סטיבן ספילברג בנאום מעורר השראה: החלומות האמיתיים מגיעים בשקט, האזינו ללחישתם

הבמאי המוכשר מציג את תפיסת עולמו לגבי הגשמה עצמית

בועז מזרחי | 22 ינואר, 2020

בראשית שנות ה-90 עלתה לאוויר תכנית הילדים חלום עליכם, בהנחיית עוזי חיטמן. ילדים כתבו לחיטמן את החלומות שלהם והוא היה מגשים. כל ילד שהיה צופה בתכנית – וכנראה גם המבוגרים שעשו זאת – שאל את עצמו איזה חלום היה רוצה שחיטמן יגשים עבורו לו היה משתתף. וזו לא שאלה פשוטה. בחברה שבה אנו חיים מצופה מאתנו לדעת מה החלום שלנו ולעשות פעולות להגשמתו מגיל ילדות.

מובן שכשילד אומר שהוא רוצה להיות כבאי, הוריו לא מצפים שהוא יתחיל ללמוד על מקדם הבעירה של חומרים שונים. גם בהנחה שהחלומות משתנים כשאנו מתבגרים, עדיין קיימת מן מוסכמה חברתית שעלינו להיות מודעים לחלום שלנו, לראות אותו לפרטי פרטים, כתוב באותיות של קידוש לבנה מעל כל צעד ושעל שלנו. אז כיצד ייתכן שאדם לא יודע מה החלום הגדול שלו?

ובכן, סטיבן ספילברג מאמין שלחלומות יש דרך הרבה יותר מעודנת להתגנב לחיינו. הבמאי, עטור יותר מ-100 פרסים ואותות הוקרה, יודע משהו על חלומות, ולא רק משום שהגשים את חלום הילדות שלו כשהפך לאחד מאנשי הקולנוע המוצלחים והמשפיעים בהיסטוריה הקצרה של התעשייה. כיוצר סרטים, הפך ספילברג למעשה למומחה בבניית חלומות, כשהוא הופך פנטזיות למציאות. בנאום מעורר השראה שנשא לסטודנטים לפני מספר שנים, סיפר שעיתונאי שאל אותו מה בעצם הוא עושה בחיים? ותשובתו הייתה: "אני חולם למחייתי". בנאום זה הוא חולק את סיפורו האישי ומסביר כי חלומות באים בשקט.

הרמזים מסתתרים בכל פינה

כמו בכל סיפור טוב, הכול התחיל במקרה. שלא כמו הילדים בחלום עליכם, לספילברג הילד לא היה מושג מה הוא רוצה להיות כשיגדל. והוא גם לא חווה הארה פתאומית וגילה שהייעוד שלו הוא להיות במאי. אמנם הניצוצות הראשונים חלו בביקור הראשון שלו בקולנוע, אבל זה לא היה רגע של אאוריקה.

ספילברג מספר כי באותו סרט צפה בסצנה של התנגשות רכבת שריתקה את דמיונו. "זה היה קטע של אפקטים מיוחדים", הוא נזכר, "ולאחר מכן גיליתי שזו הייתה רכבת מיניאטורית, אבל זה היה אמיתי כמו כל דבר אחר שראיתי בחיי". אלא שהצילום המופלא והביקור באולם הקולנוע, שאותו הוא משווה לחוויה דתית, לא הולידו בו את האהבה לקולנוע, אלא דווקא לרכבות מיניאטוריות.

וכך, הילד הנלהב החל לצבור רכבות חשמליות מיניאטוריות ולנסות לשחזר את הסצנה מהסרט באמצעות הצעצועים. לאחר שריסק כמה סטים של רכבות, אביו הודיע לו שהסט הבא שיישבר לא יתוקן והוא ייוותר נטול רכבות. ספילברג הצעיר ניסה לחשוב על דרך לשחזר את התאונה פעמים רבות מבלי לפגוע ברכבות, ואז הבריק במוחו הרעיון להשתמש במצלמת הווידיאו הביתית. "לאבי הייתה בבית – ותמיד לקחתי אותה כמובן מאליו – מצלמת וידיאו 8 מ"מ. אף פעם לא התייחסתי אליה, אבל חשבתי: אני יודע מה אני יכול לעשות… מה אם אצלם את הרכבות מתנגשות? אוכל לצפות בסרט שוב ושוב. וכך יצרתי את הסרט הראשון שלי".

כפי שאפשר לראות מהתיאור הזה, החלום של ספילברג לא קפץ עליו בבת אחת אלא שלח לו רמזים שונים ומשונים שבסוף התבשלו בתוכו והתפרצו בכישרון יצירתי שאין דומה לו. אבל הרכבת לא הייתה הסימן האחרון. בשלב מאוחר יותר שלחו לו החיים רמז נוסף לאהבתו הגדולה לקולנוע, הפעם מצד הקהל. כשהיה בצופים קיבל משימה לספר סיפור באמצעות תמונת סטילס, אך מכיוון שהמצלמה נשברה הוא ביקש רשות לבצע את המשימה בעזרת מצלמת הקולנוע. כשהציג את הפרויקט לחבריו בצופים, "הם השתגעו עליו. הם צרחו ומחאו כפיים וצחקו, והתגובה הציתה אותי באש, הציתה אותי באש לגמרי".

מאותו רגע הבין כי הקהל הוא חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהחלום שלו. "אולי בגלל זה… הסרטים המוקדמים שלי ניסו להפוך אתכם [הקהל] לשותפים שלי. חשבתי עליכם מאחורי המצלמה, חשבתי מה ידליק אתכם, מה ירגש, מה יגרום לכם לצחוק". ספילברג, אם כן, רואה בכל יצירה שלו פרויקט משותף שלו ושל המיליונים שצופים בה. התוצאה של עבודתו הייתה לא רק הסרטים, אלא גם התגובה של הקהל, וזו ככל הנראה הייתה החותמת האחרונה שהיה זקוק לה כדי להבין איפה לבו.

העובדה שהחלום של ספילברג חלחל לאט ועם זאת הוא הגיע לראש הפסגה בתחום שלו מחזקת את טענתו שפעמים רבות החלומות לא יעמדו מולנו עם אורות מהבהבים וצופרים, כמו מכונית שרק ממתינה שנעלה עליה לנסיעה של חיינו. בסוף הנאום מסביר ספילברג את הרעיון הזה בצורה מקסימה, שהכניסה אותו לקלסיקה של נאומים מעוררי השראה. הוא אף זכה לכינוי "האזינו ללחישת החלומות".

הדבר שהכי קשה לשמוע

"הדבר שאני באמת רוצה להדגיש", אומר ספילברג, "הוא שלא הייתה לי ברירה". כלומר, השאיפה לעסוק בקולנוע אמנם גילתה את עצמה לאט ובזהירות, אבל כנראה הייתה שם כל הזמן. "כשיש לך חלום, הוא לא תמיד קופץ בצעקות מול פניך: 'זה מי שאתה! זה מה שאתה צריך להיות לשארית חייך!" הוא טוען, "לפעמים חלום כמעט לוחש". כפי שהיה במקרה שלו, הרמזים לייעוד החלו לצוץ כבר כשהיה בגיל שש או שבע, ובדיעבד המסלול כנראה אכן היה קבוע מראש. אבל זה לא אומר שהוא בהכרח נראה לעין. המסע של ספילברג לחשיפת החלום הוביל אותו דרך תחנות שונות כמו במשחק חיפוש המטמון.

ספילברג ממשיך ומספר: "תמיד אמרתי לילדיי שהדבר שהכי קשה להקשיב לו – האינסטינקט שלכם, האינטואיציה האנושית האישית שלכם – תמיד לוחש, לעולם הוא לא צועק". כמו שהרכבות המיניאטוריות לחשו באוזניו של ספילברג, קודם בקולנוע ואחר כך במציאות, כך לחשה באוזנו גם מצלמת הווידיאו הביתית. אפילו צעקות חבריו לצופים היו למעשה קולות לחישתו של החלום. בדיעבד הסיפור נראה מאוד ברור, אבל בפועל, בזמן אמת, קול האינטואיציה עשוי לחלוף לידנו כמו רוח. "מאוד קשה לשמוע אותו", אומר ספילברג, "ולכן בכל יום בחייכם עליכם להיות מוכנים ללחישות באוזניכם".

לבסוף, ספילברג חושף את הצומת שבו נפגשות שתי הדרכים: לחישת החלום ושותפות הקהל לדרך. לתפיסתו, כאשר אנו בקשב לרמזים של החלום, בסופו של דבר זה יביא טוב גם לאנשים אחרים. למעשה, הוא מבטא את הרעיון שאם אתה אוהב משהו – אתה תהיה טוב בו. הוא מסכם את הדברים במילים המקסימות: "אם אתם יכולים להאזין ללחישה, והיא מדגדגת את לבכם, ואם זה משהו שאתם חושבים תרצו לעשות לשארית חייכם – זה מה שתעשו לשארית חייכם. ואנחנו נרוויח מכל מה שתעשו".

תמונת כותרת: praszkiewicz / Shutterstock.com