכל לדעת כל פרט פיזיקלי על מבנה ועל תפקוד מוחו של מישהו אחר, אך עדיין לא להבין איך זה מרגיש להיות האדם הזה". התכונות והתופעות הסובייקטיביות שאינן ניתנות למדידה, כמו חשיפה ראשונה לצבע, תודעה של אדם אחר, התאהבות או גירוד על היד, נקראות קווליה. אלו הם מצבים מנטליים שלחלוטין יש להם ביטוי מדיד במוח. סריקות מוחיות פשוטות למדי יציגו באופן יחסית ברור את הפעילות החשמלית ואת זרימת הדם במוח בזמן שאדם נהנה מחברת כלבו. בדיקות אחרות יגלו אילו כימיקלים משתחררים בגופו, וכן הלאה. אבל את ההרגשה עצמה לא ניתן להסביר עובדתית.
איש מעולם לא ישב לחבר נוסחה מתמטית המסבירה באופן מספרי כיצד הוא מרגיש כלפי כלבו האהוב. וגם אם ישב וחיבר, הנוסחה יכולה לתאר רק את מערכת היחסים בינו לבין כלבו. היא חד פעמית ואינה מגלמת אמת אוניברסלית כלשהי. האבסורדיות שבדוגמה הזו ממחישה עד כמה ברור לנו שתפיסות חווייתיות מסוימות אינן ניתנות לכימות. אנחנו לא יודעים להסביר מהי אהבה במילים, קל וחומר לתרגם אותה למספרים, או לפרק אותה לרכיבים פיזיקליים. אמנם ניתן לבחון את כל השינויים הפיזיולוגיים שאדם חווה כאשר הוא מאוהב ואף לשכלל אותם לאורך זמן ועל פי שינויים נסיבתיים: לחשב דופק, התרחבות אישונים, שחרור אדרנלין וכדומה – להציב את המשתנים הללו בנוסחה ולקבל תוצאה מספרית. השאלה היא, האם כשתראו לאדם את המספר שיצא לכם, הוא יבין באמת מה אתם מרגישים כלפי אהוב או אהובת לבכם, ילדכם, הכלב או כל מושא חיבה אחר. ומה לגבי התחושות המתעוררות בכם לאור זיכרון בית הוריכם? או ההצפה הרגשית, על כל האסוציאציות שהיא מעוררת בכם, שאתם חווים בכל פעם שריח פרדסים נישא באפכם? "עובדות פיזיקליות לא יכולות להסביר לגמרי מצבים מנטליים כמו אלה", מבהירים ב-TEDEd.
היכן שוכנים גבולות הידע שלנו?
כמובן שטיעון עם השלכות כה משמעותיות לא יכול להתקבל פה אחד בקרב כל הפילוסופים והמדענים. כאשר ניתחו מומחים את הניסוי של ג'קסון הם הביעו ספקות באשר לתקפות הניסוי ובאשר לאופן שבו אנו רוכשים ידע מסוגים שונים. "יש הטוענים כי הידע המקיף של מארי בראיית בצבעים יאפשר לה ליצור את אותו מצב מנטלי שנוצר כתוצאה מצפייה בצבע", מסבירים בווידיאו. "אחרים אומרים שהידע שלה מלכתחילה לא היה מושלם, כי הוא התבסס רק על עובדות פיזיקליות שניתן להעביר במילים". מלבד זאת, התפתח דיון מורכב ומפותל לגבי מהו טיבו של ידע, כלומר האם החוויה הסובייקטיבית בכלל עונה להגדרה של רכישת מידע חדש, או שמדובר בקטגוריה תפיסתית שונה. ואם התנסות מגוף ראשון בצבע האדום אינה נופלת להגדרה של ידע, הרי שההשלכות ההכרתיות של התנסות זו אינן דומות לאלה שנובעות מלימוד מדעי. אחד המצטרפים המפתיעים לביקורת על ניסוי חדרה של מארי הוא פרנק ג'קסון, הוגה הניסוי עצמו. מספר שנים לאחר שהוסיף נדבך חשוב לטענה כי קיימות תופעות בלתי ניתנות לתיאור פיזיקלי, טען כי "החוויה של מארי בראיית הצבע האדום עדיין מתבטאת באירוע פיזי בר מדידה במוח, היא לא קווליה בלתי ידועה".
מי צודק? ובכן, כטבעם של דיונים מהסוג הזה, אין הכרעה מובהקת לכאן או לכאן. אפשר למצוא היגיון וצדק בטיעונים של כל צד. ומכיוון ששאלת החוויה הסובייקטיבית בעינה עומדת, היא מגרה אותנו לבחון היכן נמצאים גבולות הידע שלנו. "הייתכן שיש גבולות בסיסיים למה שאנו יכולים לדעת, על מה שאנו לא מסוגלים לחוות?" שואלים בסרטון, "והאם זה אומר שיש היבטים מסוימים של היקום שנמצאים באופן קבוע מעבר לתפיסה שלנו?" אחת הסיבות שקשה לנו להבין מהו חומר אפל או מהי שזירה קוונטית היא העובדה שמדובר בתופעות שאנו עדיין לא יכולים להתנסות בהן.
ו'העדיין' הזה חשוב מאוד. לאורך רובה המכריע של ההיסטוריה הבינו בני אדם את הירח רק דרך העיניים, ובהמשך גם דרך אמצעים אופטיים. בשנת 1969 השתנתה המציאות כשארמסטרונג ואולדרין חוו את הירח לראשונה במגע ישיר. וכאן היופי הגדול – ככל שמתקדם הידע התיאורטי הוא חושף בפנינו דרכים חדשות להבין את מה שהיה מעבר לתפיסתנו. ויחד עם זאת, אם לא הייתם על הירח, עדיין אין דרך שתוכל לגרום לכם להבין כיצד זה מרגיש באמת. האם אי פעם נוכל לחוות את המציאות מעיניו של אחר, והאם זה לא יבטל את ישותנו כפועל יוצא, שהרי אנחנו כבר לא אנחנו? מה שאומר שלא חווינו משהו שונה כי למעשה הפכנו לדבר עצמו. כמו בכל השאלות המעניינות ביותר, התשובה שהיא אנחנו פשוט לא יודעים. עדיין.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?
האם התודעה שלנו אמיתית, או אשליה? ואולי מדובר בכלל בתופעה קוונטית מסתורית
קשת המחשבות - מדוע לצבעים יש השפעה כה עמוקה על התודעה שלנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
