אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו

פסיכולוגים ואנשי קולנוע מנסים לזקק את מרכיבי היסוד של התגברות על הפחד

פסטיבל הסרטים סאנדס הכיר לעולם יוצרים כמו קוונטין טרנטינו וסטיבן סודרברג, לצד יצירות כמו פרויקט המכשפה מבלייר, כלבי אשמורת ווויפלאש. ואולם, מרבית הסרטים שמוקרנים במסגרת האירוע, המוקדש לקולנוע עצמאי, אינם בעלי תהודה רבה כל כך. מדובר לעתים בקטעים דוקומנטריים קצרים בעלי איכות אמנותית ויצירתית נהדרת, אך לא כאלה שמדברים בהכרח לקהל הרחב. זה לא המקרה של הסרט השוודי בן רבע השעה, Ten Meter Tower.

הסרט הוקרן במסגרת הפסטיבל בינואר 2017 והוא עוסק בנושא שנוגע בכולנו ומהותי להתנהלות חיינו בפרספקטיבה רחבה וביומיום כאחד – אומץ. השם מעיד במעט על תוכנו של הסרט. המגדל הוא למעשה מקפצה בת עשרה מטרים, כזו שמשמשת את הקופצים למים במשחקי האולימפיאדה. אלא שבמסגרת הסרט, על המקפצה לא עמדו ספורטאים מנוסים. למעשה, על האנשים שהשתתפו בסרט-ניסוי היה לעמוד בתנאי אחד: הם מעולם לא קפצו מגובה כזה.

היוצרים, מקסימיליאן ואן איירטריק ואקסל דניילסון, מסבירים בטור ב- New York Times כי מטרתם הייתה ליצור "סרט שהוא סוג של ניסוי פסיכולוגי: ניסינו לתעד אנשים הניצבים בפני סיטואציות קשות, ליצור דיוקן של בני אנוש עם ספקות". ובמילים אחרות, לראות כיצד בני אדם מגיבים לפחד. כדי ליצור את התנאים של ספק ופחד, הזמינו החוקרים מתנדבים לטפס על המקפצה ולהחליט אם הם חוזרים למטה דרך האוויר או דרך הסולם שעליו הגיעו. הם צילמו את המשתתפים ממספר זוויות וטרחו לא להסתיר את היות האירוע ניסוי מצולם. רוב הסרט מצולם מהחזית בגובה המקפצה, ושם, עם התגובות השונות למרחק מהמים, אנו מקבלים הצצה להתגלמות הוויזואלית של פחד אותנטי. באופן מפתיע, לצפייה באנשים אחרים מתלבטים אל מול חשש כה רב יש אפקט מהפנט. מעבר לסקרנות שהוא מעורר, הסרט שולח אותנו להרהורים על האופן שבו אנו היינו נוהגים בסיטואציה דומה ועל מגוון מצבי פחד, ומעורר תובנות עמוקות על הטבע האנושי בכלל ועל עצמנו בפרט.

מה שאתם רואים זה לא פחד, זה אומץ

הדילמות של המשתתפים בניסוי מרתקות כשלעצמן, ובכל זאת, האם הוא הניב מידע קונקרטי כלשהו? לדברי יוצרי הסרט, כ-70 אחוז מתוך עשרות המשתתפים קפצו בסופו של דבר, ויש להם גם תיאוריה בדבר האחוז הגבוה: "הבחנו שנוכחות המצלמה, כמו גם הלחץ החברתי מהמשתתפים שהמתינו לצד הבריכה, דחפו כמה מהמשתתפים לקפוץ, מה שהפך את התנהגותם אפילו ליותר מעניינת". ההנחות הללו נראות בבירור בסרט. משתתפים שעלו בזוגות ניהלו דו שיח – שגבל לעתים בדיון פילוסופי – האם לקפוץ או לא. אצל אחרים ההתלבטות באה לידי ביטוי בריצה אל הקצה ועצירה ברגע האחרון. התבטאויות נוסח "הראש אומר לי כן אבל הלב לא", או "הרגע החלטתי ללכת על זה אבל הברכיים שלי קלטו את זה [והחלו לרעוד]" ממחישות את השיתוק הפיזי הממשי שחווה אדם מול סיטואציה בלתי טבעית שכזו.

אמנם הפחד מוחשי במיוחד כשאנו מביטים מטה, הבריכה בגודל של קערית מים ואל הלב מתגנב ספק אם אפשר להחטיא את המטרה ממרחק כזה. למרות זאת, התגובות של הנבדקים אינן פאניקה בלתי מרוסנת או אימה מוחלטת – באופן מעורר תמיהה, הפחד על המקפצה לובש צורה מוכרת ויומיומית. אנו חוזים באנשים שמתמודדים עם התלבטות מאתגרת, בדיוק כפי שאנו מתלבטים כיצד להשקיע סכום כסף גדול, האם להעביר את הילד לגן אחר או לחזור ללימודים. וזה בדיוק הלך הרוח שניסו החוקרים להעביר ביצירתם: "הסרט אולי מתרחש בשוודיה, אבל אנו חושבים שהוא מבהיר דבר שהוא אנושי ביסודו אשר מתעלה מעל תרבות ומוצא. התגברות על הדחפים הזהירים ביותר שלנו באמצעות אומץ מאחדת את כל המין האנושי. זה משהו שעיצב אותנו לאורך הדורות".

ואכן, בראייה לאחור, לאור האחוז הגבוה של הקופצים, הסרט למעשה מתעד אומץ ולא פחד. נהוג לומר שאומץ אינו היעדר מורא, כי אם היכולת לעשות דברים למרות החשש. נוכחותו של הפחד הכרחית לקיומו של האומץ. קשה להמעיט בערכה של יכולת זו ובתרומתה להתפתחותנו. כפי שהסרט ממחיש היטב, אומץ הוא מה שמאפשר לנו לצאת מהאזור המוגן של המקפצה, להשליך יהבנו על כוח הכבידה ולהגיע למקומות חדשים. לאחר צפייה בסרט אנו יודעים איך הוא נראה, אבל ממה הוא עשוי? האם מדובר בתכונה מולדת או נרכשת, וכיצד ניתן לרתום וליישם את האומץ לטובתנו? בהיותו רכיב כה מרכזי לצמיחה ולהתקדמות בחיים, פסיכולוגים מנסים לפרק את האומץ לגורמים ולהבין מהן אבני היסוד שלו.

עשרת הרכיבים של החלטות אמיצות

פרופסור שאהרם השמאט מאוניברסיטת אילינוי, למשל, מפרט במגזין Psychology Today עשרה מהגורמים העיקריים המרכיבים החלטות אמיצות. זוהי כמובן אינה רשימה מחייבת המונפקת על ידי אגודת האומץ הבינלאומית, אבל היא גם לא מבוססת על דעתו האישית, אלא, כדבריו, משקפת "הצטברות של עבודות אקדמאיות… שבצירופן מספקות את הגדרתו של האומץ". הרכיב הראשון שמונה השמאט הוא השגת מטרה בעלת משמעות אל מול הפחד. מכיוון שהדרך למטרות מלאות משמעות רצופה משוכות, אתגרים ולעתים אף סבל, המעבר בה דורש אומץ. אלמנט חשוב נוסף שדורש אומץ הוא חיים אותנטיים. החברה האנושית היא מסגרת שדורשת מידה גבוהה של קונפורמיות. כדי לבטא את עצמנו באופן הייחודי לנו, עלינו להתמודד לא רק עם ריג'קטים מהסביבה, אלא גם עם אמיתות לא נוחות לגבי עצמנו. כלומר, דרוש אומץ הן כדי לחקור את תפיסת עולמנו והן כדי ליישם אותה בפועל.

חופש הבחירה הוא היבט הכרחי נוסף לקיומו של אומץ. אחרי הכול, אתה לא צריך להתמודד עם התלבטות קשה כשמישהו דוחף אותך מהמקפצה. אבל ברובד העמוק יותר, חופש הבחירה דורש אומץ בפני עצמו. על פי השמאט, לעתים החירות עשויה לעורר בנו חרדה מכיוון שחופש משמעותו קבלת החלטה, וזו בתורה גורמת לשינוי, שהוא עצמו רכיב יסודי בפחד. פילוסופים אקזיסטנציאליסטיים דיברו על החירות כאם כל המשברים הקיומיים. העובדה שיש לנו אפשרויות מרובות, וההשלכות של אפשרויות אלו, דורשות מאתנו לפעול באומץ על בסיס קבוע, לרוב מבלי שאפילו נהיה מודעים לכך. הרכיב הרביעי ברשימה הוא מידת המוחשיות של הסיכון. אומץ בא ביחס ישר לגובה מהבריכה: ככל שיש לנו יותר מה להפסיד וביותר קלות, אנו צריכים להפעיל יותר משאבים מנטליים כדי לצלוח את האתגר. מאידך – הרכיב החמישי בא לאזן – על הפעולה להיות שווה את הסיכון. כלומר, קשה לדבר במונחים של אומץ כאשר אנו יוצאים למשימה אבודה מראש בידיעה ברורה.

כפי שבלט מאוד בסרט, פחד הוא רגש שיכול להשתלט על מערכות פיזיות. ולכן, אומץ כרוך ביכולת גבוהה לוויסות רגשי. יש כאן משחק עדין בין פחד ובין שליטה, כי הרי דובר בכך שללא פחד אין אומץ. עיקרון הוויסות הרגשי הוא לא ביטולו המוחלט של הפחד, אלא שליטה במידת השפעתו על הפעולות שאנו בוחרים לבצע בסופו של דבר. ההיבט השביעי הוא נגזרת של הוויסות הרגשי. כאן מסביר פרופסור השמאט כי פסיכופתים, למשל, אינם חשים פחד ולכן פעולותיהם אינן עונות להגדרה של אומץ. רק כשאנו נמצאים במצב פסיכולוגי סובייקטיבי של פחד, רק כשאנו תופסים בבהירות את הסיכון – רק אז נכנס האומץ לפעולה. אלמנט נוסף שבא לידי ביטוי בניסוי המקפצה הוא התמיכה החברתית. כפי שהסביבה יכולה לעורר בנו פחד מחיים אותנטיים, כך היא יכולה לדחוף אותנו רחוק יותר במימוש הפוטנציאל. אם זה העידוד ההדדי של החברים הניצבים בין שמים וארץ ואם זה כל סוג אחר של תמיכה והשראה שאנו שואבים ממשפחה, חברים או אפילו דמויות היסטוריות – לאנשים שסביבנו יש אפקט מכפלת אומץ.

שני הרכיבים האחרונים ברשימה הם ביטחון עצמי והתייצבות לדגל. ביטחון עצמי הוא רכיב שדי מסביר את עצמו: החלטות אמיצות אפשריות כאשר קיימת בתוכנו אמונה בסיסית ביכולת שלנו להוציא אותן לפועל ולהתמודד עם ההשלכות. המשמעות של התייצבות לדגל מעט יותר חמקמקה, אך היא נוגעת ליכולת שלנו לזהות כי הנסיבות מחייבות שינוי תודעתי יסודי. אומץ מהסוג שמעורב בשינוי יסודי של אורח חיים או יציאה לאתגר של פעם בחיים כדי לבנות מחדש את הביטחון לאור טראומה קשה.

בתום הרשימה מעלה השמאט את התהייה הרלוונטית לכולנו – האם ניתן ללמוד להיות אמיצים. לדבריו, קיימות ראיות מחקריות לכך שתרגול חוזר של פעולות הדורשות אומץ יכול לפתח באדם "נטייה טבעית". כאשר התמודדות עם הפחד אינה זרה לנו, כאשר ביטוייו השונים של האומץ נוכחים בחיינו בצורה תדירה ועקבית, זה יכול לשנות את הפרספקטיבה לגבי כושר ההתמודדות שלנו עם אתגרים. אחת הדרכים שפסיכולוגים מנסים לסייע לאנשים לבנות את קיבולת האומץ היא באמצעות טכנולוגיה של מציאות מדומה. תתקשו להאמין, אבל גם הפעם מדובר בניסוי בריכה משוודיה.

שתי בריכות בשוודיה, אמת אחת על טבע האדם

פיליפ לינדר הוא פסיכולוג מאוניברסיטת סטוקהולם שיזם פרויקט תרפיה לילדים עם הידרופוביה, פחד קיצוני ממים. במסגרת הפרויקט החלו הילדים להיחשף למים בצורה הדרגתית, באמצעות משקפי מציאות מדומה, על מנת להכין אותם להתמודדות עם כניסה ממשית למים. בתרגול המדומה היו שותפים חברים מנבחרת השחייה השוודית שסייעו לילדים עם התהליך. עד כמה תרגול יבש יכול להוות תחליף מספק עבור הדבר האמיתי? באתר The Next Web שדיווח על הניסוי מסבירים כי המוח מגיב למציאות מדומה באופן דומה מאוד ואפילו זהה לאופן שבו הוא מגיב למציאות ממשית. "זה אולי נראה מוזר ששחייה וירטואלית יכולה להרגיש מציאותית, ואולם, כל מי שמנסה מציאות מדומה לראשונה בדרך כלל יהיה מופתע לגלות כמה אמיתי זה מרגיש". אפשר לראות את זה ממש על פני הילדים, שחלקם עצרו את נשימתם בזמן שמשקפי המציאות המדומה הורכבו על עיניהם, בעודם נמצאים ביבשה מכף רגל ועד ראש עם חמצן זמין בשפע.

על פניו עושה רושם כי ניסוי הבריכה הצליח. הילדים הצליחו לעשות את המעבר מהמציאות המדומה אל הבריכה הממשית. נראה כי התיווך הטכנולוגי לצד הנוכחות של דמויות משרות ביטחון כמו שחיינים מקצועיים הצליחו להסיר במידה מסוימת את החסמים. עבור השוודים מדובר בהצלחה עם השלכות שחוצות את גבולות הביטחון העצמי של ילדים. על פי הסרטון, "שחייה היא כישור מציל חיים שחסר לאחד מכל חמישה ילדים". הן בניסוי המציאות המדומה והן בניסוי המקפצה ניתן לראות כיצד אבני הבניין של האומץ באות לידי ביטוי ואת היכולת של בני האדם לסגל אותה באמצעים שונים.

הייחודי בשני הניסויים הוא הרלוונטיות לחיים שלנו. בעוד שהניסוי עם הילדים בבריכה מציג דרך מעשית להתמודדות עם פחד, ללמוד אומץ ובסופו של דבר להציל חיים, ניסוי המקפצה הוא מטאפורה רחבה יותר על המצב האנושי. מעטים מאתנו אכן ייתקלו במצב שבו יצטרכו לקפוץ למים מעשרה מטרים. ובכל זאת, דמיינו שאתם הולכים בטבע והגעתם למצוק ובתחתיתו בריכה צלולה, אך עמוקה. בגבכם קילומטרים של כלום וחזרה אחורה ללא אספקה – משמעותה אחת. אתם צריכים להחליט אם לקפוץ או להיתקע על המצוק ללא סיכון מיידי, אך גם ללא פתרון.

אז נכון, אולי הכניסה למים לא תהיה חלקה וייתכנו כאבים ופציעות, אבל לפחות אתם כבר לא תקועים חסרי אונים למעלה. עכשיו נסו להשליך מהתרחיש הזה על שלל סיטואציות שעמן התמודדתם בעבר ועוד תתמודדו בעתיד. במקרים כאלה, האומץ מרוויח עבורנו פעמיים: גם נפתחות בפנינו הזדמנויות חדשות להתקדמות, וגם בנינו שכבה חדשה לביטחון העצמי, שתסייע לנו אף יותר להמשיך מכאן והלאה.

תמונת כותרת: תמונת כותרת: wellphoto / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: תופתעו לגלות כמה אפשר לקבל, כשפשוט מבקשים

מהי הנקודה שבה הביטחון העצמי שלנו מתחיל לשגשג?

4 טריקים פסיכולוגיים עתיקים להכנסת אושר לחיים

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן - זיכרונות