כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?

נוירולוגים ופילוסופים חוברים יחד כדי לפענח את חידת התפיסה האנושית

בועז מזרחי | 9 ינואר, 2017

אחרי יום ארוך בעבודה הגעתם הביתה והתחפרתם עמוק בתוך הספה. כבר לא באמת משנה מה משודר בטלוויזיה, היא שם רק כדי שלא תצטרכו להביט בקיר בזמן שאתם שוקעים בנמנום מתקתק. פתאום, אתם לא יודעים מתי בדיוק, אתם מתעוררים ויודעים שהגיע הזמן לעבור למיטה. בעיניים עצומות ותוך ערפול חושי אתם מושיטים את היד למקום המדויק שבו מונח השלט, מכבים את הטלוויזיה והולכים כסהרורים לחדר השינה.

בנאלי ככל שיהיה התרחיש הזה, פרט אחד מתוכו יכול לחשוף בפנינו עולם שלם של מידע על עצמנו ועל ההכרה האנושית בכלל: איך הצלחתם להושיט את היד היישר אל השלט? כמובן שזכרתם שהנחתם אותו לימינכם או שמאלכם על הספה, ואולי גם יש לו מקום קבוע בסלון. אבל פעמים רבות, גם כשאנו מטושטשים משינה ובעיניים עצומות, אנו מסוגלים להגיע אליו מבלי אפילו לגשש. אתם יכולים לעשות את הניסוי הזה בזמן אמת. הביטו בעצם שנמצא לפניכם למספר רגעים, עצמו את העיניים והושיטו את היד כדי לגעת בו. מה מאפשר לנו לבצע פעולות כאלה – חוש המישוש, חוש הראייה או משהו אחר לגמרי?

לאורך ההיסטוריה הורגלנו לחשוב שלאדם יש חמישה חושים. עוד מתקופת אריסטו, הגישה הדומיננטית היא שהמציאות מתווכת דרך חמשת החושים הללו בלבד ובאמצעותם מתגבשת ההכרה שלנו. מטבע הדברים זהו אחד הנושאים היסודיים ביותר בחוויה האנושית, ושעות לימוד אינספור הוקדשו לחקרו. ואולם, האם ייתכן שכל הזמן הזה התעלמנו מנתח משמעותי של מערכת החישה האנושית? הפילוסוף הבריטי פרופסור בארי ס. סמית' מסביר כי גילויים נוירולוגיים מעודכנים מצביעים על קיומם של עשרות חושים. לדעתו, הדיון לגבי ההכרה האנושית מדשדש בפרדיגמות בנות אלפי שנים ועל הפילוסופים להשלים את הפער מהמדע. רענון הגישה יהפוך את הידע שלנו – על ההכרה, על החושים ועל עצמנו – לעשיר ומדויק יותר.

2,500 שנה של חוסר דיוק

אז כמה חושים יש לנו באמת? פרופסור סמית' מסביר: "אנחנו שואלים מדעני מוח כמה חושים יש לנו והם עונים שבין 22 ל-33". הוא מונה כמה מהם כדי לתת טעימה מהמורכבות של מערכת החישה. למשל, תחושת האיזון שמאפשרת לנו, ובכן, לעמוד בלי ליפול. חוש נוסף הוא פרופריוספציה, היכולת שלנו לדעת היכן ממוקמים איברי הגוף שלנו ביחס לעצמנו וביחס למרחב. וישנה גם הקינסטזיה, תחושת התנועה של הגוף. קיימים חושים נוספים, וכנראה לא שמעתם עליהם אם – כמו רובנו – גם אתם לא מחברים אלקטרודות לראשים של נבדקים במעבדה הקרובה למקום מגוריכם.

מדוע איננו מכירים את קינסטזיה או חוש האיזון, למשל, היכן הם היו כל הזמן הזה? למעשה יהיה זה כשל לוגי לומר שאנו לא מכירים אותם. מעצם החוויה שלהם אנו מכירים אותם. הם היו חלק נכבד מההכרה שלנו לכל אורך הדרך (או לפחות מרגע שהמוח הגיע לשלב מסוים בהתפתחות). העניין הוא שלא הגדרנו אותם כחושים ולכן השמטנו אותם מהדיון הפילוסופי לגבי המגע עם העולם והמציאות. פרופסור סמית' מסביר כי שורש הבעיה טמון בתקופת יוון העתיקה, כשאריסטו לימד על קיומם של חמשת החושים. "אנחנו חושבים שהוא טעה בכך שיש חמישה יסודות ששולטים בכל המציאות", הוא טוען, "אבל איכשהו אנחנו עדיין נתפסים לרעיון הזה של חמישה".

זה זמן טוב לעצור ולשאול: האין זה מעבר מהיר מדי בין אריסטו למחקרים נוירולוגיים? ומה הקשר בין הדיון הפילוסופי לבין המחקר המדעי? ובכן, התשובה היא שאחד התחומים החשובים בחקר הפילוסופיה הוא תורת ההכרה או – אפיסטמולוגיה. חוקרי המוח והפילוסופים מנסים שניהם לפענח את טבעה של התפיסה האנושית. אמנם בכלים שונים, אך עם נקודות ממשק חשובות. "זה מעניין שאנשים חושבים לעתים קרובות על פילוסופים כמי שעוסקים בדברים אזוטריים וחסרי חשיבות", אומר סמית', "אבל אתה מבין את הכוח שהיה לפילוסופיה על ההשקפה העצמית שלנו… אנחנו עדיין תחת אחיזה של השקפה אריסטוטלית על החושים שלנו". המשמעות היא שלמרות פריצות הדרך המדעיות העצומות שנעשו בתחום, הדעה הרווחת עדיין מושפעת דווקא מעבודה פילוסופית. נוצר פער לגבי ההכרה בין הפילוסופיה למדע, אשר בא לידי ביטוי בהשקפה מוטעית הרווחת בקרב הציבור. ואת זה אומר פילוסוף. מעניין, אגב, שבתחומים אחרים, ופיזיקה ביניהם, הפילוסופיה והמדע מחוברים למדי.

במילים אחרות, סמית' טוען שכאשר אנחנו באים לחדש משהו לגבי ההכרה, עלינו לוודא שהמידע הבסיסי שעליו אנחנו נשענים הוא מדויק. היושרה והמקצועיות מחייבות. "אם אנו חושבים שיש חמישה חושים, ושהם עובדים בעצמאות זה מזה – כפי שאנחנו עושים כ-2,500 שנים – אנחנו כנראה מתחילים עם הנחת יסוד שגויה". על הפילוסופים, אם כן, להתחיל לדבר על ההכרה האנושית במונחים של יותר מחמישה חושים.

אבל זה לא סוף הסיפור, כי מעבר לעובדה שככל הנראה קיימים עשרות חושים, ההסתכלות עליהם כמנגנונים אוטונומיים מתבררת אף היא כשגויה. על פי סמית', החושים שלנו מתקשרים זה עם זה. "הם לא באים באריזות נפרדות, אין קו ברור שמפריד ביניהם. מה שאנו למדים מהנוירולוגיה הוא שחלק מהחושים האלה לא רק מתרחשים במקביל, הם גם מדברים ביניהם". יש לנו תפיסה פרדוקסלית של החושים: מצד אחד, אנו מאמינים כי הראייה, השמיעה וכן הלאה, הם אמצעים עצמאיים לאיסוף מידע על העולם, שלכל אחד תפקיד והשפעה מובחנת. מאידך, מחקרי מוח מגלים כי אנו חווים אותם בסינרגיה. סמית' מסביר כי למרות שאנו מאמינים שהחושים מספקים לנו מידע מדויק ומהימן, "אנחנו לא טובים בלהבין את החוויות שלנו כמו שנדמה לנו".

כדי להבין את העולם ערוצי הידע צריכים לדבר זה עם זה

כאן שוב עולה תרומתה של הפילוסופיה למדע, מכיוון שאת הבסיס להבנה הזו הניח דקארט, אשר טען כי החושים אינם מקור מידע מהימן, ולעתים אנו אף מקבלים תמונה שגויה של המציאות בהסתמך על מידע 'אובייקטיבי' מהחושים. "קחו את הראייה למשל", מדגים סמית'. "אנחנו חושבים שאי אפשר לבלבל בין ראייה לחוש אחר. ואולם, ניתן לתמרן אותו בקלות באמצעות אחד החושים האחרים שלנו". הוא מסביר כי כאשר אנחנו במטוס, חוש האיזון משפיע על התמונה הוויזואלית שנוצרת אצלנו בראש. כל עוד אנחנו על הקרקע, פנים המטוס נפרש לפנינו בצורה ישרה ובגובה אחיד, ואילו בעת ההמראה נדמה לנו שהחלק הקדמי נמצא גבוה יותר מאתנו. אבל למעשה אנחנו נמצאים בקו ישר עם המטוס בדיוק כפי שהיינו על הקרקע. גוף המטוס עצמו לא קיבל שיפוע, הוא נותר ישר וכך גם היחס בינינו לבין המרחב שבתוך המטוס. סמית' מסביר כי מה שגורם לחלקו הקדמי של המטוס 'לעלות' הוא "תעלות האוזניים שלכם, שמספרות לכם שאתם נוטים אחורה, ואולי גם תחושת התאוצה בחזה… זה משפיע ואולי גם משנה את הסצנה הוויזואלית".

אשליות אופטיות הן הדרך הקלה ביותר להבין את הבעייתיות עם התפיסה החושית והדרך שבה אנו מבינים אותה. סמית' ממחיש באמצעות דוגמה נוספת – פשוטה מאוד אך מרתקת – תחושת הקרירות שמלווה לטעם של סוכריית מנטה. "זה תמיד שילוב של חושים רבים אשר מייצר את החוויות שעוברות בהכרה שלנו בכל רגע".

סמית' טוען שאם הפילוסופים רוצים להביא תרומה משמעותית לידע האנושי, עליהם לצמצם את הפער ולהתחיל לחשוב על ההכרה האנושית כתוצאה של מערכת רב-חושית עם קווי תקשורת פנימיים והשפעה הדדית. הוא מסביר כי עד כה, פילוסוף שחקר את הראייה, למשל, היה אוחז כוס, מביט בה ושואל: כיצד ייתכן שמולי יש רק צד אחד שלה, ואני עדיין חווה אותה כעצם תלת ממדי? סמית' מסביר שאם אותו פילוסוף רוצה להבין כיצד הכוס מצטיירת בהכרה שלו עליו לקחת בחשבון גם את העובדה שהוא מרגיש אותה כעצם תלת ממדי בידו, זה משפיע על התמונה הסופית שנוצרת במוח. "אם הפילוסופיה רוצה להמשיך להתעניין בבעיות שתמיד ריתקו אותה, עליה להתחיל עם תיאור נכון של התופעה", מסביר הפרופסור.

נכון, קיימת חלוקת תחומי אחריות בין הנוירולוגיה לפילוסופיה, וכל אחד מהם מיועד להוסיף סוג שונה של ידע לאנושות. אבל כמו החושים שלנו, כנראה מדובר בערוצים מקבילים שמתקשרים ביניהם, או לפחות אמורים לעשות זאת. הפילוסופים שעוסקים בשאלות הגדולות על המציאות מספקים את חומרי הבערה לסקרנות האנושית שכל כך חיונית למדענים. מאז ומתמיד התוותה הפילוסופיה את הכיוון עבור האנושות – ולראייה, אנו עדיין חושבים במונחים של אריסטו. יחד עם זאת, אנחנו עדיין חושבים במונחים של אריסטו, כלומר, הקשר לפילוסופיה העתיקה מייצג את חשיבותה, אך בו בזמן קפיאה מסוימת על השמרים. נראה שנוצר נתק מסוים בין שני התחומים, אשר הביא ל'אשליה אופטית' בתודעה האנושית.

במובן הזה, מערכת החושים היא מיקרוקוסמוס של הידע האנושי. מה שנכון לגבי הפרט תקף גם בקנה מידה רחב יותר, שבו הפילוסופיה, הנוירולוגיה ושאר עולמות הידע, הם למעשה החושים של המין האנושי. ככל שערוצי הידע של האנושות ייטיבו לתקשר כמו ערוצי הידע של האדם הבודד, כך נקבל תמונה עשירה, מפורטת ונכונה יותר של העולם ושל עצמנו.