פרופסור לאנתרופולוגיה מדבר בשבחם של ניגודים פסיכולוגיים ועל תרומתם להשראה
אחת התופעות המרתקות שמלמדים בבתי ספר לפסיכולוגיה היא הדיסוננס הקוגניטיבי: מצב שבו קיימת סתירה פנימית בתודעה של האדם. קחו לדוגמה את משה, תזונאי שמייעץ ללקוחותיו בנושא אורח חיים בריא, אך הוא עצמו לא עסק בספורט מעל 15 שנים ויש לו לחץ דם גבוה. משה עלול לחוות דיסוננס – סתירה של האמונות ושל הדעות שלו עם המציאות האישית בפועל. רבים מאתנו עשויים להפעיל ביקורת כלפי אנשים כמו משה, כיוון שהתרבות שלנו מצפה מחבריה להיות עקביים. אנו חיים בתחושה שצריך להתקיים מתאם מושלם בין הדה-יורה והדה-פקטו.
סתירות פנימיות נתפסות כתופעה לא רצויה המעידה במקרים מסוימים על חוסר הוגנות, וצריך להודות שבמקרים לא מעטים יש צדק מאחורי הדברים. אם נניח את הקלפים על השולחן, הרי שאין מרחק גדול בין סתירה פנימית ושקר, ואיש לא מעוניין לעמוד בקשר עם אדם שלבו ופיו – ואולי יותר חשוב, מעשיו – אינם שווים. אלא שבפועל, סתירות פנימיות הן מצב הרבה יותר נפוץ משאנו רוצים לחשוב, ומופיעות אצל כל בני האדם הבריאים ברוחם. אכן, סתירות פנימיות הן מרכיב טבעי בפסיכולוגיה האנושית, כפי שמסביר פרופסור דייוויד ברלינר, אנתרופולוג מהאוניברסיטה החופשית של בריסל, במאמר שפורסם במגזין Aeon.
הניגודים מוטמעים בטבע שלנו
במחקריו בקרב תרבויות בכל העולם, החל מלאוס ועד יהדות מזרח אירופה, מנסה פרופסור ברלינר להבין עד כמה ערך העקביות והשלמות מעוגן במציאות, ובמקביל, מדוע סתירות פנימיות הן בעלות תועלת רבה לאנושות. "אי פעם תהיתם… כמה פעמים ביום מחשבותיכם סותרות את מעשיכם?" שואל ברלינר. "רוב הזמן אנחנו לא רואים את הסתירות שלנו… אבל אתם מלאי סתירות בדיוק כמוני. אנו, בני האדם, נוצרנו עם סתירות מובנות, וחיים בשלום – ולעתים בכאב – עם העצמי האוקסימורני שלנו".
ההוכחות לכך נמצאות מכל עבר, לו רק נהיה כנים מספיק להעמיד אותם תחת אור הזרקורים. כמה הורים יכולים לומר שהם מעולם לא הגניבו לפיהם ממתק כדי שהילד לא יבחין? ברור לכולנו שזה לא בריא, הרי לא נעולל זאת לילד שלנו. לעומת זאת, עבור עצמנו, השוקולד מנצח כל טיעון בריאותי. אפשר להמשיך כך יום שלם ולגלות כמה מהאמונות שלנו באות לידי ביטוי בדיוק בצורה ההופכית. רק לצורך הגירוי, ברלינר מציין כדוגמה אנשים שמעוניינים לשמור על פרטיות, אבל משתפים תמונות אישיות ברשתות חברתיות, תומכי איכות הסביבה שטסים במטוסים מזהמים וכן הלאה. זה נשמע כמו שיפוטיות וייתכן שאנשים שעונים לקטגוריות הללו ייכנסו למגננה. אבל כל הנקודה של ברלינר היא שאין על מה. "לחיות חיים סותרים זה אנושי בצורה יסודית", הוא טוען, "אולי אפילו בהגדרה".
כראיה לכך שאיש אינו חף מסתירות, ומכאן שהן בטבע שלנו, ברלינר מציג את המקרים של הפילוסופים הצרפתיים מישל פוקו וז'אן פול סארטר. כאנשי אידיאלים וכמי שחיברו מסות מהחשובות והמשפיעות בדורנו, היינו מאמינים שפילוסופים יחיו את חייהם על פי האמונות והתפיסות המאוד עמוקות שלהם. ואולם, פוקו שכתב על האמת, הסתיר את מצבו הבריאותי, וסארטר "מילא תפקיד מאוד שנוי במחלוקת בתקופת משטר וישי", כדבריו. אפילו מנסחי תורות המוסר חיים בסתירות פנימיות.
ולא רק שהן בטבע שלנו, פרופסור ברלינר מאמין כי לסתירות הפסיכולוגיות יש תפקיד חשוב בפיתוח המחשבה האנושית. לדבריו, "הסתירות מייצרות בקיעים מערערים בעצמי. הסדקים הללו מזינים השראה יצירתית שיכולה להתפרש כדרך לפתור ולזכך ניגודים פנימיים". המכניקה כאן מאוד פשוטה: ברגע שיש לנו שתי עמדות מנוגדות נוצר דיון. השיג ושיח שאנו מנהלים עם עצמנו – במודע או שלא – מעמת עמדות, מציף סימני שאלה על אמונות, בוחן נורמות ומעורר תהייה לגבי מעשים. במקרים רבים הדיון הפנימי הזה מצביע על כיווני מחשבה חדשים. "ייתכן כי אמנות, ספרות, מדע ופילוסופיה לא היו אפשריים ללא סתירות פנימיות והתשוקה לפתור אותן", טוען ברלינר.
הסתירות הפנימיות מעידות על מורכבות המחשבה שלנו ועל היכולת של עולמות הפוכים להתקיים במקביל תחת אותה קורת גג, לרוב אפילו בשלום. זה מאפשר לנו לגלות בעצמנו אספקטים סמויים, אולי אף מודחקים, ולהביט על האישיות שלנו כעל פרה חולבת שיש לה הרבה מה להציע בפן היצירתי והרעיוני. המשורר הגרמני-אמריקאי צ'ארלס בוקובסקי ביטא את השפע שבסתירות הפנימיות בשיר מתוך הספר The Pleasures of the Damned: "המצא את עצמך ואז המצא את עצמך מחדש, שנה את הגון והצורה בתדירות כה גבוהה, שהם לעולם לא יוכלו להגדיר אותך".
נראה כי הגדרות וקטגוריות אכן נמצאות בלבו של העניין. ברלינר מצביע על תפקידן החשוב בשמירה על איזון פסיכולוגי לאור הסתירות המוטמעות בנו. הוא מסביר כי המוח שלנו מסווג מידע לפי קטגוריות והקשר, מה שיכול ליצור מצב שאותה פיסת מידע מקבלת יחס שונה בנסיבות שונות. "בהיבטים מסוימים של החיים, התנהגויות ומחשבות מסוימות הן מקובלות, אבל לא באחרות", טוען ברלינר ומדגים: "שקר יכול להיתפס כאקט של גבורה כשהוא נעשה כדי לגונן על קורבנות מפני משטר אלים, אבל במערכת יחסים חברית הוא בלתי מתקבל על הדעת". היכולת שלנו להכניס את אותה תפיסת עולם, מחשבה או אמונה לכמה קופסאות שונות, ולהביא אותה לידי ביטוי בדרכים מגוונות, היא בדיוק מה שמאפשר לנו לפתור את הקונפליקט הפנימי. היא גם בדיוק מה שמניע את היצירתיות, ובדיוק מה שמאפשר לנו לשלוף ארנב חדש בכל פעם ולהמציא את עצמנו שוב ושוב. במובן מסוים, היכולת שלנו לקטלג מידע שומרת שהטון והצורה אף פעם לא יקטלגו אותנו, אם להשתמש במילותיו של בוקובסקי.
לעתים קורה שהמחיצות בין הקופסאות מתפוגגות ואז אנו חווים דיסוננס. כאשר שני הקשרים מתאחדים אנו שואפים לבנות סביבם קופסה אחת, כשלמעשה הניגודים זקוקים כל אחד לתא משלו, להפרדה שתאפשר לדעת באיזה מקרה לגשת לכל אחד. בניית הקופסה המלאכותית כרוכה בתופעות כמו שכנוע עצמי, תירוצים והצדקות, שלעתים קרובות נראות לכולם חסרות פשר, מלבד לאדם שחווה את הדיסוננס. יחד עם זאת, רוב הסתירות בחיי היומיום מתנהלות על מי מנוחות. סגורות בקופסה המוגדרת שלהן ומאפשרות לנו לתמרן בנוחות דרך עיקוליה החלקלקים של המציאות.
אנו נמשכים לסתירות כמו זומבי לרעש
ברלינר מאמין שלסתירות תפקיד נוסף במנגנוני הפסיכולוגיה של האדם. הוא מסביר כי אנו נמשכים לסתירות מכיוון שהן מאתגרות את הציפיות הבסיסיות ביותר שלנו מהסביבה, ובכך מספקות "בולטות קוגניטיבית ויכולת זכירה גבוהה". הוא משתמש בדוגמה של זומבים. כל מי שצפה בסדרה המשובחת המתים המהלכים, או בכל סרט זומבים אחר, כנראה שאל את עצמו בשלב מסוים מה המנגנון הביולוגי שמאפשר למתים לשוב לחיים, לפחות מבחינה סיפורית. שהרי ברוב המכריע של תוצרי תרבות העוסקים בזומבים, המצב של חי-מת נובע מתהליך ביולוגי ולחלוטין לא מהתערבות אלוהית. למעשה, מדענים נדרשו ברצינות לשאלה האם ניתן לייצר נגיף זומבים במעבדה, כפי שמדווח המגזין Popular Science. והלוא מהי הסתירה המובהקת ביותר אם לא חיים ומוות? מובן שקיומם של זומבים הוא סתירה, אבל זה בדיוק מה שמושך אותנו – היכולת לעבור את סף הדברים האפשריים מבחינת המציאות.
היכולת להתמודד עם הסתירות הפנימיות שלנו היא דבר אחד, אבל נראה שאנו צריכים למצוא דרכים להבין את הסתירות של אחרים. כי מן הסתם, אם אנשים חיים עם סתירות פנימיות, הם משקפים אותן החוצה. "תקשורת אנושית מורכבת מתמרונים מעודנים בין סתירות", מסביר ברלינר. "למשל, בין מה שנאמר לבין מה שמבוטא דרך מחוות וטונים". פסיכולוגים שחקרו את שפת הגוף שלנו גילו כי אנו מצוידים בכלים משוכללים מאוד, הן להבעה והן לפענוח. וכאשר שפת הגוף מנסה לחשוף את מה שהמילים מנסות להסתיר, אנו נאלצים לפרש את המסרים הסותרים, ולעתים לבנות מהם תמונה אחידה של המצב. אולי האדם שמולנו מאותת על מצוקה? אולי הוא מנסה לרמוז לנו משהו שאסור לו לומר?
סתירות פנימיות, לתפיסתו של ברלינר, אינן בהכרח מעידות על בעיית אישיות או על מצב פסיכולוגי שדורש התמודדות. הוא מאמין כי "היכולת לגלות ולקבל את הניגודים שלנו" היא חלק מתהליך ההבשלה שלנו כבני אדם. האתגר והאחריות הם לדעת מתי סתירה פנימית מסמאת את עינינו – ומתי היא משמשת מנוף יצירתי ומאפשרת לנו לנווט בקלות במבוך הפתלתל של המציאות.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?
ההרצאה השבועית של TED: היתרון המתמטי הבלתי צפוי של גיוון בדעות
ההרצאה השבועית של TED: שלושה הרגלים שמסייעים לפתח חשיבה מקורית
עוד מרדיו מהות החיים:
