הכמיהה לטבע – מה מתרחש בתודעה כשאנו נחשפים ליופייה של השממה הפראית

ראלף וולדו אמרסון ובוב מרשל בתיאור פיוטי מעורר מחשבה על השהות במרחבים הפתוחים

בועז מזרחי | 5 פברואר, 2017

השפעתו של הטבע על האדם כבר הוכחה מדעית. מחקרים רבים מהשנים האחרונות בחנו מה קורה לנוירונים שלנו כשאנו חוזים ברכס הרים מושלג, בגלי אוקיינוס או באחו פורח הנושק ליער ירוק. המחקרים הללו מצאו כי מראה המרחבים הפתוחים יוזם שרשרת של פעילות כימיות במוח, שתוצאותיה הן בין היתר רוגע, שלווה ורווחה נפשית. עד כמה שהחיבור לטבע נראה לנו אינטואיטיבי, לאורך ההיסטוריה היה חסר לנו המנגנון שמסביר את הקשר הזה.

עתה, כשאנו כבר מבינים את המכניזם, האם יש עוד טעם להבין את הקשר האינטואיטיבי לטבע? מצד אחד, המחקר שבודק את ההשפעה הנוירולוגית מסוגל לזהות מתי מדובר בקשר רציף ולאורך זמן. אדם שנוהג לטייל בחורשה הסמוכה לביתו, למשל, או מי שגר באזור כפרי נחשפים באופן עקבי למחזות טבע, וחשיפה כזו בהחלט יכולה להפחית סטרס. אבל האם המחקרים הללו מכסים גם את החוויה עצמה של השהות בשממה הפראית? כל אדם יכול להיזכר בנוף מהמם שהותיר אותו פעור פה. במקומות שבהם נופי הטבע הולמים בנו בצורה בלתי מוכרת, מתחולל בתוכנו משהו שקשה לתאר במילים כמו שלווה או נחת רוח.

משהו גדול בהרבה קורה לנו כשאנו מביטים אל האופק מעל מכתש רמון ומדבר בראשית אינסופי נפרש לרגלינו, או כשאנו צועדים במעבה ג'ונגל דרום אמריקאי ושומעים קריאות של ציפור אקזוטית משל היינו תינוקות שחווים את העולם לראשונה בחיינו. עד כמה שאנו מעריכים את השלווה הפשוטה, לא היא זו שעוצרת את נשמתנו כשאנו מביטים על האגם בעל פני המראה שמשקף את ההר המושלג ממולנו, וקשה לנו לומר עוד בוודאות באיזה כיוון השמיים והיכן האדמה.

הנפש היא המראה של חוקי הטבע

את התחושה העילאית ניסה לבטא הסופר והמשורר האמריקאי ראלף וולדו אמרסון בשנת 1838, בנאום שנשא בטקס הענקת התארים באוניברסיטת הרווארד. הכותבת מריה פופובה תמצתה כמה קטעים מנאומו של אמרסון בבלוג Brain Pickings, והתייחסה לחלק שעוסק בחיבור הבלתי אמצעי של נפש האדם עם הטבע וחוקיו.

לאחר שהוא מתאר את יופיים של היום והלילה, את הפרחים, הכוכבים, הזריחה וציוץ הציפורים, טוען אמרסון כי הללו מעוררים בצופה תהיות גדולות לגבי היקום ולגבי עצמו. אך עוצמת החוויה של הטבע באה לדידו לא מהשאלות הללו, אלא מהתשובה להן. "יופי מכניע, מסתורי ומתוק יותר נגלה בפני האדם כשלבו ומחשבתו פתוחים לרגש הטוהר… הוא לומד שישותו היא ללא גבול". מובן שמעטים מאתנו השוהים בטבע מבצעים את התהליך הזה בצורה מודעת. ספק אם רבים העומדים על שפתו של פיורד יפהפה גולשים אל שאלות קיומיות. רגש הטוהר לדברי אמרסון הוא התשובה לשאלות קיומיות, אך זהו מצב נתון שאנו לא אמורים להגיע אליו באמצעות לוגיקה קרה.

