חוקר מוח מסביר כיצד מינימליזם מגלה לנו דרכים חדשות לחשוב.
ב-1918 הושלמה אחת מיצירות האמנות המוכרות ביותר במאה ה-20, ואחת הנועזות ביותר שידעה האנושות בכלל. הצייר קזימיר מלביץ' צייר ריבוע לבן על קנבס לבן, יצירה שמכונה לבן על לבן. וזהו. זו היצירה כולה. קיים הבדל כלשהו בין גוון צבע השמן לבין גוון הקנבס, כך שאפשר לזהות את הריבוע, אבל מלביץ' לא צייר לריבוע אפילו מסגרת. כמו דף A4 חלק המונח בזווית לא סימטרית על ציפוי הפורמייקה הלבן של השולחן במשרד.
היום הציור נמצא באוסף של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, הנחשב לאחד המוסדות הטובים והמכובדים ביותר בעולם. הציור לבן על לבן הוא התגלמותה של אמנות מופשטת. יצירתו הייתה שיאו של תהליך צמצום אמנותי שעבר מלביץ'. מציור ריאליסטי יחסית – לצורות בצבעים – לצורות ללא צבעים. מה יש ביצירה לבן על לבן ששווה מקום במוזיאון החשוב ביותר בתחום? בואו נזכיר שוב, זהו ציור של ריבוע בצבע אחד ותו לא. כמעט שאין מאחוריו טכניקה. "ילד בגן יכול לצייר את זה", יטענו המבקרים, והם לא יטעו. אנשים שאמנות אינה קרובה ללבם עשויים בקלות לפסול על הסף יצירה כגון זו כקשקוש מתיימר.
אבל העובדה היא שהיצירה זוכה להערכה עצומה בקרב רבים. הפער לגבי היצירה של מלביץ' אינו משהו מיוחד. לאמנות מופשטת יש נטייה לעורר מחלוקת מכיוון שהיא חיה על החבל הדק שבין גאונות צרופה לשרלטנות מוחלטת. כמובן שיש הרבה באמצע, אבל לצורך הדיון נתמקד בשני הקצוות. מה ביצירה מופשטת מרתק אנשים רבים, והאם באמת מדובר ביומרה תרבותית? פרופסור נוח צ'רני, היסטוריון של האמנות וסופר, מאמין שכדי לענות על השאלה הזו לא כדאי לשאול איש אמנות, אלא דווקא מומחה מתחום אחר. במאמר מרתק במגזין Salon הוא מביא את הגישה הנוירולוגית לאמנות מופשטת ומסביר את היתרונות שלה עבור המוח.
כללי משחק חדשים עבור המוח
"אורח לרגע רואה כל פגע", פתגם עממי שמבטא את התפיסה של צ'רני: עיניים רעננות מסוגלות לזהות דבר מה שהנוכחים כל כך התרגלו אליו, עד כי הוא נטמע בנוף שלהם והם כבר לא מבחינים בו. צ'רני מאמין גדול בנקודות מבט חדשות ובשילוב עולמות ידע. לכן, הוא עומד על טיבה של האמנות המופשטת בשיטת 'הכה את המומחה', ורותם למאמץ את פרופסור אריק קנדל, נוירו-פסיכיאטר בעל שם שזכה בשנת 2000 בפרס נובל על תרומתו למדע הרפואה.
באוגוסט 2016 פרסם קנדל את הספר Reductionism in Art and Brain Science, ששואף לגשר בין שני העולמות ומציע פרשנות מרעננת לאמנות בכלל ומופשטת בפרט. צ'רני מסביר כי לאורך ההיסטוריה היו מספר מקרים שבהם מומחים שבאו מחוץ לעולם האמנות חוללו מהפכה תפיסתית, ולדעתו קנדל הוא מקרה קלאסי כזה. "אירוני שזה מגיע לא מהיסטוריון של האמנות, אלא מנוירולוג המומחה בזיכרון האנושי, שהתפרסם בניסויים על חלזונות ים ענקיים. אי אפשר להמציא דברים כאלה".
