ההבדלים בין אנשים נוצרים בדמיון שלנו – ראם דאס על תמצית הזהות האנושית

המכנה המשותף לכל בני האדם מתגלה דווקא כשחוקרים את הזהות האישית שלנו.

בועז מזרחי | 6 נובמבר, 2019

חשיבה בקטגוריות, בקיצורי דרך ובתיוגים היא הדרך של המוח לעבד מידע רב במהירות גבוהה. יהיה זה בלתי רלוונטי לשפוט את אופן הפעולה של המוח במונחים של חיובי או שלילי, זו פשוט עובדת טבע, לא שונה מוסרית מהעובדה שהלב פועל על ידי כיווץ והתרחבות. אם נחדל מחשיבה קטגורית לחלוטין, לא נדע להבחין במשותף לבננה ותפוח. מכיוון שהשכל שלנו התברך ביכולת נוספת – מטה קוגניציה – כל זה לא פוטר אותנו משימוש מושכל ביכולת לסדר את המציאות בקופסאות. כלומר, ניתנה לנו היכולת לבצע בקרה על הדרך שבה אנו משתמשים במוח.

הדוגמה הבולטת לשיפוט קטגוריאלי שבו דרושה התערבות ונוכחות תמידית של מטה קוגניציה היא מערכות יחסים עם אחרים. בעוד שחשיבה בתיוגים מסייעת לנו להבין דברים בסיסיים על המציאות, כמו תפיסה צורנית, היא גורמת לנו לסמן אינדיבידואלים – ובכלל זה את עצמנו – במגוון תארים, תוויות ונקודות להתייחסות. במובן מסוים, תהליך זה הכרחי ליצירת הזהות האישית ולהגדרת מעגלים חברתיים. או, בקיצור, לניווט בתוך מערכת חברתית סופר-מורכבת. ואולם, כאשר המנגנון הזה פועל באופן אוטומטי וללא בקרה עצמית אנו עלולים ליצור תוצאות הפוכות מאלה שלשמן הוא נועד.

לקבל החלטה במהירות הקול

חשיבה קטגוריאלית בלתי מבוקרת יוצרת פחד, ריחוק, זרות וניתוק מאנשים ומהסביבה, שלמעשה אין בהכרח הצדקה להישמר או להתרחק מהם. על פי קמפיין של הטלוויזיה הממלכתית בדנמרק, התוויות שאנו מצמידים לבני אדם יכולות להשתנות בשניות ספורות, כאשר שואלים את השאלות הנכונות ומקבלים פרספקטיבה חדשה על האדם שמולנו. המחיצות שאנו יוצרים בינינו לבין אחרים מתפוגגות ברגע שאנו נחשפים למידע חדש עליהם ומגלים כי המשותף לנו עולה על השונה.

"קל להכניס אנשים לקופסאות", פותח הקריין בווידיאו שהפך ויראלי תוך ימים אחדים. "יש 'אנחנו' ויש 'הם'. האמידים – ואלה שרק מחזיקים את עצמם; אלה שעליהם אנו סומכים – ואלה שמהם אנו מנסים להימנע; יש את החדשים ואת אלה שהיו פה כל הזמן… יש את אלה שאתם אנו חולקים דבר מה ואת אלה שאתם אנו חולקים מאום". בסרטון משתתפים כמה עשרות בני אדם מכל הקשת החברתית, המייצגים את הקטגוריות השונות שבהן נקב הקריין. כל קבוצה עומדת בתוך מסגרת מרובעת וניתן לראות את הדמיון החיצוני בין חבריה. התוויות שמציין הקריין מייצגות את נקודת המבט על האנשים הללו במפגש הראשוני. הן רחבות, שטחיות ומבוססות בעיקר על התרשמות ויזואלית.

לאחר שהתייצבו המשתתפים במסגרות המקוריות מתחיל המנחה בסדרת שאלות ומסביר כי "חלקן עשויות להיות קצת אישיות, אבל אני מקווה שתענו עליהן בכנות". השאלות, כמובן, נועדו ליצור קבוצות חדשות המבוססות על מכנים משותפים יותר פרטיים, כאלה שקשורים עמוק יותר לסיפור הפרטי של כל אדם ולא לרקע החברתי שלו. המנחה מתחיל בשאלה שנועדה לשבור קצת את הקרח: "מי כאן היה ליצן הכיתה?" רק לשמע השאלה מתחילים צחקוקים בקרב הנוכחים, ומהר מאוד מספר משתתפים ממסגרות שונות פורשים מהקבוצה המקורית ויוצרים קבוצה חדשה. צעירים, מבוגרים, אנשי עסקים וצעירים מקועקעים, עירוניים וכפריים – כולם מסירים מעל עצמם את הזהות שעמה הגיעו וחוזרים יחד לנעליים של ליצן הכיתה.

המנחה ממשיך בשאלות כמו "מי כאן הוא הורה חורג?" או "מי מאמין בחיים אחרי המוות?" וכן הלאה. "ופתאום", ממשיך הקריין, "יש 'אנחנו'… כולנו שאוהבים לרקוד, אנחנו שחווינו הצקות בילדות, אנחנו שהצקנו לאחרים… אנחנו שליבנו נשבר, אנחנו המאוהבים בטירוף, אנחנו שמרגישים בודדים". אנו נוטים להכניס בני אדם לקופסה במהירות האור, מיד עם המבט הראשון. ואולם, כשמקדישים רגע להקשיב וללמוד עוד פרט אחד קטן על האדם שמולנו, מערכת היחסים שלנו יכולה לעבור שינוי במהירות הקול. פחות מהיר, אבל עדיין מהיר מספיק בכדי ליצור פנייה של 180 מעלות.

גלימות זהות שאנו עוטים – ויכולים לפשוט

קטגוריות הזהות שאנו מצמידים לאחרים יכולות, אם כן, לקשור אותם לזהות שלנו. במהלך החיים נוצרים באישיות שלנו עוגנים, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות, ובכל פעם שאנו פוגשים אדם עם עוגן דומה אנו משייכים אותו לקבוצה 'שלנו' – ככל שהעוגן משמעותי יותר, כך גדלה קרבת הזהות. זהו, כאמור, תהליך הכרחי ליצירת הזהות האישית ולהתנהלות במערכות סוציאליות מורכבות ודינמיות. למורה הרוחני והפרופסור לפסיכולוגיה ראם דאס היה משהו מעניין לומר בהקשר זה. לתפיסתו, הגדרות הזהות מחברות אותנו באופן חלקי; כדי להבין מהו חיבור משמעותי בין אנשים צריך לזקק מתוכנו את תמצית הזהות האנושית. בשנת 1966, במסגרת סרט דוקומנטרי של רשת CBC, התראיין ראם דאס – או בשם הלידה שלו רי'צרד אלפרט – וניסה להבהיר מדוע הגדרות הזהות האישית שלנו הן למעשה קליפה מדומיינת ומה מסתתר בגרעין שמתחת לה.

את הקטע בריאיון שעוסק בזהות מציג המראיין באמצעות ציטוט של התיאולוג הצרפתי בן המאה ה-17, פרנסואה פנלון: "כל המלחמות הן מלחמות אזרחים, כיוון שכל בני האדם הם אחים". תפיסתו של ראם דאס הולכת צעד אחד קדימה: "אין דבר כזה 'הם', אין אחר. הכול הוא אחד". מהיכן בכל זאת הגיעו המחיצות? לדבריו, התשובה נעוצה בשלבים מוקדמים בהתפתחות האדם, כאשר המשאבים היו מצומצמים ולכן האדם "בנה מוסר שלם בתחושה של חוסר". זו הירושה מאבותינו הקדמונים, והיום, אחרי כל כך הרבה שנות אבולוציה, קשה לנו להתעלות מעל תפיסת ההפרדה ולחוות את האחדות המאפיינת את המין האנושי ואת היקום בכלל. "בתרבות שלנו תורגלנו לכך שהבדלים אינדיבידואליים יתבלטו", ראם דאס מחדד, "אז אתה מביט באדם ומיד הוא 'חכם', 'טיפש', 'מבוגר', 'צעיר', 'עשיר', 'עני'. אנחנו עושים את ההבחנות הללו בין ממדי האישיות, מכניסים אותם [האנשים] לקטגוריות ומתייחסים אליהם כך".

ראם דאס מאמין כי כאשר אדם מתחיל לשאול את עצמו שאלות על הזהות האישית ולחקור מה המשמעות של ההגדרות שבנה לעצמו, שם מתחיל תהליך פירוק המחיצות. הוא מסביר כי את ההגדרות הללו אנו יוצרים בתוך הראש ושם גם אנו יכולים להסיר אותן. הגלימה האקדמית שלו, הוא מדגים, "היא גלימה פסיכולוגית שאני עוטה, בדיוק כשם שריצ'רד אלפרט הוא גלימה שאני עוטה. זו זהות שאימצתי". ראם דאס ממשיך ומסביר כי האדם מגיע לעולם נקי מזהויות, מלבד אחת: "לא נולדתי ריצ'רד אלפרט, נולדתי פשוט בן אנוש, ואז למדתי את כל העניין הזה של מי אני". כשאנחנו נמצאים בנוכחות אדם ומסוגלים להישיר מבט אל הגרעין הנקי שלנו, ולהבין שכמונו, גם הוא עטה על עצמו גלימות זהות במהלך חייו, מתבהרת הנקודה שבמקור מדובר בזהות, ובכן, זהה. כשאתה בחברת אנשים במצב תודעתי כזה, מסביר ראם דאס, "פתאום אתה יכול לראות את הדרכים שבהן הוא דומה לך, לא שונה ממך, ולחוות את העובדה שכן, אנו אחים במובן האמיתי הזה, שהמהות שלך והמהות שלי הן אכן אחת".

בסוף, לדברי ראם דאס, לאחר זיקוק מוחלט של הזהות האנושית, "כל מה שאתה הופך להיות זה מודעות. נקודה של מודעות היא כל מה שנשאר". והרי האין זו התכונה האנושית שאנו כה מתגאים בה? המודעות הגבוהה? והאין המטה קוגניציה שבאמצעותה אנו מסוגלים לבקר את החשיבה בקטגוריות – אחד הביטויים המובהקים של מודעות? על פי גישה זו, הזהות הנקייה שלנו היא התודעה, וזו משותפת לכל בני האדם. המעניין הוא שאנו משתמשים במילה הזו – זהות – בהקשר של ייחוד אינדיבידואלי. ואולי זהו רמז שנועד להזכיר לנו מה אנחנו בבסיס – זהים.