התנאי היחידי לעוצמת החוויה הוא הפתיחות לחיבור עם חוקי הטבע. "רגש הטוהר הוא יראת הכבוד וההתענגות בנוכחותם של חוקים אלוהיים מסוימים", הוא מחדד. מהבחינה הזו אמרסון מאמין כי לב האדם משקף את שלמות הטבע. ערכים אנושיים כמו אמת, צדק וטוב למעשה באים לידי ביטוי בחוקי הפיזיקה של היקום. הוא מחפש אחר היכולת "לראות את העולם כמראה של הנשמה; לראות את זהותו של כוח הכבידה עם טוהר הלב". במילים אחרות, אמרסון טוען שיופיו של הטבע – ובכלל זה היקום כולו על חוקיו – קיים באופן מובנה גם בנפש האדם. כאשר אנו פועלים על פי חוקי הפיזיקה של הנפש – הַמּוּסָר – הרי שאנו יוצרים ערוץ חיבור ישיר ליופי של חוקי היקום הבאים לידי ביטוי בטבע.

92 שנים לאחר נאומו של אמרסון ביטא היערן ופעיל השימור המפורסם ד"ר בוב מרשל תפיסה דומה, ובמילים לא פחות פואטיות. הצלם הבריטי טום וולש יצא לאלסקה ומצא בבקתה שבה שהה ספר ובו קטע מחיבורו של מרשל The Problem of the Wilderness. את הקטע הקצר הוא צירף לווידיאו המתעד את מסעו לפרא הצפוני.

התמסרות טוטלית לשממה

"לקראת סוף 2016", מספר וולש, "הייתה לי תשוקה לטיול של התנתקות מהטכנולוגיה והעבודה, היכן שהוא בשממה, כדי שאוכל להתנתק במידה מסוימת מהחיים בלונדון". לאור העובדה שהיה ביבשת לצורכי עבודה, אלסקה נראתה לו כמקום המתבקש לניקוי מערכות בחיק הטבע. כשהגיע לבקתת האירוח מצא ספר ובו טקסט של ד"ר מרשל. וולש מכנה את הקטע "פיוט שהדהד את המסע".

כמו אמרסון, גם מרשל מתבונן על הטבע כעל הצורה העוצמתית והנקייה ביותר של יופי והנאה: "טוב להרהר בכך שהשממה מספקת אולי את ההזדמנות הטובה ביותר להנאה אסתטית טהורה". וכמו אמרסון, גם מרשל מדבר על אלמנט מנטלי שחייב להיות נוכח כדי שההנאה הזו תבוא לידי ביטוי בשיא עוצמתה. "זה מחייב שהיופי ייראה באחדותו", כותב מרשל, "ושלמשך הזמן הקצר שבו מתרחשת כל חוויה אסתטית טהורה, הקוגניציה של האובייקט הנצפה צריכה למלא לחלוטין את יקומו של הצופה". במשפט אחרון זה מרשל מדבר בדיוק על ההבדל בין חוויית הפליאה המתרחשת בזמן אמת ובין ההשלכות הפסיכולוגיות המאוחרות שהן התוצר של פליאה זו, ואשר אותן ניתן לחקור ולבטא באמצעים מדעיים. תיאור פרק הזמן שבו אנו נוכחים וחווים את יופיו של הטבע, לעומת זאת, הוא כנראה תפקידם של ציירים, משוררים וסופרים.

בשלב זה מרשל נפרד מעט מאמרסון שטוען כי הטבע מעורר בנו שאלות קיומיות. לדידו של מרשל, חוויית השממה האמיתית היא זו הנקייה מכל הרהור. "אין מקום למחשבות חיצוניות", הוא גורס, "לא שאלות לגבי היוצר של התופעה, המבנה שלה, למה היא דומה או איזו גאווה היא מספקת לצופה". מבחינתו, כדי לחוות את יופייה של השממה אין טעם לחשוב עליה, אלא להיות בה בכל מאודנו. לנתק את הכבלים שקושרים אותנו למי שאנחנו ולחבר אותם למה שמולנו. ובמילותיו של מרשל, "על הצופה הטהור מבחינה אסתטית לשכוח את נשמתו שלו ברגע הנוכחי".

הכוח של היופי הטבעי, אם כן, הוא ביטולו הרגעי של העצמי. כאשר אנו מרוקנים את עצמנו מכל תוכן, אנו מפנים מקום ליופי ולמהות של הישות שאנו מכנים 'טבע' – לחדור אל אחרון נימי נפשנו ולהשתלט עלינו כליל. זהו אותו "יופי מכניע" שעליו מדבר אמרסון; יופי ששואב אותנו אל תוכו ולרגע הופך אותנו לחלק בלתי נפרד מהקיום הטהור של הטבע. לאחר שהתרוקן הצופה מכל דבר חיצוני לשממה, מסביר מרשל, "נותרת בו תחושה אחת בלבד והיא חדווה ענוגה צרופה".
המצב הטבעי של הנפש האנושית

על פניו, קיים הבדל בין גישתו של אמרסון לזו של מרשל: אמרסון טוען כי עלינו להיות מלאים בטוב כדי להתחבר ליופי הפראי, ואילו מרשל מאמין כי עלינו להיות מרוקנים לחלוטין כדי לחוות את הטבע בשיא יופיו. אבל כשמעמיקים לחקור את דברי השניים, מגלים כי ייתכן והם מדברים על אותו הדבר. עבור אמרסון, הריקנות שעליה מדבר מרשל היא הקיום הטהור והטבעי של נפש האדם. האמת, הצדק וכן הלאה הם צינורות החיבור שלנו לחוקים המקבילים של הטבע. כדי שהחיבורים הללו יתרחשו עלינו להיות נקיים מרעשים ולחשוף את הנפש במצבה הראשוני. מרשל מכנה זאת "לשכוח את הנפש", מה שמתרחש כאשר השממה זורמת פנימה דרך צינורות החיבור ושוטפת אותנו עד לאובדן זהות אישית. כאשר מביטים על הדברים מהזווית הזו, שני החושבים מסכימים כי ניקיון הנפש הוא תנאי לחיבור עם הטבע. אמרסון פשוט משרטט את דמותה של הנפש הטהורה בזמן שמרשל מתמקד בתהליך חשיפתה לעולם.

הקטע שמצטט וולש מסתיים במשפט שסוגר את המעגל בין אמרסון למרשל. "בשממה, עם החופש המוחלט שלה מהתגלמות הרצון האנושי", כותב האחרון, "האובייקטיביות המושלמת, החיונית להתלהבות אסתטית טהורה, יכולה להיות בהישג יד בקלות יותר מבכל צורה אחרת של יופי". הצדק, והאמת במובן הזה, הם ככל הנראה ההיפך מהרצון האנושי הנתון לשינוי. מדובר במצב ברירת המחדל הטבעי של הנפש האנושית. האפקט הטרנסצנדנטלי של הטבע מאפשר לנו לחיות לפרק זמן את המצב הקיומי הטהור ביותר, שבו אנחנו והשממה – ובהרחבה אנחנו והיקום – הם אותה ישות. ההתעלות מעבר למסך המפריד אותנו מהמצב הראשוני שלנו נחווית כאושר ויופי שרק המרחבים הפתוחים יכולים להכיל.

כשצופים בנוף האלסקאי הקפוא ושומעים את המילים הללו ברקע, הטענה הזו מתבהרת, וכמוה התחושה שניסו מרשל ואמרסון ללכוד בדבריהם. אבל למען האמת, כשמאזינים בקשב לדברי השניים, נראה כי אנחנו לא זקוקים לכל זה. כדי לחוות את התחושה האמורפית הזו בצורה הכי מדויקת שיש, צריך פשוט לצאת אל הפרא ולגלות אותה בעצמנו.