תנו למוח הזדמנות להפתיע אתכם – חשיבה איכותית מתבצעת לאט ובנחת

חוקר מאובנים מספר כיצד תגליות מלפני מיליוני שנים מציבות פרספקטיבה חדשה לחיים

בועז מזרחי | 2 פברואר, 2017

הרהורים על החיים ועל מקומנו ביקום העצום שולחים אותנו פעמים רבות למחוזות מרוחקים: אל גלקסיות נידחות, אל תיאוריות פיזיקליות משונות ואל היפותזות עתידניות. ואולם, לעתים ניתן לגלות תשובות לשאלות קיומיות ממש מתחת לרגליים שלנו, בסלעים שעליהם אנו הולכים. ההיסטוריה של כדור הארץ כתובה בטבע. למעשה, כדור הארץ הוא המוזיאון הגדול ביותר של עצמו, הוא פשוט לא מאורגן באופן שאנו רגילים להתבונן.

חוקרים מתחומים שונים אמונים על חשיפת הממצאים במוזיאון ועל הפקת משמעות מהטבע. על התקופות הפרהיסטוריות, אלה שבהן נמצאים רמזים לצורות החיים המוקדמות יותר, אחראים הפלאונטולוגים – חוקרי מאובנים. האנשים הללו נוסעים למקומות הנידחים ביותר על פני כדור הארץ בחיפוש קדחתני אחר עצמות מימי בראשית, כדי לנסות ולהרכיב עוד פיסה בפאזל החיים. אחת הדמויות הבולטות בעולם הזה היא פרופסור קנת' לקוברה, שחשף זן חדש של דינוזאורים, עד כמה שמשונה להשתמש בתואר 'חדש' ליצור בן כמה עשרות מיליוני שנים.

תגליתו של לקוברה מדהימה בכל קנה מידה. מבחינה ביולוגית הוא גילה את אחד היצורים הגדולים ביותר שאי פעם הילכו על פני האדמה. אבל חלק מרגש לא פחות – ומדובר בהיבט שכנראה לא זוכה לחשיפה רבה בעבודת החוקרים – הוא המשמעות של תגליתו לשאלות גדולות בהרבה מהיצור עצמו. שכן על פי פרופסור לקוברה, שכבות הסלע העתיקות של כדור הארץ שימרו בתוכן עולמות קדומים, שונים בתכליתם מימינו. העולמות הנכחדים הללו מספרים עד כמה שבריריים, בלתי מובנים מאליהם ויקרי ערך הם החיים שלנו כאן ועכשיו.

הספרייה של כדור הארץ

אם כן, אנחנו תרים אחר רמזים למיקומנו בסדר הגדול של הדברים ומעוניינים לבדוק האם וכיצד ההיסטוריה של כדור הארץ יכולה לשלוח אותנו לכיוון הנכון. כל שנותר לנו כעת הוא למצוא מאובן, ולקוברה טוען שזה הרבה יותר פשוט מאיך שזה נשמע. הוא מסביר כי מבחינה טכנית צריכים להתקיים שלושה תנאים בלבד כדי לגלות שלד פרהיסטורי: מצאו סלע בגיל הנכון, ודאו כי מדובר בסלע משקע ושהוא חשוף באופן טבעי. "זה הכול", טוען לקוברה. "מצאו את שלושת הדברים האלה ורדו לאדמה – סיכוי טוב שתמצאו מאובנים".

צירוף התנאים הללו אמנם פשוט, אבל הסיבות שמאחוריו הן קריטיות להבנת חשיבותם של המאובנים. ראשית, גיל הסלעים מצביע על התקופה שבה חיו בעלי חיים ספציפיים. כדי לאתר דינוזאורים, למשל, תצטרכו לחפש סלעים בני 235 עד 66 מיליון שנה. איתור גיל הסלעים בימינו הוא מלאכה די פשוטה. חיפוש בגוגל יכול להמציא עבורנו כמה וכמה מפות גיאולוגיות של כדור הארץ. ואולם, זה לא היה כך לאורך ההיסטוריה כולה.

"הפרטים של היסטוריית כדור הארץ כתובים בסלעים, פרק אחד מעל השני", מסביר לקוברה, "כך שהדפים העתיקים יותר בתחתית והצעירים ביותר למעלה". אבל כפי שציינו, כדור הארץ הוא מוזיאון המסודר בצורה שאיננו מורגלים אליה. הלוגיקה הגיאולוגית שונה מהלוגיקה האנושית. במרוצת השנים גרמו תהליכים טבעיים שונים לשינויים עצומים בנוף: תנועות טקטוניות דחסו את האדמה, התפרצויות געשיות כיסו אותה, משקעים שטפו אותה, חום אפה אותה, קרח מעך והידק אותה – וחוזר חלילה, לא בהכרח על פי סדר מסוים. קחו פאזל שלם, זרקו את חלקיו באוויר, הכניסו לבלנדר ונסו להרכיב מחדש. פרופסור לקוברה מסביר כי נדרשו כ-5,000 שנה של ידע אנושי מתקדם כדי להגיע למצב שבו אנו נמצאים היום. לטענתו, עד ממש לאחרונה "היינו אנאלפביתים מבחינה גיאולוגית, לא מודעים לעתיקות של הפלנטה שלנו ובורים לחיבור שלנו לזמן העמוק". היכולת שלנו לקרוא את דפי כדור הארץ נולדה רק במאה ה-19, עניין מדהים כשלעצמו: היחס בין פרק הזמן שאנו מסוגלים לקרוא את הדפים ובין תקופת העלילה שהם מכסים הוא בלתי נתפס.

מצאנו אפוא סלעים בגיל הנכון, וכעת עלינו לגשת לשני התנאים הנוספים שהציב לקוברה: לוודא שאלו סלעי משקע ושהם חשופים לעין. סלעי משקע הם כאלה שנוצרו מהתגבשות של חול ובוץ, כמו גיר, ורק הם מאפשרים לשמר את העצמות. זאת לעומת סלעים כמו בזלת, שבהם ככל הנראה לא תגלו פיסות מידע ביולוגיות מהעבר. וכמובן, רצוי מאוד שהסלעים יהיו חשופים. הסיכוי לגלות מאובן בג'ונגל עבות או באזור בנוי הוא כמעט בלתי אפשרי. במדבר, לעומת זאת, טוען לקוברה, "אתם הולכים עד שאתם רואים עצם בולטת מהסלע, פשוטו כמשמעו".

הדינוזאור שחולץ מהכלום האינסופי

לקוברה מבטיח שאם תקיימו את כל התנאים הללו, במוקדם או במאוחר תיתקלו במאובן. אבל אם אתם מדמיינים שתמצאו שלד שלם של טי-רקס שקפא בזמן על גבו של סלע, תנסו שוב. כדי לגלות דבר מה בעל ערך, צריך ללכת רחוק. רחוק מאוד. לקוברה מסביר שלמעשה, המקום הכי טוב לחפש בו הוא הרחק ככל הניתן מחוקרי מאובנים אחרים. במילים פשוטות, אתם רוצים להגיע לאזורים בתוליים גאולוגית.

נסו, למשל, לרדת לגבול שבין דרום אמריקה ואנטארקטיקה, הלא היא פטגוניה, כפי שעשה לקוברה. במשך שלוש שנים חפר יחד עם צוותו סביב עצמות ענק של דינוזאור קדום. לשם ההמחשה, עצם הירך של הדינוזאור – הראשונה שהתגלתה – הייתה בגובה 2.2 מטר. בסופה של עבודת נמלים מייגעת, הלכה למעשה, התגלה יצור שאינו מוכר למדע, אוכל עשב באורך 26 מטר ובמשקל 65 טון. ממש בית מהלך. זוכרים את הטי-רקס שקיווינו למצוא, אותו כוכב אימתני מפארק היורה? עכשיו דמיינו דינוזאור בגודל של עשרה כאלה.

כחוקר שחשף זן חדש, לקוברה קיבל את הזכות לבחור את שמו של הדינוזאור החדש-ישן. הוא בחר בכינוי 'דרדנוטוס', חיבור של שתי מילים בלטינית שמשמעו בתרגום חופשי – הפוחד מכלום. לא בכדי קיבל דרדנוטס את שמו. לדברי לקוברה, לעתים יש לנו דימוי מאוד רך של הדינוזאורים הצמחוניים, אולי כי לעומתם, בני תקופתם הטורפים מתוארים כיצורים המפחידים ביותר שאי פעם אכלסו את כדור הארץ. ואולם, הוא שואל, "האם אתם יכולים לדמיין זכר גדול, דרדנוטוס, ששוקל 65 טון בעונת הרבייה, מגן על הטריטוריה? החיה הזו הייתה מסוכנת ביותר, איום מהותי לכל מי שבסביבה, ובעצמו לא היה לו משהו לפחד ממנו". הוא ממשיך ומתאר את היצור העתיק כמכונה יעילה אשר פיתחה מנגנוני הישרדות המתאימים לסדר הגודל העצום שלה: צריכת קלוריות מקסימלית והוצאה אנרגטית מינימלית הודות לצוואר הארוך שאפשר לחיה העצומה לאכול כמעט בלי לזוז; זנב וצוואר ארוכים ששימשו כרדיאטור לוויסות חום הגוף; עמידת בולדוג לשמירה על יציבות וכן הלאה.

ובכן, לפני כמה מיליוני שנים הגיע יומו של אותו נפיל תושב פטגוניה, והוא צנח על הקרקע ומת. ככל הנראה חיות אחרות ניזונו מבשרו, והבקטריות והרימות השלימו את המלאכה עד שעצמותיו נותרו חשופות. מעתה החל תהליך השימור: "שכבה מעל שכבה של משקעים הצטברו, לחץ מכל הצדדים הפעיל משקל, כמו כפפה סלעית שהאחיזה החזקה והמתמשכת שלה החזיקה כל עצם בחיבוק מייצב". זהו בדיוק התהליך שבו בוץ וחול הופכים לסלעי משקע.

"ואז הגיע…" מספר לקוברה, "הכלום הארוך. עידן אחרי עידן של אותו הדבר, אין-אירועים ללא מספר. כשכל הזמן, השלד שוכב ללא שינוי ותמידי בשיווי משקל מושלם בתוך הקבר הסלעי". העצמות נקברו והדינוזאור האלמוני שקע בתהום הנשייה של הזמן. גורלו לא היה שונה מגורלם של מיליארדי יצורים אחרים שקדמו לו ושבאו אחריו. לכאורה. אבל יעברו כמה מיליוני שנים בטרם ההיסטוריה תעניק לדרדנוטוס שלנו תפקיד נוסף בהצגת החיים. עד אז כדור הארץ יעבור תהפוכות רבות: מינים ייכחדו, תקופות קרח ישלטו, אסטרואידים יפגעו ואפילו מיקום היבשות ישתנה לבלי היכר. עד שיום אחד משהו בכלום הנצחי הזה השתנה.

התבונה לבחור לאן יתפתח הסיפור של הכדור

סדרה של אירועים אבולוציוניים הובילה יונק מסוים לרכוש יכולת שאף מין קודם לא התברך בה: "במזרח אפריקה, מין לא מבטיח של קופים פיתח את הטריק המוזר של חשיבה מודעת". לקוברה מסביר כי המין הזה הלך והתפתח עד שנוצר האדם בן ימינו. הוא הגיע לכל פינה בגלובוס ואף יצא מחוצה לו. כדברי הפרופסור, "עם שבעה מיליארד הומו-ספיאנס נוודים על פני הפלנטה, זה היה אולי בלתי נמנע שאחד מהם יצעד לבסוף על קברו של טיטן מרהיב שנקבר מתחת לאדמות דרום פטגוניה". הוא מסביר כי הסיכוי של הומו ספיאנס אינדיבואל להיתקל בדרדנוטוס אינדיבידואל הוא קלוש, לבטח כשמיליוני שנים ואירועים מפרידים ביניהם, כלום נצחי. אבל במבט רחב יותר, "מספר רב של יצורים שחיו ומתו על הפלנטה העתיקה השאירו מאחוריהם כמות עצומה של מאובנים, כל אחד נס קטן, אבל יחד, בלתי נמנעים".

במובן מסוים, יחס הסיכויים הזה משקף אמת רחבה יותר על החיים שלנו. באותו אופן שבו יכול היה לקוברה לעבור כמה מטרים ליד העצם ולא לגלות את הזן החדש לעולם, יכול היה האסטרואיד שפגע בכדור הארץ לפני 66 מיליון שנים לסטות במעט ממסלולו. לולא מחק את הדינוזאורים, בני האדם ככל הנראה לא היו מגיעים לעולם. "היום הגורלי משנה המציאות במהלכו הדינוזאורים נמחו שהכין את הבמה לעולם המודרני שאנחנו מכירים – לא היה חייב להתרחש", טוען לקוברה, "זה היה יכול להיות פשוט יום נוסף, יום חמישי אולי". הוא מסביר כי בסדרי זמן גאולוגיים, אירועים שנראים לנו כבלתי סבירים הם סבירים למדי. מה שמפתיע הוא רצף הדברים, או, הסדר שבו השתלשלות האירועים התרחשה. "מי היה יכול לדמיין שמין יחיד של יונקים דמויי חדף שחי בסדקים של עולם הדינוזאורים יתפתח לישות מודעת שמסוגלת לאפיין ולהבין את הדינוזאורים שמהם ודאי פחדו?"

הדיון בדבר ההסתברות ליצירת חיים בכלל ולעליית האדם התבוני בפרט הוא סוער ונוקב. מחד, יש הטוענים שהאדם כלל אינו מיוחד ואם היו ממשיכים הדינוזאורים להתקיים או ששרשרת אירועים אחרת הייתה מתרחשת, ייתכן כי יצור אחר היה מתפתח, נבון אף יותר. וייתכן גם כי כל זה לא היה קורה ואז לא הייתה כל חשיבות לעניין ההיפותטי הזה המכונה 'אדם'. מאידך, כפי טוען פרופסור לקוברה, "אנחנו מקבלים רק היסטוריה אחת, והיא זו שיש לנו". וכשבוחנים את הקיים על רקע כל מה שיכול היה להתרחש, קשה שלא להתפעל מעושר החיים. הוא מתאר חוויה שממחישה היטב את נפתולי ההיסטוריה: "פעם עמדתי בתחילת נהר מיזורי ופיסקתי את רגליי מעל שתי גדותיו. שם, הוא לא יותר מפכפוך של מים שיוצאים מתחת לסלע. הנחל לידו ממשיך כמה מאות מטרים ומסתיים בבריכה קטנה. שני הנחלים האלה – הם נראים זהים. אבל אחד הוא טפטוף מים אנונימי, והאחר הוא נהר המיזורי". לקוברה מסביר כי הפרספקטיבה האנושית לא מסוגלת להכיל את הרצף ההיסטורי כולו, ולכן גילוים של הדינוזאורים משמעותי כל כך – הם מספקים נקודת אחיזה בתולדות כדור הארץ.

פרופסור לקוברה חותם בקריאה נרגשת לשימור ההיסטוריה האחת שניתנה לנו. והוא לא מדבר על שהיה, אלא על המשך הסיפור. "הטבע של תיעוד המאובנים מספר לנו שהמקום שלנו בפלנטה הוא גם יקר וגם אולי חמקמק". אינספור תרחישים יכולים היו לצאת לפועל, אבל יצא שאנחנו הגענו לנקודה זו בזמן, מצוידים בתודעה מפותחת שמאפשרת לנו, אולי יותר מכל מין אחר בהיסטוריה, לכתוב את המשך העלילה בדפי כדור הארץ בחוכמה ובצורה מחושבת שתבטיח את המשך הסיפור המופלא הזה.