מה זה בעצם כלום? אלן ווטס מסביר את תפקידו של הריק ביצירת הקיום

מדוע האין והיש חייבים אחד את השני כדי להתקיים

בועז מזרחי | 15 ינואר, 2017

נסו רגע להגדיר מהו כלום. האם אתם מדמיינים את החלל? אבל בחלל יש כוכבים. אז מהו כלום? אינסוף שחור? שחור הוא צבע. אולי סתם אינסוף? אבל אז נשאל מהו האינסוף? במתמטיקה מדובר על מספרים, בפיזיקה – על גודל וגבולות היקום, כלומר על דבר מה נטול גבולות. ככל שמעמיקים אל ה"כלום", הולכת ומתחדדת ההבנה שלפיה אנחנו לא באמת יכולים להבין את המושג. כדי לתפוס אותו, אנו זקוקים לנקודת אחיזה נגדית. במילים אחרות, כדי לדבר על ה'אין' אנו נזקקים ל'יש'.

הפילוסוף הבריטי ד"ר אלן ווטס ניסה לפרק את המושג כלום באחת מהרצאותיו, ולפענח את המשמעות שלו בקיום. הוא אמנם מאמין כי המציאות הראשונית ביותר היא כלום, וכך גם הדרך שכולנו הולכים אליה – אבל הכלום הזה הוא למעשה הבסיס שממנו צומח כל דבר. ווטס מנסה לעמוד על משמעות ה"אין" בחוויה האנושית וקושר אותה למהות האוניברסלית של הריק. בדרך הוא ממחיש את הסתירה הפנימית המובנית בתפיסת ה"כלום".

אף על פי שמדובר בשאלות מורכבות להבנה, קל וחומר למענה, ווטס מצליח לפשט ולהסביר אותן בצורה בהירה וקלילה יחסית. הפילוסוף, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-20, לוקח אותנו אל גבולות המציאות ואף מנסה לחצות אותם. אלא שמושג הכלום קשור מטבעו בקשרים עבותים אל המציאות – ולא ניתן לנתק אותם בכזאת קלות. ולכן, לתפיסתו, הרתיעה שלנו ממוות, מהפסקת הקיום, מנצח של כלום, אינה מוצדקת, כיוון שאלו למעשה מתארים את המצב הטבעי הבסיסי ביותר של היש. מבולבלים? תנו לד"ר ווטס הזדמנות להסביר.

מטבע הופך למטבע רק כשיש לו צד נוסף

הנחת היסוד שעליה בונה ווטס את טיעוניו היא הקשר הבלתי נפרד בין יש לאין. "אם אתם מודעים למצב שנקרא יש, או מציאות, או חיים, זה מצביע על מצב שנקרא אין, או אשליה או חוסר ממשות, או כלום, או מוות – אתם לא יכולים לדעת את האחד בלי האחר". החיבור בין הפכים מוכר ממקומות נוספים. אין צל בלי אור, אין יובש ללא לחות, אין מוות בלי חיים. הניגודים הללו מגדירים זה את זה. בלי האחד, אין משמעות לקיומו של האחר.

הערה קטנה בהקשר הזה – כשאנו משתמשים במושגים של 'היעדר' ו'קיום' בעודנו מסבירים את המושג 'כלום', אנו חוטאים בבירור בכשל לוגי. אבל זהו לב לבו של העניין – עבורנו כלום הוא סוג של דבר מה. אם ה'יש' היה מתבטל, לא היינו יכולים להיות שם כדי להבין את זה, ולכן כלום מוחלט הוא מצב שהמוח האנושי לא יכול לדבר עליו בלי ליפול לפרדוקסליות.

הסבר מוחשי יותר אפשר לגלות בגופנו. מה מעניק לתהליך הביולוגי את החיוניות שבו? התשובה של ווטס היא תנועה ושינוי. כדי שמשהו יהיה חי הוא צריך להתפתח, והתפתחות היא תופעה שתלויה בזמן. ולכן, אם הגבלת זמן היא חלק בלתי נפרד מההגדרה של תהליך ביולוגי, הרי שהמוות הוא תנאי לקיומם של חיים.

רגע, אבל מי אמר שתנועה חייבת להיות מוגבלת בזמן? היפותטית, אם התאים שלנו יתחלקו לנצח אנחנו עדיין נחשב ליצורים חיים. אם נסיר את המוות מהחיים, האם הם יפסיקו להתקיים? מובן שלא, מעצם הסרת המוות החיים ימשיכו להתקיים. ואכן, עקרונית, תנועה יכולה להימשך לנצח. בנקודה הזו ווטס עושה מהלך מחשבתי מרתק ושואל – "מה לגבי הכלום שהיה לפני שהתחלתם?" לפני שאנחנו נולדים אנחנו בוודאי לא חיים, אבל האם אנחנו מתים? כדי למות עלינו לחיות ואם עוד לא חיינו, הרי שאנו לא יכולים להיות מתים. אם אנו לא חיים ולא מתים, הרי שאנחנו כלום. במובן הזה, כלום הוא מצב הקיום הראשוני והבסיסי ביותר.

"לא הייתם יכולים לדעת מהי הצורה בלי החלל שמהווה לה רקע", מנסה ווטס זווית נוספת. ה'אין', אם כן, משול למסך שעליו מוקרן הסרט: אם לא היה מסך, לא היה לאור על מה להישבר ולא היינו יכולים להפיק ממנו משמעות. אבל מה קורה כשהסרט נגמר והמסך נותר לבן? גם אז אנחנו לא יכולים להפיק משמעות. האם כשהמקרן כבה, כלום נשאר כלום ואין לו שום נגיעה עוד לחיים? ווטס שוקל את הטיעונים: "אתם יכולים לומר לי – כל זה משאלת לב, כי כשאתה מת, אתה מת!" כלומר, כל הדיבורים על כלום כתנאי לחיים מתעלמים מהעובדה הפשוטה שהמוות הוא הפסקת החיים, ולא תנאי לקיומם; מהעובדה שהכלום מתחיל כשהחיים נגמרים.

הטיעון נשמע הגיוני, אבל גם לכך ווטס מוצא תשובה מבריקה: "איזו עובדה? איך אני יכול להתמודד עם עובדת הכלום, שהוא בהגדרתו לא עובדה". הנקודה שווטס חותר אליה היא שהניסיון לבדל את היש מהאין עלול להיות עקר, מהסיבה הפשוטה שאלו שתי תופעות מחוברות. מטבע לא יכול להיות מטבע אם יש לו רק צד אחד. "אז, אם אתם הולכים עד הסוף", מחדד ווטס, "ומנסים לראות מה אתם חושבים לגבי התחזית של היעלמות לנצח – שכל מאמציכם, הישגיכם וקניינכם הופכים לאבק ולכלום. כיצד זה מרגיש?" הפילוסוף מזמין אותנו להתעמת עם הטיעון שמוות הוא מוות ולמושג כלום אין השלכה על הקיום, אלא בביטולו בלבד. ומדובר באתגר לא פשוט. החיים הם דבר מאוד מוחשי. המציאות נתפסת בחדות יתרה. קל לנו מאוד להבין את היש: החיים, הרכוש, הסביבה, כל הקלחת התוססת שבה התודעה שלנו מתקיימת. אבל מה תהיה המשמעות של כל החיים – המאוד אמיתיים נכון לעכשיו – בעוד 3,000 שנה מהיום? ומה לגבי 2 מיליון שנים, שאולי לא ייוותרו מאתנו אפילו מאובנים?

טיפה בים ששואפת הביתה

ווטס מכיר בכוחו של הריק לשאוב אליו את כל המציאות. לדבריו, "הכול הולך לשם". "הפיזיקאים מסבירים שהאנרגיה של היקום אוזלת, מתכלה [והופכת] לקרינה, וכך בהדרגה עד שלא יישאר כלום". הוא גם מכיר בכך שזו עשויה להיות מחשבה מדכאת. האם זהו ניצחונו של נצח-הכלום על נס-החיים? ובכן, לתפיסתו – מובן שלא. שהרי במובן מסוים, העובדה ש'כלום' נמצא גם לפני החיים וגם אחריהם מצביעה על כך שזהו המצב האמיתי ביותר שיש. "אבל אם מישהו יטען שהמציאות הבסיסית היא כלום, מאין צץ כל היש?", מקשה ווטס – ומשיב: "מהכלום, כמובן". כלומר, כל הדברים שאנו מגדירים כמציאות, כ'יש', יכולים לבוא לידי ממשות רק בתוך הכלום. האין הוא כמו רחם שבתוכו העובר גדל תקופה מסוימת, ואז נעלם כלא היה. לפני העובר היה רחם ואחריו ייוותר הרחם. ייתכן שהוא יהווה קרקע לצמיחת חיים נוספים וייתכן שלא, אבל כך או כך, הוא חיוני לקיומם.

ומה שיפה למציאות יפה לתודעה שלנו, משום שהיא אתר הבנייה של המציאות. ווטס מספר על תחרות שירה שנערכה כאשר חואי-ננג, הנזיר הבודהיסטי בן המאה ה-7, חיפש יורש לכיסאו. נושא התחרות היה טוהר המחשבה, לא במובן הגשמי, אלא במובן שהכלום הוא המצב היסודי של כל הדברים, כולל המחשבה. "האדם שהפסיד", מספר ווטס, "כתב שמחשבה, התודעה [הטהורה], היא כמו מראה שעלינו לנקות ולהבריק". הרעיון של האדם המנצח היה אחר, הוא הסביר ש"אין מראה. וטבעה של המחשבה הוא ריק מעצם מהותו. אז איפה יש לאבק להצטבר?", כלומר, אם ריק – או כלום – הם המצב הטבעי והבסיסי ביותר של המציאות, זה שמאפשר את הקיום, הרי שגם המחשבה – המקום שבו המציאות או אי המציאות מתקיימות, מכיל את הכלום הזה באופן אינהרנטי. "כשרואים שכלום הוא המציאות הבסיסית, ושזו המציאות שלכם, אז כיצד משהו יכול ללכלך אתכם?" מסביר ווטס.

לשיטתו של ווטס, אם כך, לא רק שהמציאות החלה בכלום ותימשך בכלום, גם אנחנו, כחלק מהמציאות הזו, ירשנו את ה'אין'. גם אנחנו כלום, לפחות בטבע מחשבתנו. וזו, לדעתו, סיבה להיות מעודדים. מדוע? נחזור לשאלה שבה פתחנו – איך אתם מדמיינים את הכלום? ווטס טוען כי "אם אתם חושבים הרעיון של כלום כעל שחור ותו לא… לא הבנתם את זה. כלום הוא יותר כמו הריק של החלל, אשר מכיל את כל היקום. הכול קיים באין ומתוכו מגיע הכול. וזה מה שאתם. מה עוד אתם יכולים להיות?"

מאוד הגיוני שהמהלך הפילוסופי של ווטס מעורר בנו יותר שאלות מאשר מספק תשובות. תורת היש – אונטולוגיה בפילוסופית – היא מהחידות הבלתי פתורות שלנו. וכדי להוסיף למסתוריות, גילויים בתחום פיזיקת הקוונטים מעמידים סימני שאלה חדשים מעל קיומו של הכלום כתופעה מוחלטת. יחד עם זאת, בשורה התחתונה ווטס מנסה לומר לנו משהו די פשוט. הכלום, או המוות, אינם דבר שיש להתיירא מפניו, הם הדבר שמאפשר לנו לחיות מלכתחילה. וכשמסתכלים על זה ככה, חזרה אל הכלום היא חזרה הביתה, כמו טיפת מים שהתאדתה מהאוקיינוס והתאחדה אתו מחדש בצורת גשם.