כשאנו מקבלים החלטות לגבי העתיד, המוח מפעיל את החלק שאחראי על אמפתיה – מדוע?

נוירולוגים גילו כי ריסון עצמי והזדהות עם האחר מפעילים תהליך מנטלי דומה

בועז מזרחי | 4 ינואר, 2017

אתם עוברים ליד הגלידריה המשובחת שנמצאת לא רחוק מהבית שלכם, והיום היא נראית מזמינה מתמיד. אולי עברתם בסביבה בדיוק כשמילאו את המכלים והררי הגלידה קורצים לכם, ואולי המוכר נראה סימפתי מהרגיל. כך או אחרת, בלוטות הטעם נכנסו לפעולה והחשק לטעום מגן העדן הזה מתגבר משנייה לשנייה. ובכל זאת, במקום להיכנס ולהגשים את הפנטזיה הקטנה שבישלתם כמה רגעים, אתם קוטעים אותה ופשוט ממשיכים בדרככם.

מה עובר בראש ברגעים כאלה וגורם לנו להימנע מדבר מה שהוא בהחלט רצוי? אם לשאול את הדימוי מהסרטים המצוירים, על כתף שמאל יושב שדון שמשכנע אותנו להיכנע לפיתוי, והעבודה שלו די קלה – הוא ידבר על ההנאה הצפויה לנו בטווח המיידי. על כתף ימין יושב מלאך שמנסה להניא אותנו מהתאווה הקטנה ולהמשיך בדרך. הוא יבקש להפעיל שליטה עצמית מכיוון שאנחנו צריכים להגיע בזמן ליעד אחר או מכיוון שבתום העונג הקצרצר מגיע תמיד חשבון הקלוריות. בקיצור, למלאך אתגר גדול יותר, משום שהוא צריך להוציא אותנו מה'כאן ועכשיו' ולגרום לנו להציץ אל העתיד.

הצומת שמווסת את השליטה והאמפתיה

זה לא שמשהו רע בגלידה, חלילה. הדרמטיזציה של האירוע השולי הזה מכוונת להמחיש נקודה שתוקפה יפה להחלטות קטנות כגדולות. השיחה עם השדון והמלאך מתרחשת בחלקים השונים במוח שקשורים לשליטה עצמית. לאחרונה, מחקר של ד"ר אלכסנדר סאוטשק, נוירולוג מאוניברסיטת ציריך, חשף טוויסט מרתק באחד החלקים הללו. מהמחקר עולה, כפי שמסביר אד יונג ב- The Atlantic, שהאזור המוכר לנוירולוגים כמרכז האמפתיה שלנו משפיע גם על כושר השליטה העצמית.

לכאורה, ההסבר לכך פשוט ואף מובן מאליו. אם אנו מסוגלים, למשל, לשלוט בצורך שלנו בקבלת שירות בקופה, קל לנו יותר לתת את התור שלנו לאדם מבוגר עם סלים כבדים שעומד מאחורינו. אבל זוהי הרמה השטחית של הקשר בין שליטה עצמית לאמפתיה. נראה כי הרובד העמוק יותר נובע מתהליך קוגניטיבי מתוחכם שמאפשר לנו לצאת למסע מנטלי שאינו מוגבל בזמן ובמרחב, ולבקר במוחן של ישויות שאינן האני הנוכחי.

החלק המדובר מכונה, בתרגום חופשי, צומת דופן הרקה הימני, או בקיצור המקצועי rTPJ , ראשי תיבות של: right temporoparietal junction. הקשר שלו לאמפתיה התגלה ב-2005 על ידי רבקה סייקס, חוקרת מ-MIT. היא ערכה ניסוי שבו הנבדקים האזינו לסיפורה של דמות אשר מקבלת החלטות שגויות על בסיס אמונות מוטעות. הסיפור הזה נועד לעורר אמפתיה בקרב הנבדקים, ואם להיות יותר מדויקים, "להרהר עמוקות בתוכן מחשבתו של אדם אחר", כדברי סייקס. סייקס סרקה את מוחם של הנבדקים בזמן ההאזנה לסיפור וגילתה פעילות נמרצת בצומת דופן הרקה הימני. מחקרי המשך ניסו להבין יותר לעומק את מנגנון הפעולה של האזור. כך, למשל, שני מחקרים שנערכו בשווייץ גילו כי צומת רקתי גדול יותר מקושר עם נטייה אלטרואיסטית מוגברת, וככל שהחיבורים הנוירולוגיים בתוכו טובים יותר, כך יורדת ההטיה שלנו כלפי קבוצת הפנים, כלומר הדעה האוטומטית בעד המעגלים החברתיים הקרובים שלנו. זה מתחבר למחקר נוסף שנערך באנגליה ומצא כי גירוי חשמלי של הצומת מאפשר לנו לאמץ נקודת מבט של אחרים ביעילות יתרה.

המכנה המשותף של המחקרים הללו הוא כאמור יכולת אמפתית גבוהה, אבל השאלה המרתקת היא כיצד אנו משיגים אותה. והתשובה בולטת בעיקר בשני המחקרים האחרונים. נראה כי לצומת הרקתי יש תפקיד בתהליך המעבר בין נקודות מבט. הצומת מאפשר לנו לשלוף את עצמנו מהתסריט הפרטי שדרכו אנו חווים את המציאות בהווה, ולהניח אותנו בתוך תסריט של מישהו אחר, גם אם לזמן מסוים ובמידה מוגבלת.

יונג מציין כי לצד התפקיד הפעיל באמפתיה נמצא כי לצומת הרקתי יש חלק גם בשינוי מוקד הקשב לעצמים במרחב. על פי תיאוריה אחת, התפקידים מתיישבים זה עם זה – הצומת הרקתי הוא מעין וסת של תשומת לב שמאפשר לנו לדלג ממקום למקום. תומכי גישה אחרת גורסים כי לחלק יש תת-אזורים שכל אחד מהם פשוט אחראי על תפקוד קוגניטיבי אחר. כך או אחרת, מחקרו של ד"ר סאוטשק הוסיף פיתול בעלילה, כשגילה שצומת דופן הרקה הימני מסייע לנו גם בתהליך של שליטה עצמית.

על מה חושב האדם שמביט בשלג? אמפתיה משמעותה לקבל את נקודת המבט של האחר ולעבד את העולם מהזווית שלו.

כדי לבחון את ההשפעה של האזור הוא שיבש את פעילותו בקרב נבדקים, תוך שהוא מעמיד אותם בפני שתי דילמות: הראשונה הייתה כרוכה בקבלת החלטה לגבי סכום כסף – האם לשמור את כולו לעצמם או לחלוק אותו עם שותף, והשנייה הייתה לבחור בין קבלת סכום כסף קטן באופן מיידי או סכום גדול בעתיד. השיבוש בפעילות הצומת גרם לאנשים לקחת לעצמם את סכום הכסף במקום לחלוק אותו, וכן לבחור בסכום קטן ומיידי על פני גדול עתידי. התוצאות הללו מעידות על נטייה לאגוצנטריות ולאימפולסיביות שמווסתות מהצומת. בניסוי נוסף הציב ד"ר סאוטשק לנבדקים משימה: הם הביטו בתמונה של אדם העומד בתוך חדר שעל אחד מקירותיו תלויים דיסקים אדומים. הנבדקים, שמנקודת מבטם על התמונה ראו את כל הדיסקים, נתבקשו להעריך כמה דיסקים האדם שבתמונה רואה, כלומר, להעביר את נקודת המבט שלהם לזו של האדם בתמונה. גם בניסוי הזה הוא שיבש את פעולת צומת דופן הרקה הימני, מה שגרם לנבדקים להתקשות בביצוע הערכה. יותר מזאת, ד"ר סאוטשק מצא מתאם בין תוצאות ניסוי הדיסקים האדומים ובין תוצאות ניסוי הכסף. במילים פשוטות, הקושי לצאת מנקודת המבט יכול לנבא את מידת האגוצנטריות והאימפולסיביות שלנו.

כאשר נוירולוגים הגבירו או שיבשו את פעילות האזור הספציפי הזה בצדו הימני של המוח, הם גילו כי ההשפעות שלו מגוונות, אבל נראה שבכל זאת יש ביניהן קשר. "יש בכך היגיון רב", טוען יונג. "אמפתיה תלויה ביכולת שלנו להתגבר על הפרספקטיבה שלנו, לקבל את זו של אדם אחר ולהיכנס לנעליו. שליטה עצמית היא אותו כישור, מלבד העובדה שהנעליים האחרות שייכות לאני העתידי שלנו". כך שלמעשה, כשאנו חולפים ליד חנות הגלידה ומשוחחים עם ה'מלאך' שעל כתף ימין, אנו מבצעים קפיצה קטנה לנקודת המבט של האני העתידי שלנו, מנסים להזדהות עמו ולהבין מה טוב עבורו, באותו אופן שבו אנו יוצאים מנקודת המבט שלנו ומנסים לחוות את מצבו של האדם המבוגר מאחורינו בתור לקופה. בשני המקרים אנו מפעילים אמפתיה שמובילה לשליטה עצמית – על התשוקות, על הנוחות או על כל תחושה אנושית מהסוג הזה.

האם גם הכרת תודה קשורה?

בהקשר הזה מעניין לגלות כי גם להכרת תודה יש קשר לשליטה עצמית. כתבה במגזין Time מציגה את מחקרו של פרופסור דיוויד דה-סטנו מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, שגילה כי אנשים עם נטייה להכרת תודה מגלים יכולת גבוהה יותר לריסון האימפולסיביות. בניסוי שערך, נקלעו הנבדקים למשבר יזום (ללא ידיעתם) מטעם 'ההפקה'. כדי לעורר בהם הכרת תודה, הם קיבלו סיוע שחילץ אותם במפתיע. בשבועות שלאחר הניסוי עקב פרופסור דה-סטנו אחר הנבדקים וניטר את מידת הכרת התודה שלהם. בתום שלושה שבועות, כמו בניסוי של ד"ר סאוטשק, הוצע להם לבחור בין קבלת סכום כסף קטן ומיידי או גדול ועתידי. הנבדקים שמידת הכרת התודה שלהם הייתה גבוהה נטו לדחות את הסיפוק המיידי ולבחור בסכום הגדול והעתידי. תגובה זו הובילה את דה-סטנו למסקנה כי הכרת תודה ממלאת תפקיד ביכולת השליטה העצמית, אם כי המנגנון הנוירולוגי לא נבחן במקרה הזה.

האם יש קשר בין התופעות, האם שליטה עצמית עומדת בקדקוד משולש ששתי זוויותיו הנוספות הן אמפתיה והכרת תודה? מצד אחד, כאמור, שליטה עצמית היא מנגנון שמופעל ביותר מחלק אחד של המוח, כך שייתכן שהקשר שלו להכרת תודה אינו נוגע לאמפתיה. ומאידך, האינטואיציה אומרת שהכרת תודה ואמפתיה הן קרובות משפחה ולכן הגיוני ששליטה עצמית תהיה מכנה משותף. אבל למעשה, מהניסיון במחקרי מוח, נראה כי התשובה ההגיונית ביותר היא שלא מדובר בקדקוד של משולש, אלא בצורה בלתי מוכרת, מרובת זוויות ופיתולים שחלקים נוספים שלה נסתרים מעינינו ואולי יתגלו בעתיד.

אם בכל זאת יש משהו מובהק שאפשר לקחת ממחקר האמפתיה והשליטה העצמית – הרי שזוהי שאלה פילוסופית לגבי גבולות הזהות שלנו: האם יש לנו נטייה להביט על העצמי העתידי שלנו כעל ישות חיצונית ומופרדת מאתנו, בדומה לאופן שאנו מביטים על אדם אחר? או שמא, לפחות כשאנו מגלים אמפתיה, אנו מביטים על אחרים כעל גרסה אלטרנטיבית נוספת של עצמנו? אלו שאלות קיומיות גדולות שיכולות להיות משא כבד עבור הכתפיים שלנו. אז בזמן שאנו מתחבטים בהן, אפשר להיות אסירי תודה על ההנאות הקטנות והקלילות של החיים, כמו גלידה.