אז מה בעצם טוען קנדל? כדי להשיב על השאלה הזו צריך לחזור רגע לריבוע הלבן שלנו. מה ניסה מלביץ' לבטא בציור הזה? על פי ניתוח מקובל של היצירה, קיימים בו שלושה מסרים עיקריים: נצח, ריחוף ותנועה. הצבע הלבן מסמל את הנצח, הרושם של ריחוף מתקבל מצורת הריבוע שכמו יוצאת מהקנבס, והתנועה מיוצגת על יד הטיית הזווית שבה מוצבת הצורה על הקנבס. שלושה מסרים כה עמוקים, כמעט במינימום האפשרי של ייצוג חזותי. זו בדיוק הגדולה של האמנות המופשטת. על פי קנדל, פענוח המשמעות של יצירה מהסוג הזה היא בעלת ערך עצום עבור המוח.
לבן על לבן. מסר עמוק במינימום מידע ויזואלי. קרדיט: wikimedia
העניין עם אמנות מופשטת הוא שמצד אחד היא מכילה מידע ויזואלי דל, ומצד שני היא עשירה במשמעות. את הפער הזה המוח שלנו צריך להשלים לבד, וזו לא עבודה פשוטה מבחינה קוגניטיבית. לכן, הפשטה ומינימליזם עלולים להרתיע את הצופה הממוצע. אמנות מסורתית-פורמלית, לעומת זאת, מכילה המון מידע ויזואלי אבל המשמעות שלה הרבה פעמים נמצאת מחוץ לגבולות הקנבס, בהקשרים היסטוריים, מיתולוגיים, תיאולוגיים וכן הלאה. מבחינה זו, לצופה דרוש פחות ידע מקדים כדי ליהנות מאמנות מופשטת.
"בציור מופשט", מסביר צ'רני, "היסודות מופיעים לא כחיקוי ויזואלי של האובייקט, אלא כאזכורים או כרמזים לאופן שבו אנו תופסים את התמצית של האובייקט". אמנים מינימליסטים או מופשטים מנסים לפרק את המציאות לגורמים ולייצג אותה מחדש באמצעות ניואנסים עדינים. הם מצמצמים את מה שהם רואים מול עיניהם לרכיבים הבסיסיים ההכרחיים בלבד: צורות, צבעים, מרקמים, קווי מתאר וכדומה. אבל מה שקל ליצור מבחינה טכנית, עשוי להיות מורכב לתפיסה מבחינה קונספטואלית. הצופה צריך למצוא את חוט השני שמחבר את הרכיבים, כמו חידה בלשית. ושם, למעשה, טמון היתרון. צ'רני מסביר: "הפשטה מציבה אתגר גדול לצופה מכיוון שהיא מלמדת אותו להביט על אמנות – ובמובן מסוים על העולם – בצורה חדשה".
במילים אחרות, אמנות מופשטת מלמדת את המוח משחק חדש, כללים חדשים, שדרכם אפשר להבין את המציאות. הניסיון לפענח את הרמזים והקשר ביניהם מגרה את המוח "לפרש תמונה השונה באופן יסודי מסוג התמונות שהוא התפתח להבין". זה מפעיל אותו בצורה שאובייקטים בעלי משמעות מוכרת פשוט לא מסוגלים. הצורך להשלים את הפרטים, להבין את הנמשל, למצוא הקשרים ולבצע היקש מייצוג מינימלי לקונספט רחב, מאלפים אותנו לראות מעט ולהבין הרבה.
חשיבה מהתחתית מעלה
אף על פי שהיא דורשת מאמץ מנטלי, קנדל מסביר כי מבחינה נוירולוגית צורת ההתבוננות ביצירה מופשטת טבועה בנו הרבה יותר עמוק מאשר התבוננות באמנות פורמלית. הוא מכנה את הצורה הראשונה כחשיבה "מהתחתית מעלה", ואת השנייה – "מלמעלה למטה". צ'רני עושה סדר: "חשיבה מהתחתית מעלה כוללת תהליכים מנטליים שהוטמעו בנו במשך מאות בשנים. להבין באופן בלתי מודע… שמישהו גדול יותר כנראה עומד קרוב יותר אלינו ממישהו קטן, שהוא, על כן, במרחק". חשיבה מלמעלה למטה, מאידך, מבוססת על ניסיון אישי ועל ידע. חשיבה מהתחתית למעלה (אמנות אבסטרקטית) היא אוניברסלית במהותה, ואילו חשיבה מלמעלה למטה (אמנות פורמלית) היא אינדיבידואלית. מכאן, שהפשטה דורשת פחות ידע מוקדם אם בכלל.
זה לא אומר שיצירות פורמליות אינן מעבירות מסרים אוניברסליים. האמנות הקלסית והפורמלית עושה זאת פעמים רבות על ידי שימוש במאורע היסטורי, מיתולוגיה או כל אלמנט סיפורי אחר. בריאת האדם של מיכאלאנג'לו, למשל, מכילה מסרים עמוקים על היחס בין האדם לבורא. אחת הפרשנויות היא שהאדם הוא עצמו הבורא ושמדובר בכלל בהתרסה נגד הכנסייה. אבל הצופה בציור של שתי האצבעות שכמעט נוגעות זו בזו לא יוכל להגיע למסקנות הללו ללא רקע מחקרי רחב על הצייר, התקופה והתרבות בה חי, מערכת היחסים שלו עם מזמין הציור, דעותיו הפוליטיות ושלל פיסות מידע נוספות שמדריכי תיירים אמורים לשנן בעל פה.
מהסיבה הזו, לדעת צ'רני, אמנות מופשטת אמורה להיות יותר נגישה. היא מעבירה את המסרים האוניברסליים ללא 'איש התיווך'. רכיבי הרעיון מפוזרים בתוך הקומפוזיציה והכיף הוא לנסות ולשחזר את מהות היצירה. באמנות מופשטת לא צריך את כל הידע המקדים כדי לפרש את הרעיון. זה לא אומר שלא נדרש ידע בכלל, אבל בהחלט לא צריך להיות מומחה להיסטוריה של טרום הרנסנאס כדי להבין מה עומד מאחורי הטלות הצבע של ג'קסון פולוק. "ההלם עבורי הוא שהפשטה אמורה להרתיע פחות", טוען צ'רני, "כיוון שאינה דורשת תארים מתקדמים או קריאת מאות עמודים של חומרי מקור כדי להבין וליהנות ממנה".
אמנות רנסאנס בבזיליקת סן לורנצו שבפירנצה. דרוש ידע מוקדם נרחב כדי לפענח את הסודות שבציורים מלאי החיים. צילום: Conde / Shutterstock.com
מה שכן צריך זה להפעיל את המוח בהיבט של פתרון בעיות, מכיוון שאנו מתבוננים בייצוג ויזואלי בלתי מוכר. והלא מוכר, כידוע, עלול להרתיע. לדעת צ'רני, "אנחנו פשוט רגילים לאמנות פורמלית… אבל לא בהכרח מצפים להבין אותה". אמנות רשמית מכילה משמעות ויזואלית שאנו יכולים לצרוך גם בלי להבין את ההקשר. כל אחד שיעמוד תחת הפרסקאות בוותיקן יתפעל מערכן האסתטי, מקנה המידה, מהטכניקה ומההקפדה על פרטים. לעומת זאת, לרבים מאתנו אין ציפייה להגיע לקפלה הסיסטינית ולהבין את כל רעיונות הליבה הקונספטואליים של יצירות האמנות המעטרות כל פינה.
וזה עלול לסגור בפנינו את הדלת לממד שלם של הנאה, ואולי אף העיקרי. צ'רני מסביר כי שלושת הקריטריונים של אריסטו לאמנות גדולה הם טכניקה, יופי ועניין. כאשר אנו צורכים אמנות רשמית ללא מידע מוקדם, אנחנו יכולים ליהנות מטכניקה ויופי, אבל לדלג על העניין. כאמור, הגדולה האמתית של יצירות אמנות פורמליות נובעת מהרקע ההיסטורי ומהקשר בין הציור לאובייקטים עצמם במציאות. המידע ההיסטורי שהוביל ליצירת הפרסקאות, למשל, יכול למלא ספר שלם, וככל שיודעים יותר כך עולה ערכה של היצירה. ברמה אקדמית גבוהה, יש ביצירות הללו שפע של מסרים חבויים לגלות, אבל למי שלא הפך את האמנות לתחום מחקר, העולם הזה נסתר מהעין. עבור המבקר הממוצע במוזיאון, מסביר צ'רני, "להביט באמנות פורמלית זה למעשה סוג של קריאת נרטיב פאסיבית, מכיוון שהאמן העניק לנו את כל מה שהמוח מצפה ויודע איך להתמודד עמו. זה נראה כמו החיים האמתיים".
לעומת זאת, האמנות המופשטת מסירה את כל הרכיבים המוכרים ובכך מחייבת תהליך אקטיבי של פתרון בעיות. "אנו רוצים ליישם הסברים רציונליים על היצירה, ואמנות אבסטרקטית ומינימליסטית מתנגדת לכך", מסביר צ'רני. והקונפליקט הזה מייצר ניצוצות במוח, הוא מפעיל את התת-מודע. זה עשוי להוציא את המוח מאזור הנוחות (שבו הוא נמצא מול יצירות כמו דיוקנים או נוף), אבל שם נמצא הכיף. כמו פתירת חידה, פעילות ספורטיבית או מציאת פתרון מבריק לבעיה בתום חשיבה קדחתנית.
את התיאוריה המרתקת של פרופסור קנדל חותם צ'רני בהיבט היסטורי. לטענתו, "אנחנו אוהבים לחשוב על הפשטה כעל תופעה של המאה ה-20, כתגובה להמצאת הצילום". מכיוון שציור נועד לתאר את המציאות בצורה ויזואלית, וטכנולוגיה חדשה מצליחה לעשות זאת בצורה יעילה ומדויקת בהרבה, האמנות חיפשה נישה חדשה שבה יהיה לה יתרון. "אבל זה כל הסיפור", הוא מסביר, "מבט על אמנות עתיקה יגלה שהיא מלאה בהפשטה". ציורי מערות, למשל, מתארים את הרכיבים הבסיסיים ביותר של בעלי חיים באמצעות קווים פשוטים בלבד. "אמנות מופשטת היא המקום שבו התחלנו ואליו חזרנו", מסכם צ'רני, "היא גורמת למוח לכאוב, אבל בדרך הנכונה, כי אמנות מופשטת מכריחה אותנו לראות ולחשוב בצורה שונה".
ומילה נוספת לגבי צילום – אם תשאלו אפילו צלמים חובבים, הם יספרו לכם שמדובר בהרבה מעבר לתיעוד קר של המציאות. נניח רגע את הצילום העיתונאי בצד. בצילומי טבע, נוף, רחוב ואפילו פורטרטים, הפשטה נחשבת לעילוי אמנותי. ואם נרצה זווית נוספת, אפשר לשאול את עצמנו: לו היינו רוצים לגלות משהו על היקום, האם היינו בוחרים להביט בפיסת מתכת, או להתבונן באטומים המרכיבים אותה?
תמונת כותרת: dmitro2009 / Shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע אנו רואים פרצופים בחפצים יומיומיים?
דמיינו אורגזמת מוזיקה – יש אנשים שחווים ככה צלילים
מה הם ניסו לספר? מומחים פיצחו מסרים שקודדו ביצירות היסטוריות מפורסמות
עוד מרדיו מהות החיים:
