דמיון בלי גבולות וספקנות קפדנית – קארל סייגן על הדרך למצוא את מקומנו ביקום

מילותיו מלאות התבונה של האסטרופיזיקאי המפורסם מתוך פתיח הסדרה "קוסמוס"

בועז מזרחי | 27 פברואר, 2017

מעט מאוד סדרות טלוויזיה זוכות לסדרות המשך, קל וחומר סדרות מדע תיעודיות. ואולם, בסדרה המיתולוגית קוסמוס היה כנראה משהו מיוחד. הסדרה, שנכתבה והונחתה על ידי האסטרופיזיקאי המפורסם קארל סייגן, שודרה בראשית שנות ה-80 והיוותה עבור רבים את השער העיקרי אל העולם הקסום של מדע היקום. ככל הנראה, הפופולרית הגדולה שלה נבעה בין היתר מהעובדה שקוסמוס שיקפה את תפיסת עולמו של יוצרה ושילבה בין המדע המתקדם ביותר ובין שאלות רוחניות על מקומו של האדם ביקום ועל משמעות הקיום בכלל.

עברו כמה עשורים טובים מאז ירדה הסדרה מן המרקע וידע רב נוסף הצטבר על היקום, עד שבשנת 2014 החליטה אן דרויאן, המפיקה של גרסת המקור ובת זוגו של סייגן, ליצור סדרת המשך. את הגרסה החדשה הפיק סת' מקפרלן (איש משפחה) והגיש ניל דה-גראס טייסון, שלו נקודת עניין אישית ספציפית בסייגן. כפי שמדווח הבלוג io9, בסדרה החדשה טייסון "מחזיר את הסיפור לסייגן עצמו כשהוא נזכר בתרומה שלו לא רק למדע הקוסמולוגיה, אלא לחייו של טייסון עצמו… הוא מציג פגישה שקבע קארל סייגן ב-20 בדצמבר 1975 עם נער בן 17 מהברונקס בשם… ניל דה-גראס טייסון". כמו אביו הרוחני, גם טייסון מוכר כפיזיקאי שנוהג לצאת מגילויים מדעיים לשאלות פילוסופיות על המציאות והקיום.

הקטע הפותח את הפרק הראשון של הסדרה המקורית מסכם היטב את תפיסתו של סייגן ואת נקודות הממשק של המדע והרוח כפי שראה אותן בזמנו, וכפי שטייסון, שנחשב לממשיך דרכו, מציג בהרצאותיו וספריו. בקטע מדבר סייגן על חקר החלל כאוקיינוס שרק התחלנו לדרוך בו, ואשר טומן בחובו את הסודות הכמוסים ביותר שהעסיקו את האנושות מקדמת דנא. הוא רואה בחידות הללו את ההרפתקה החשובה והמגדירה של המין האנושי, זו שתחשוף עם כל צעד את אמיתות היסוד הגדולות ביותר על הדבר שנקרא חיים. מאז אמנם התגבש ידע רב על היקום והמציאות, אך נראה כי במקרה זה ככל שעובר הזמן כך הופך חזונו רלוונטי יותר ויותר.

דמיון וספקנות הם הפכים משלימים

כשהוא ניצב על צוק המתנשא מעל האוקיינוס, כדי להמחיש את האלגוריה, סייגן מבסס את הנחת היסוד, אם כל הסיבות שבגינן אנו נכנסים למים: "הקוסמוס הוא כל מה שיש, או כל מה שהיה, או כל מה שאי פעם יהיה". הבקיאים בגישות תיאולוגיות, ובפרט זו של יהדות, כבר יכולים לזהות פה הקבלה בין היקום ואלוהות. סייגן אמנם לא מדבר על אלוהים, אבל בהחלט מתייחס לישות נצחית כלשהי שמהווה את מצע הקיום שלנו. העובדה שמצע זה ברובו נסתר מעינינו היא שדוחפת אותנו לחשוף אותו, מזמינה אותנו לגלות מה הוא ומה אנחנו. ניכר מהדברים כי חקר הפיזיקה עבור סייגן הוא עיסוק רוחני לא פחות מאשר מדעי. הוא מתייחס לסקרנות שמובילה לחקר מקורותינו כאל "צמרמורת קלה בעמוד השדרה… תחושה קלושה של נפילה מגובה עצום. אנו יודעים שאנו ניגשים לגדולה שבתעלומות".

מוטיב חשוב העוזר להבין את תפיסתו של סייגן הוא הניגודיות בקנה המידה של תפיסתנו. מצד אחד, כדור הארץ והחיים שעליו נראים לנו אירוע קוסמי נדיר ובעל משמעות בלתי נתפסת. מאידך, כשבוחנים את סדרי היקום, אנחנו לא יותר מגרגר אבק. "גודלו וגילו של היקום הם מעבר לתפיסה אנושית רגילה", הוא מסביר, "אבוד איפשהו בין ענקיות לנצחיות נמצא הבית הפלנטרי הזעיר שלנו, כדור הארץ". סייגן למעשה מציג את אחת הקושיות המהותיות בחקר היקום – מקומו וחשיבותו של כדור הארץ בתוך מה שנראה לנו מדבר אינסופי של גלקסיות וכוכבים נטולי חיים. עד כמה שדעתנו משגת, הכדור שלנו הוא תופעה ייחודית, ויחד עם זאת, חוקי היקום הם אלה שמאפשרים לו להתקיים ואף מסתירים את סודות עברו והיווצרותו על כל צורות החיים שהוא מאכלס. במילים אחרות, אחד האתגרים הבולטים שלנו הוא היכולת לתפוס את הפער בין חד-הפעמיות של כדור הארץ ובין אינסופיותו של היקום.

סייגן אמנם משווה לחקר היקום נופך פילוסופי, אך כמדען הוא מציג כמובן גם את הגישה הפרקטית: "במילניום האחרון הגענו לתגליות המפליאות והבלתי צפויות על היקום ועל מקומנו בתוכו. אני מאמין כי עתידנו תלוי רבות בטיב הבנתנו את היקום". הוא מוסיף כי לראשונה בהיסטוריה יש לנו מידה רבה של שליטה על עתידו של כדור הארץ. הדברים הללו נאמרים על הרקע ההיסטורי בעת יצירת הסדרה, כשהמלחמה הקרה בעיצומה והחשש לגורלו של כדור הארץ נמצא על סדר היום באופן די קבוע כבר כמה עשרות שנים. אחת ממטרותיו של סייגן הייתה לעורר מודעות לעובדה שקיומם של חיים אינו ברור מאליו: מדובר בתופעה קוסמית שעלינו לנצור ולחגוג על ידי חקר מדעי שלה ושל עצמנו. לשיטתו, הסיפור של היקום הוא הסיפור של כדור הארץ וגם הסיפור שלנו: "זהו סיפור על הדרך שבה הקוסמוס עיצב את האבולוציה ואת התרבות שלנו, ועל מה שיעלה בגורלנו", הוא מסביר.

בחלק האחרון של הפתיח קושר סייגן את שני הקצוות – הרוחני והמדעי. "כדי למצוא את האמת אנו זקוקים לדמיון ולסקפטיות כאחד", מצהיר המדען. "לא נפחד לשער, אך נקפיד להבדיל בין השערה ועובדה". לכאורה, מדובר בשני היבטים סותרים בטבעו של האדם. הדמיון מאפשר לנו להרחיק מעבר לגבולות מה שידוע לנו ונמצא מול חושינו. לעומת ידע עובדתי, שמטבעו מוגבל רק למה שהוכח באופן שיטתי. מכיוון שסודות היקום נמצאים מעבר לתפיסתנו, שני כלי העבודה הללו חייבים לעבוד במקביל כאשר אנו יוצאים להרפתקה. הדמיון מוביל למחוזות חדשים, והמדע מאמת, הופך את הידע לשימושי ומעניק לו תוקף ממשי. ומעבר לשימושיות שבמדע הקוסמוס, סייגן רואה בו גם ערך אסתטי: "היקום מלא מעבר ליכולת מדידה באמיתות אלגנטיות על קשרי הגומלין המעודנים שמרכיבים את המנגנונים המדהימים של הטבע".

לבסוף משווה האסטרופיזיקאי את האנושות הניגשת לחקר היקום עם אדם העומד על חוף הים ועומד לטבול במים. "פני השטח של כדור הארץ הם החוף של האוקיינוס הקוסמי. על חוף זה למדנו את רוב מה שאנו יודעים", טוען סייגן. "לאחרונה נכנסנו מעט פנימה, אולי כגובה הקרסול, והמים נראים מזמינים". במילים אלה הוא חוזר למעשה לנקודה שבה פתח: הקריאה לצאת ולחקור את הבית שלנו, במובן הרחב ביותר שניתן לייחס למילה הקצרה הזו: "חלק מסוים בהוויה שלנו יודע שמשם הגענו ולשם אנו כמהים לחזור – ואנו יכולים, כי הקוסמוס שוכן גם בתוכנו, אנו עשויים מאבק כוכבים".

בשנת 2005, בהקדמה להוצאה המחודשת של הסדרת המקורית, טענה המפיקה אן דרויאן כי "קוסמוס היא ההיסטוריה של המיזם המדעי וכן ניסיון להעביר את הגובה הרוחני של הגילוי המרכזי שבה: האחדות שלנו עם היקום". דרויאן, שהייתה שותפה לסייגן הן בכתיבה והן בחיים האישיים, הבינה היטב את תפיסת המציאות שלו, על המורכבות שבה ועל רבדיה המדעיים והרוחניים. כפי שסיכם סייגן עצמו במשפט פשוט ובהיר, אך עמוק כחלל עצמו: "אנחנו הדרך של היקום להבין את עצמו".