חוקרים מנסים להתחקות אחר ההבדלים התרבותיים בין חברות שונות
בשנת 2007 פרסמה המעצבת הסינית יאנג ליו את הספר East Meets West, סדרת איורים פשוטים המציגה את ההבדלים בין תרבות המערב ותרבות המזרח בהקשרים שונים. ליו גדלה בבייג'ין עד גיל 13 ועברה לברלין ב-1990. היא הספיקה לגבש את תפיסת עולמה הראשונית בסין, אך את מרבית חייה העבירה בגרמניה. ההיכרות העמוקה עם שתי התרבויות העניקה לה זווית מרתקת על העולם, והיא מגישה אותה בכישרון אמנותי עדין ומינימליסטי.
איוריה, לעתים משעשעים ותמיד מעוררי מחשבה, נולדו מתוך ההשוואה התרבותית המתחוללת תדיר במוחה של ליו. היא משרטטת את ההבדלים בין התנהגותם של בני האדם במדינות המערב לעומת בני המזרח במסעדות, את הבדלי המעמד החברתי של ילדים וקשישים, את הגישה של התרבות למזג האוויר, לפתרון בעיות, לקשרים חברתיים וכן הלאה. כל סיטואציה מופיעה כפוסטר המחולק לשניים: בצד ימין על רקע אדום – המזרח, ובצד שמאל על רקע כחול – המערב. כך, למשל, תחת הכותרת "שמש זורחת" הדמות המערבית נראית שוכבת בחוץ להשתזף, ואילו הדמות המזרחית אוחזת בשמשייה. בפוסטר "התמודדות עם בעיות", את הבעיה מייצג עיגול שחור ובעוד שבתרבות המזרח נראות עקבות עוקפות את העיגול, בתרבות המערב הן חוצות אותו.
ליו אמנם מציגה את ההבדלים מפרספקטיבה אישית סובייקטיבית, אך היא לא ממציאה אותם יש מאין. קיים תיעוד רחב היקף לייחוד התרבותי שצמח בכל צד של הגלובוס – החל מהפילוסופיה, דרך האמנות ועד המדע. אפשר לדבר על הפערים בין תפיסות העולם מאינספור זוויות, ועוד ניגע בחלק מהמרתקות שבהן. אבל הנושא שבלב סדרת האיורים של ליו הוא ההבדל התודעתי בין התרבויות; הפסיכולוגיות המקבילות שצמחו זו לצד זו ומכתיבות את הרגלי החיים היומיומיים. צריך להודות שיפן אינה דומה יותר מדי להודו, וקנדה היא לא בדיוק יוון – ובכל זאת, עדיין קיימים קווי יסוד פסיכולוגיים משותפים לכל צד, מספיק חשובים כדי לחקור אותם בפני עצמם וביחס לתרבות המקבילה.
רוח חלוצית חוצה תרבויות ועמים
אלא שעל פי כתבה ב-BBC Future, מרבית המחקר הפסיכולוגי לאורך השנים התמקד בתרבות המערב באופן כמעט בלעדי. הכותב דייויד רובסון מגלה כי כאשר בשנים האחרונות החלו לצוץ מחקרים העוסקים גם בפסיכולוגיה המזרחית, התגלו ממצאים מפתיעים מאוד לגבי מקורות ההבדלים בתפיסות העולם. על פי כמה מהמחקרים, לקהילתיות המאפיינת את המזרח, לעומת האינדיבידואליזם המערבי, יש שורשים בגיאוגרפיה, בחקלאות, בנסיבות היסטוריות וכן הלאה. רובסון מציג כמה מהתיאוריות לגבי התפתחות שתי המערכות הקוגניטיביות, אך בו בזמן טווה את החוטים המקשרים בין הצפוני שבאיי יפן ובין מדינת מונטנה בארה"ב; בין מזרח למערב. הקשרים הללו מעידים כי תפיסה היא עניין הרבה יותר מורכב משיוך תרבותי.
הסיפור של הוקאידו, האי הצפוני של יפן, הוא מקום טוב להתחיל בו. עד למחצית המאה ה-19 היה האי ברובו שממה פראית. לדברי רובסון, אמריקאי שסייר באי ב-1871 לצורך ייעוץ חקלאי טען כי הוקאידו הוא אזור בלתי נחקר כמו מדבריות אפריקה. בשונה מהחום במדבריות, האי התאפיין באקלים קר וקשוח, שלצד תנאי הקרקע הוולקניים הקשים והים הסוער שהפריד את הוקאידו מהאי המרכזי של יפן, גרמו ליפנים להדיר את רגליהם מהאזור. "כל זה השתנה במחצית המאה ה-19", מסביר רובסון, "לאור חשש מפלישה רוסית, הממשלה היפנית החליטה לתבוע את הטריטוריה הצפונית של המדינה".
מרגע שהממשלה יצרה תמריצים, החל גל הגירה מהיר ואינטנסיבי להוקאידו, שגרם לאוכלוסייה לתפוח מכמה אלפים לשני מיליון תוך שבעים שנה בלבד. גל הגירה דומה התרחש באותן שנים ביבשת אמריקה הצפונית, כאשר אנשים רבים עשו דרכם לכיוון המערב, שכמו הוקאידו, היה עדיין פרוע במונחים המקובלים של מדינה מסודרת. גלי הגירה פתאומיים שמביאים לאכלוס מואץ של שטחים יחסית ריקים, כך נראה, יוצרים השפעה תרבותית-פסיכולוגית ארוכת טווח. במקרה של האמריקאים, תפיסת החלוץ היא מקור לגאווה ואף זכתה למעמד של אייקון תרבותי. ומסתבר שלמרות הפערים התרבותיים, התגבשה תפיסה דומה גם באי הצפוני של יפן. "מעט אנשים שחיים היום בהוקאידו נצרכו אי פעם לכבוש את השממה בעצמם", טוען רובסון. "יחד עם זאת, פסיכולוגים מגלים שרוח החלוציות עדיין נוגעת באופן שבו הם חושבים ומרגישים בהשוואה לאנשים שחיים בהונשו (האי המרכזי של יפן), רק 54 ק"מ משם".
רוח החופש והעצמאות של המערב הפרוע מפעמת בתרבות האמריקאית לאורך חילופי מאות.
כאמור, מחקר פסיכולוגי השוואתי הוא תופעה חדשה יחסית. עד לפני שנים לא רבות היה נהוג להביט על המחקרים הפסיכולוגיים שבוצעו על נבדקים די הומוגניים – בעיקר סטודנטים אמריקאים ממעמד בינוני גבוה – כמייצגים תופעות המשותפות לכל בני האדם. ואולם, כאשר נסדק הסכר והחלו לבחון את בני תרבויות מזרח אסיה באותם כלים, התגלו תופעות מפתיעות למדי. "כמה מההבדלים הבולטים ביותר סובבים סביב מושג האינדיבידואליזם והקולקטיביזם", מסביר רובסון. הוא מפרק את המושגים הללו לשאלות כמו: האם האדם הממוצע בחברה מסוימת נוטה לראות את עצמו כישות עצמאית או כחלק ממארג רחב. מובן שכל אדם הוא עולם ומלואו ויכול להיות שונה, ייחודי ומורכב בדרכו. אבל המחקר מצביע כי המגמות אכן קיימות. בעוד שהמערב נוטה לאינדיבידואליזם, במזרח קיימת תפיסה קהילתית יותר.
זה כמובן לא מסתכם בכך. כפי שהבדלי החשיבה עולים מאיוריה מבוססי הניסיון של יאנג ליו, כך הם גם מתבררים מהמחקר המדעי. במערב, למשל, יש דגש חזק יותר על הצלחה אישית, על התפתחות אישית ועל אושר אישי. כתוצאה מכך קיימת במערב נטייה להאדרה עצמית ולהערכת יתר של הכישורים האישיים. "למשל", מסביר רובסון, "94% מהפרופסורים האמריקאים טוענים כי הם טובים מהממוצע". קל לראות את האירוניה הסטטיסטית בנתונים הללו. במזרח אסיה, לעומת זאת, קיימת מגמה הפוכה. "במקרים מסוימים הנבדקים נטו להערכת חסר ביחס ליכולותיהם".
אוקיינוס לא יפריד בינינו, אבל נהר אולי
הגישה הכללית כלפי החיים מעניינת כשלעצמה, ואולם נראה כי ההבדלים בין המערב האינדיבידואליסטי למזרח הקהילתי באים לידי ביטוי בצורה עמוקה יותר. "אנשים בחברות יותר קולקטיביסטיות נוטים להיות יותר הוליסטים בדרך שבה הם חושבים על בעיות", מסביר רובסון. "הם ממוקדים במערכות יחסים ובהקשר של הסיטואציה הנתונה, בעוד שאנשים בחברות אינדיבידואליסטיות נוטים להתמקד בחלקים הנפרדים ולהתייחס לסיטואציה כקבועה ובלתי ניתנת לשינוי". במילים אחרות, מציאות תלוית נסיבות לעומת מציאות דטרמינסטית.
את הנטיות הללו ניתן לבדוק במגוון מבחנים פסיכולוגיים, ורובסון אכן מציג כמה מהם לצורך המחשה. למשל, כאשר הראו למערביים תמונה של אדם גבוה מאיים על מישהו נמוך ממנו, הם נוטים לייחס את הסיבה למשהו מובנה באופיו של האדם המאיים. חשיבה הוליסטית כדרך המזרח, לעומת זאת, יכולה לקשר את האיום למערכת היחסים בין השניים, לדוגמה – אולי אב ובן. דוגמה נוספת היא קישור רעיוני בין מילים. כאשר מציגים לנבדקים את שלוש המילים: רכבת, אוטובוס ומסילה ומבקשים מהם לבחור את הצמד הכי קשור, מערביים נוטים לבחור ברכבת ואוטובוס מפני שהם שני כלי תחבורה, ואילו על פי תפיסה מזרחית הוליסטית אלו הרכבת והמסילה שקשורות, מכיוון שהאחת לא יכולה לתפקד ללא השנייה. לדברי רובסון, ההבדל התרבותי "יכול אפילו להשפיע על האופן שבו אנו רואים". מחקר שעקב אחר תנועת העיניים גילה כי נבדקים תושבי מזרח אסיה נוטים להתעכב רבות על הרקע של תמונות ופענוח ההקשר, לעומת אמריקאים שבילו זמן רב יותר מרוכזים במוקד התמונה. ההבדלים נצפו גם בציורי ילדים, מה שמרמז כי פרשנות ויזואלית שונה מתחילה כבר בגיל צעיר.
השאלה המרתקת היא מה מקור ההבדלים הללו. אפשר ללכת כמה אלפי שנים אחורה ולגלות כי כבר בתקופת הפילוסופים המכוננים בכל תרבות – קונפוציוס במזרח וחכמי יוון במערב – ניתנו דגשים להיבטים שונים של החיים. אם קונפוציוס דיבר על שלמות וחיבור היחיד לשלם, הרי שביוון הונחו היסודות לחופש הפרט. הערכים השונים חלחלו למוחות התושבים במשך שנים ובתיווכם של כוחות חזקים כמו מערכות החינוך או התקשורת. ועדיין, סיפורו של האי הוקאידו ותושביו האינדיבידואליסטים מוכיח כי עם כל הכבוד לפילוסופים עתיקים, להתהוות הלך הרוח של אוכלוסייה מסוימת יש צדדים נוספים.
בארה"ב, כמייצגת הדומיננטית של תרבות המערב, נראה כי הנטייה לאינדיבידואליזם נטועה עמוק במיתוס החלוצי. מלכתחילה אמריקאים יישבו את היבשת החדשה כדי לזכות בחופש מעול בית המלוכה הבריטי. בנהירה מערבה התחדדה האווירה החלוצית עוד יותר: "היסטוריונים טוענים זה זמן רב כי החקירה של והתפשטות אל המערב טיפחה רוח עצמאית יותר, כשכל חלוץ נאבק בשממה בחלוצים אחרים להישרדותו". ככל שהמערב היה פרוע יותר, ככל שהחזית הייתה קדמית יותר – כך תושביה נוטים להיות יותר אינדיבידואליסטים. מהסיבה הזו מדינת מונטנה מגיעה למקום גבוה יותר ממדינות אמריקאיות אחרות במדד האינדיבידואליזם, ומאותה סיבה תושבי הוקאידו ביפן מעניקים ערך גבוה יותר לרגש כמו גאווה מאשר עמיתיהם הדרומיים יותר. רצועת ים של כ-50 ק"מ מבדילה בין הוקאידו לאי המרכזי ביפן, ואילו ים פתוח בן למעלה מ-8,000 ק"מ מפריד את האי מיבשת אמריקה הצפונית. זה לא הפריע ליפנים החיים באי הצפוני לפתח מנטליות דומה יותר לזו של שכניהם מעבר לאוקיינוס השקט.
החורף הקשוח של הוקאידו הותיר אותו שומם יחסית לאורך מרבית ההיסטוריה.
מחקרים מצאו כי מלבד רוח החלוציות, לגורמים מפתיעים נוספים יש יד בעיצוב תפיסה קהילתית לעומת פרטנית. ב-2008, מספר רובסון, פורסם מחקר שלפיו הנטייה להידבק במחלות חיידקיות קשורה לתפיסה יותר קולקטיביסטית. הרעיון הוא שאנשים עם נטייה קונפורמיסטית גבוהה יותר יתקשו להימנע מהרגלים לא בריאים. בניסוי מעבדה גילו החוקרים כי כאשר נבדקים הופחדו בהקשר של הידבקות במחלה, הם הפגינו דבקות בהתנהגות חברתית, מה שמרמז כי לעניין יש השפעה ממשית על התודעה, וכי היחס בין תפיסה קהילתית למחלות לא נובע רק מתנאים סניטריים באזור זה או אחר של הגלובוס.
פילוסופים מכוננים, נסיבות היסטוריות וגישה בריאותית – כולם חברו יחד כדי לעצב את התודעה ואת הפסיכולוגיה של בני תרבויות המזרח והמערב באופנים שונים. אך לדעת רובסון, "התיאוריה הכי מפתיעה מגיעה מהחווה". דבר ידוע הוא שלחקלאות הייתה השפעה מכרעת על עיצוב המין האנושי, ככלל, אבל מסתבר שלגידולים הספציפיים של כל אזור היה חלק ניכר בנתיב המנטלי שאליו התפתחה כל תרבות. המזרח ידוע כמוצאו של האורז, אך מכיוון שסין היא מדינה כה עצומה, תנאי האקלים בקצה אחד אינם דומים לתנאים בקצה האחר. ולכן, בעוד שבדרום היבול המסורתי הוא אורז, באזורים צפוניים יותר מגדלים חיטה. ונראה שההבדלים בין הגידולים השפיעו גם הם על התודעה בצורה שונה.
מותר ורצוי לטעום מהתרבויות המגוונות
רובסון מספר על מחקר שבחן את הנטייה הקהילתית לעומת הגישה הפרטנית ביחס לגידולים, ומצא שהן "מתחלקות כמעט בדיוק מעבר לגדות נהר היאנגצה", הזורם לכל רוחבה של סין המזרחית. הסינים שחיים באזורי החיטה מגלים גישה יותר אינדיבידואלית לעומת שכניהם מגדלי האורז שתפיסת עולמם קהילתית יותר. מאין ההבדל? רובסון מסביר: "גידול אורז דורש הרבה יותר שיתוף פעולה. הוא כרוך בעבודה מפרכת ומצריך מערכת השקיה מורכבת הפרושה על פני חוות רבות. חיטה לעומת זאת, דורשת כחצי מהעבודה ותלויה יותר במי גשם מאשר בהשקיה, מה שאומר שהחקלאים לא חייבים לשתף פעולה עם שכניהם ויכולים להתמקד ביבול שלהם".
תוך שימוש בכלים מחקריים שונים, בחנו החוקרים סינים באזורי חיטה ואורז כאחד ומצאו כי באזורי החיטה הגיעו הנבדקים גבוה יותר במדד האינדיבידואליזם, ואילו באזורי האורז הפגינו הנבדקים גישה קהילתית וחשיבה הוליסטית. ההבדל נמצא מובהק אפילו במחוזות שכנים, כאשר אנשים במשק אחד גידלו אורז, ובאחר – חיטה. החוקרים חזרו על הניסוי הזה גם בהודו וגילו תופעה דומה. החלק הכי מעניין הוא ש"כמעט כל האנשים שנשאלו אינם עוסקים בחקלאות באופן ישיר, אך המסורת ההיסטורית באזוריהם עדיין מעצבת את חשיבתם".
מובן שלמרות כל התוצאות עדיין מדובר בבני אדם בעלי תפיסות מורכבות וניואנסים אישיותיים זעירים. רובסון מסביר כי מבחינה אנתרופולוגית תהיה זו טעות להניח שמדובר בהבדל שחור-לבן, ולראיה ההבדלים הפנימיים ביפן ובסין. "קיימים קשרים היסטוריים רבים בין מדינות המזרח והמערב, והמשמעות היא שאנשים מסוימים יהלכו על שתי דרכי החשיבה". הוכחה אמנותית לכך ניתן לראות באיוריה של יאנג ליו. ואולי אמת קטנה נוספת מסתתרת בתוכם: הם מזכירים שלא משנה מאין הגענו ולאן אנו הולכים; לא משנה אילו נסיבות היסטוריות השפיעו עלינו או מה גידלו אבותינו; השאלה איזו דרך נכונה יותר אינה רלוונטית, מפני שתמיד אפשר לאמץ ולסגל השקפה חדשה כדי להתאים אותה לסיטואציה הנתונה שבה אנו חיים באותו רגע.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי
כיצד שאלות קטנות יכולות לשנות את חיינו – קונפוציוס והפילוסופיה הסינית מסבירים
גוף, נפש, חברה ופליאה מהטבע – 4 האלמנטים של האצטקים לחיים מלאי משמעות
עוד מרדיו מהות החיים:
