חוקרים מצאו כי תפיסת הזמן היא יחסית ובכוחנו להפחית את מידת הלחץ
עוד שעה אחת, זה כל מה שאנו מבקשים. טוב, אולי שעתיים. כמה נפלא היה לחיות בעולם של 25 או 26 שעות ביממה. כמה היינו מספיקים. ובכן, תיאורטית זה אפשרי. נשיונל ג'יאוגרפיק הפיקו ספיישל שהוקדש לשאלה מה היה קורה אם כדור הארץ היה מפסיק להסתובב. בהנחה שהתהליך היה הדרגתי, שלביו הראשונים היו עונים על משאלת הלב של רבים בעידן המודרני: היממה הייתה מתחילה להתארך בשעות ספורות.
עצירת סיבובו של כדור הארץ היא כנראה מחיר גבוה מדי עבור תוספת זמן של שעתיים, שכן התרחיש יסתיים ככל הנראה בהכחדת הציוויליזציה האנושית והחיים בכלל. ובכל זאת, יש פתרון מעט פחות רדיקלי לתחושת המחסור בזמן שמלווה רבים מאתנו. המפתח הוא במילה תחושה: מבחינת חוקי הפיזיקה הזמן הוא אמנם קבוע, אבל מבחינת תפיסתית – זמן הוא עניין גמיש.
כמו במקרים רבים, החשש שמא לא נספיק את כל מה שאנו צריכים לעשות נובע בין היתר מתפיסה לא ריאלית של ההשלכות של מעשינו. מובן שאם אתם עובדים בחדר ניתוח יש לזמן השלכות קריטיות, אבל גם במקרה הזה יש הרבה זמן "מסביב" ולגביו כדאי לשאול את עצמנו מה יקרה אם נאט טיפה או נקדיש את הזמן לדברים מחוץ לרשימת המטלות שלנו?
לעבוד חכם במקום לעבוד קשה
מאט סטיל, יזם, מעצב וכותב, פרסם בבלוג שלו את סיפורו האישי לגבי חרדת הזמן, סיפור שמספק הצצה אל ההשלכות האמיתיות של 'האטת הזמן' – וזכה לפופולריות רבה. החלק הראשון משקף את שגרת היום של האדם המודרני הממוצע, ורבים יוכלו להזדהות עמו: שעות ארוכות, הפסקות קצרצרות, ארוחת צהריים מול המחשב, על תחביבים אין מה לדבר, יש דרישה לזמינות בערבים ובסופי השבוע ואפילו קשרי משפחה מתחילים להתרופף. הדברים הללו הם חלק מיומנו במינונים משתנים. במקרה של סטיל זה היה כל כך חמור שהוא החל לפתח בעיות ראייה ונשירת שיער.
כיזם עצמאי, סטיל אמור לשלוט בזמן שלו. ואולם, מה ששלט בזמן שלו, לדבריו, היה למעשה הפחד. ממה? מהלקוחות, ממועדי הגשה של פרויקטים, מתיוג כעצלן ומעצמו. מקרה קלאסי של וורקוהוליק. "אמרתי לעצמי שקצב איטי וריקנות הם אותו הדבר", הוא מספר. כמובן שזה מאפיין גם שכירים, שכורעים תחת הנטל של העבודה עם עוד ועוד תחומי אחריות ופרויקטים שנכנסים לפני שמסיימים לעבוד על הקודמים. שחיקה היא בלתי נמנעת, אך לדברי סטיל "מהר מאוד אנחנו שוכחים את האזהרות הללו ומבצעים רציונליזציה להרגלים שלנו, כי אנו חוששים מהדרך שבה ייראו החיים שלנו אם נאט. עמוק בפנים, רבים מאתנו שואלים את עצמנו אם אנחנו לא מבזבזים את הזמן שלנו על דברים חסרי חשיבות".
התשובה לכך היא קריטית. אם נוריד את הרגל מהגז – האם אנו מבטיחים לעצמנו כישלון? מניסיונו של סטיל קיימת סבירות גבוהה יותר שהכישלון יגיע דווקא אם נמשיך בקצב מסחרר. בשלב מסוים, המציאות של סטיל הפכה ליותר מדי עבורו. הוא מספר כי האנרגיה שאמורה הייתה להיות מושקעת ביצירתיות – הדבר האחד שחשוב יותר מכל בסטודיו לעיצוב – הוחלפה במרדף אחר מטלות. ואם זה לא היה סימן מספיק מובהק, בשלב מסוים הגיעה הבשורה ונקשה על דלתו: הוא החל להירתע מהגעה למשרד בבוקר, בחברה שהוא בעצמו הקים וניהל. אבוד, שחוק וחסר אונים, הוא החליט להיעזר בשירותיו של מנטור עסקי.
לו כדור הארץ היה מאט את סיבובו היו לנו עוד שעות ביממה.
המנטור, שהגיע גם הוא מעולם העיצוב, אמר לסטיל משפט אחד שנחקקו עמוק בתודעתו: "ב-18 השנים שבהן היה בעלים של סטודיו, מעולם לא נתקל במקרה חירום אמיתי של עיצוב". המשפט הפשוט הזה ככל הנראה משקף את המציאות לגבי רוב האנשים. לא כולם, אבל הרוב הגדול. באופן יחסי, מעטים הם האנשים שהורדת הקצב בעבודתם היא עניין של חיים ומוות. עבור רובנו זה פשוט לא יורגש. הלקוח הממוצע בבית הקפה לא ידע לומר אם הוא המתין להזמנה שלו 7 דקות או 11. זה לא אומר שהעבודה של המלצר ושל הבריסטה אינה חשובה. זה פשוט אומר שהזמן הוא לא המדד היחיד לאיכות העבודה שלנו.
וזו הנקודה העיקרית של סטיל – לעבוד חכם במקום לעבוד קשה. נכון, זה לא אפשרי תמיד, ויש פעמים שבהן אין מנוס מלחץ זמן. לעתים הוא אף יכול להיות בעל אפקט חיובי. אבל לא כברירת מחדל. שימוש נכון בזמן יכול להוביל לתוצאות מעולות. ואיך יודעים שאנו משתמשים בו נכון? סטיל מציע לבחון מאיזה מקום אנחנו מקבלים את ההחלטה לגבי שימוש בזמן שלנו: "שאלו את עצמכם אם אתם מונעים מאהבה או מפחד". אם אנחנו מתחייבים לעיסוק מסוים – וזה לא משנה אם זו קריירה שלמה או בחירת פעילות פנאי לערב אקראי – זהו זמן שנוצל היטב. וצריך להיות כנים עם עצמנו. אם זה נובע מפחד, עדיף למלא את הזמן שלנו בדברים אחרים. "כשהזמן מנוצל נכון, הורדת קצב למעשה יכולה להיות אחד ממקורות השפע העמוקים ביותר".
תחושת עודף זמן מגיחה ממקום לא צפוי
סטיל אפוא טוען שהורדת קצב לא רק שאינה פוגעת בהשגת מטרותינו, אלא אף מספקת מקורות אנרגיה זמינים לתהליכי חשיבה עמוקים ויצירתיים. יחד עם זאת, לא לכל אדם יש האפשרות לנתב את חייו בצורה שתגרום לשינוי משמעותי בניצול הזמן. המצב המסובך ביותר נופל בדיוק באמצע: כאשר מצד אחד אנו חיים בבהילות, ומצד שני היא מתונה במידה שאינה דוחפת אותנו אל הקצה. אנחנו יכולים לסחוב ככה שנים ולהטמיע בתוכנו את המחשבה שזה מצב קיום מאוזן ונורמלי. לא נינוחות ולא שבירת כלים. תקועים באזור הדמדומים של השגרה.
ומכיוון שתפיסת זמן היא סובייקטיבית, חייבת להיות דרך כלשהי לשנות את הפרספקטיבה שלנו – למזער את תחושת לחץ הזמן וליצור מרווח נשימה, לפחות תודעתי. סטיל מציע להוריד את הקצב, לא לקחת עודף משימות, לנוח, להתנתק מהרשת ועוד מספר עצות פרקטיות שאמורות להוביל לפינוי נתח מהזמן עבור עצמנו. ואולם, מחקרים מפתיעים גילו כי מה שיוצר תחושה של עודף זמן הוא בדיוק ההיפך, כלומר, הקדשת זמן לא לעצמנו, אלא לאחרים.
פרופסור קייסי הולמס מהמחלקה לניהול ב- UCLAופרופסור מייקל נורטון מבית הספר לעסקים בהרווארד פרסמו מאמר משותף ב- Wall Street Journal ובו הם מציגים נתונים שלכאורה נוגדים כל היגיון פנימי. לדבריהם, כשאתם "מרגישים שאתם במרוץ תמידי אחרי השעון כדי להספיק דברים, פנו קצת זמן לאחרים". זו אינה תיאוריה המבוססת על הקארמה הטובה של היקום, שיחזיר לנו זמן אם נפנה זמן לאחרים. העניין פה הוא באופן שבו המוח מפרש את המציאות ביחס לפעולות שאנו עושים.
פוקוס על אחרים מסייע להרחיב את תחושת שפע הזמן שלנו.
מתוך היכרות עמוקה עם העולם העסקי, על דרישותיו המחמירות וההשלכות על רווחתנו, השניים יצאו לחקור כיצד אנשים מווסתים את הפעילות שלהם בלחץ זמן. במילים אחרות, על אילו דברים אנו מוותרים ראשונים כשאנו לחוצים בזמן. הגילוי הראשוני שלהם אינו מסעיר במיוחד. באופן טבעי, כשאנשים מרגישים לחוצים בזמן הם נוטים להתכנס פנימה ולהתרכז במטלות שתחת תחום האחריות שלהם. הדבר הראשון שמונח בהמתנה הוא מעשים עבור אחרים. "למעשה", הם מסבירים, "תחושה של לחץ בזמן יכולה לגרום לחלוף בריצה על פני הזדמנויות ובקשות לעזרה של אחרים, כיוון שזה דורש הורדת קצב".
שני מחקרים מרתקים נערכו בהקשר הזה. הראשון הראה שסטודנטים לתיאולוגיה חלפו על פני אדם משתנק משיעול כיוון שהיו באיחור לחלק השני של המחקר. הם כמובן לא ידעו שהאדם שזקוק לסיוע הוא חלק מהניסוי. ייתכן מאוד כי בשל הבהילות, אותם סטודנטים כלל לא הבחינו בחומרת מצבו של המשתעל. סביר להניח שהם לא ביצעו שיקול דעת מושכל של סיוע לאדם במצוקה לעומת עמידה בזמנים. ועדיין, הניסוי הזה מציג את האפקט של לחץ הזמן – הוא יוצר אצלנו 'ראיית צינור'. כלומר, כשאנו בלחץ של זמן אנחנו ממוקדים רק בנקודה קטנה אחת של אור בחזית, ואילו כל שדה הראייה שבצדדים, מעלינו ומתחתינו נותר מטושטש.
כמה זמן היה לנו בראייה לאחור?
לגישתם של הולמס ונורטון, הנקודה הקטנה הזו היא אנחנו, ואילו בשולי שדה הראייה נמצאים אחרים. ואם הנקודה הקטנה מייצגת את תחושת המחסור בזמן, האם ייתכן שמבט לצדדים – דהיינו הקדשת זמן לאחרים – תבטל את האפקט? הניסוי (או יותר נכון סדרת הניסויים) השני של צמד החוקרים נתן מענה לשאלה הזו. הם ביקשו מנבדקים להקדיש זמן בסוף השבוע לעצמם או לאחרים, ולאחר מכן בדקו את מידת המחסור בזמן שלהם. הם תהו למי תהיה תחושה של עודף זמן – לאנשים שהחליטו, למשל, לקרוא ספר או לבצע משימה מרשימת המטלות, או לחילופין, לאלה שבחרו לבשל ארוחה לבני הזוג או לסייע לשכן לנקות את החצר?
התוצאות הראו כי אנשים שבחרו לבלות זמן בעשייה עבור אחרים חשו כי הזמן שלהם יותר מרווח מאשר אלה שבחרו לעשות לביתם. זה אפילו לא היה תלוי באיזו פעולה הם בחרו לעשות וכמה זמן הם הקדישו לה. כל עוד הם הקדישו זמן לאחרים, תחושת הזמן שלהם נמתחה והתרחבה. בניסוי נוסף בסדרה הם בדקו את תחושת העודף בתגובה ל'מתנה' בלתי צפויה של זמן. בתום שיעור במעבדה החוקרים הטילו על חלק מהסטודנטים משימה: להישאר רבע שעה אחרי השיעור כדי לעזור למועמדים לאוניברסיטה למלא את טפסי הבקשה. חלק אחר מהסטודנטים פשוט שוחררו רבע שעה לפני הזמן. החוקרים מספרים כי "אלו שבילו בעזרה לאחרים דיווחו על יותר זמן פנוי מאלה שקיבלו 15 דקות בהפתעה".
כיצד ייתכן שהקדשת זמן לדברים שנמצאים מחוץ לרשימה הפרטית שלנו יוצרים אפקט הפוך וכאילו בוראים זמן יש מאין? ההשערה שלל הולמס ונורטון קשורה למונח "מסוגלות עצמית". לדבריהם, נראה כי "עזרה לאחרים גורמת לאנשים להרגיש שהם חוללו השפעה ספציפית ומוחשית… וזה מפחית את המתח שנובע ממחסור בזמן". ומדוע התחושה הזו אינה בולטת כל כך כשאנו מבצעים פעולה בעלת השפעה מוחשית וספציפית עבור עצמנו, כמו למשל לסדר מחדש את הארון? לטענת הולמס ונורטון ייתכן שמחיקת מטלה מהרשימה של עצמנו רק מזכירה לנו את כל המטלות הנוספות ולכן דחק הזמן נותר ועלול אף להתגבר.
כלומר, תחושה של מחסור או עודף בזמן הן למעשה שאלה של משמעות. במקום שמסגרת הזמן תכתיב איזה תוכן נוכל לצקת לתוכה, התוכן שאנו בוחרים להכניס למסגרת קובע את גודלה. ואולי יש כאן עוד משהו קטן. כשאנו מתפנים לסייע לאחרים ושום אסון לא מתרחש, אנו מגלים שכל מה שנדמה שאנו חייבים להספיק אולי לא כזה דחוף. אנו נוטים להביט קדימה ולראות מחסור בזמן, אבל ייתכן שתחושת הזמן שלנו צריכה להיות בכלל ברטרוספקטיבה: אם עזרנו למישהו אחר, כנראה שהיה לנו מספיק זמן.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
קסם הפרודוקטיביות – הפחיתו את תחושת העומס והיעילות תגבר מאליה
אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?
הדרך הלוך נראית לכם ארוכה יותר מהדרך חזור? יש לזה הסבר מדעי
עוד מרדיו מהות החיים:
