מהי הורות יתר ומה השפעותיה על עתיד הילדים
מנהל בהייטק, כלכלנית ראשית במשרד האוצר, מהנדס רובוטיקה, שותפה בכירה במשרד רואי חשבון יוקרתי, ויש כמובן את הקלסיים יותר, רופאה ועורך דין. רשימת החלומות של הורים רבים. לא עבור עצמם כמובן, אלא עבור ילדיהם. יש סיבה שהורים שואפים לדחוף את ילדיהם למקומות מאוד מסוימים. הם מכירים את השוק, מודעים לתנאי המחיה ולהטבות ויכולים למנות את היתרונות לעבודות הללו (ואחרות) גם בהקפצה בשלוש לפנות בוקר.
מסלול החיים שלנו היום בנוי בצורה שמכינה את הילד להשתלבות בעולם העבודה משלב מאוד מוקדם בחייו. הכישורים הנרכשים, החל מהגן, נועדו בין היתר להכין את הילדים לקריירה עתידית כלשהי. וזה, כמובן, עניין טבעי וחיוני. שהרי בפועל, עולם המבוגרים הוא מצב נתון והכנת הילדים להשתלבות בו היא אחריותם של המבוגרים. אמא דובה מלמדת את גוריה סט של כישורים כמו נבירה, ציד ושנת חורף, כיוון שאלה יהיו ההתמודדויות שלהם כדובים בוגרים. ואנחנו, בני האדם, לא שונים בכך.
קיימות דרכים, גישות ושיטות רבות לחנך ילדים להשתלבות מוצלחת ומשגשגת כבוגרים. נקודה שפחות שמים עליה דגש, לעומת זאת, היא מידת האינטנסיביות בהורות. לא משנה איזו אסכולה חביבה עלינו, אנחנו יכולים ליפול למלכודת של "הורות-יתר". ג'ולי לית'קוט-האיימס מכירה היטב את התופעה. כדיקן הסטודנטים בסטנפורד, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, נחשפה ג'ולי לית'קוט-האיימס להשלכות של דחיפה מופרזת למצוינות על חייהם של הילדים, בדיוק בשלב הקריטי שבו הם הופכים למבוגרים. בהרצאה מלאת חוכמת חיים והומור, היא חולקת את תובנותיה כמי שהייתה עדה להורות יתר וכמי שחטאה בכך בעצמה.
מצוינות עלולה לבוא על חשבון עצמאות
בנושאים פרטיים כמו הורות חשוב להבהיר שלא מדובר במדע, ותפיסת העולם של כל הורה לגבי חינוך ילדיו היא לגיטימית. לית'קוט-האיימס אינה מכוונת לשיטה, אלא לעוצמה. היא ממש לא מתכוונת לטעון שמצוינות היא דבר מגונה או בלתי רצוי, להיפך. אלא שהדרך להגיע לשם צריכה להשאיר לילדים קצת חמצן בריאות, ולא פחות חשוב, חיוך על הפנים.
לית'קוט-האיימס מסבירה שהורים רבים נוטים לפתח חרדות שמא ילדיהם לא יהיו טובים מספיק כדי לעמוד בתחרות, זאת מחווייתם האישית ולאור המצב בשוק המבוגרים. תפיסה זו גורמת להם להתערבות יתר בחיי הילדים, ובכך, לדבריה, הם עלולים ליצור אפקט בומרנג. לדבריה, הורים רבים "מרגישים שילד לא יכול להצליח ללא ההורה שמגן עליו כל רגע ומרחף מעל לכל דבר שקורה, מנהל כל רגע קטן, ומוביל את הילד שלו אל תת-קבוצה קטנה של אוניברסיטאות וקריירות". זה מתחיל בדרישה הבסיסית ביותר להצטיין בלימודים. מה הרף? ציון 100 בכל מבחן ובכל עבודה בנוסף לשאיפה להיות מקום ראשון בכיתה הן דרישות שלעתים נתפסות ריאליות עבור ילדים. הלאה. חוגים – מתמטיקה, רובוטיקה ואם אפשר גם דיבייט (שלא יגיע למבחנים של משרד החוץ לא מוכן); תחרויות (עדיף בינלאומיות) גם הן בסל, ובראייה רחבה יותר, הילד צריך להיות בבית הספר בעל שם וכמובן בכיתה החזקה ביותר.
שוב, זה לא שיש בעיה עם הדברים הללו כשלעצמם. ואולם, המציאות יכולה לגלוש מהר מאוד לכך ש"הילדים מנהלים ילדות עם רשימת יעדים", כדברי לית'קוט-האיימס. במצב כזה קשה מאוד למנוע מהם לקשר את הצלחתם לעמידה ביעדים הספציפיים שהוצבו להם. כלומר, הילדים עלולים לראות בדרישות הללו תנאי לערכם העצמי. אנחנו כמובן לא רוצים לראות אותם מתרסקים, ולכן נמצאים שם בשבילם, נלחמים את המלחמות שלהם מול כל מי שעלול איכשהו להסיח את דעתם במילימטר מהדרך. "אנחנו מצפים מהילדים שלנו לבצע ברמה של שלמות שאנחנו מעולם לא נדרשנו לה", מזכירה לנו לית'קוט-האיימס, "ומכיוון שדרוש כל כך הרבה, אנחנו חושבים שברור שעלינו, ההורים, להתווכח עם כל מורה ומנהלת, ומאמנת ושופטת, ולהיות השרת של הילד שלנו והעוזרת האישית והמזכירה".
סוד ידוע מחדר המורים הוא שאחד האתגרים הגדולים ביותר של צוותי החינוך הוא לא התלמידים, אלא ההורים שלהם. נכון, יש מקרים שבהם בית הספר אינו מתפקד כראוי ודרושה התערבות. אך ישנם מקרים שבהם מעורבות ההורים בסדר היום של הילדים מותירה את המורים פעורי פה וחסרי אונים. הרי ההורים לא מודעים לשיקולים מערכתיים והם גם לא בהכרח צריכים לעניין אותם, במיוחד כשהם באים על חשבון טובתו של הילד. אבל המציאות היא שמערכות גדולות לנצח ייצרו מצבים של התנגשות עם צרכי היחיד.
התוצאה היא שההורים מתברגים חזק לחדר המנועים של בית הספר, ומשקיעים את אותה אנרגיה, אם לא יותר גם מול הילד. "אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בלדחוף, בלפתות, בלרמוז, בלעזור, בלהתמקח, וגם בלהציק – כדי לוודא שהם לא מפשלים, לא סוגרים דלתות, לא הורסים לעצמם את העתיד", אומרת לית'קוט-האיימס. אי אפשר להדגיש מספיק את העובדה שהכול נובע מדאגה אמיתית לילדים ומשאיפה להפוך אותם למאושרים. אבל האם זה עומד במבחן המציאות?
מניסיונה האישי של לית'קוט-האיימס, התשובה היא לא ממש. "מה מרגיש ילד הגדל ב'ילדות-יעדים' שכזו?", היא שואלת, "קודם כל, אין זמן למשחק חופשי. אין זמן אחר הצהריים, זה כאילו שכל פיסת שיעורי בית, כל בוחן, כל פעילות, הוא רגע של הכול או כלום בשביל העתיד שאנו מתכננים בשבילם". רשימת היעדים באה על חשבון העזרה בבית – פרט חשוב שהיא עוד תחזור אליו – אך גם על חשבון שעות שינה. ואם לא די בכך, הציונים וההצטיינות הופכים לכל מהותו וקיומו של הילד, וכשאנו מתעסקים בכך ללא הרף, אומרת לית'קוט-האיימס, "הילדים רואים על הפנים שלנו שהאישור שלנו, שהאהבה שלנו, שהשווי שלהם, תלוי בציוני מאה". איך זה מכין אותם להתמודד עם כישלונות שיהוו חלק בלתי נפרד מחייהם הבוגרים? לא מכין.
כלומר, הורות יתר יוצרת ילדים ממוקדי מטרה, אבל לא בהכרח מוצלחים, וספק גדול אם מאושרים. "בלי קשר לאיך שהם מסיימים את התיכון", אומרת לית'קוט-האיימס, "הם חסרי אוויר. הם שבירים. הם קצת שחוקים. הם מעט מבוגרים לגילם… הם נובלים עכשיו ברמות גבוהות של חרדה ודיכאון וכמה מהם תוהים, האם החיים האלו יהיו שווים את זה בסופו של דבר?" אם הצלחה אמורה להוביל לאושר, הרי שהמטרה הזו כבר פוספסה. אבל אושר הוא דבר יחסי שאפשר להתווכח עליו. המבחן האמיתי של דחיפה אגרסיבית למצוינות הוא ביכולת שלה להשיג את המטרה עצמה. במילים אחרות, האם היא יוצרת מבוגרים עם כישורים להתמודדות עם החיים האמיתיים.
"אנחנו, ההורים, בטוחים שהכול שווה את זה", אומרת לית'קוט האיימס. "זה כאילו שאנחנו באמת חושבים שלא יהיה להם עתיד אם הם לא יתקבלו אל הקבוצה הקטנה הזו של האוניברסיטאות או לקריירות שאנחנו מתכננים להם". וכמובן שיש בכך גרעין של אמת. אוניברסיטה בעלת שם היא לחלוטין מפתח להרבה דלתות. העניין הוא שהתערבות יתרה וניהול דקה-לדקה של חיי הילד יוצרים אצלו חסך באחד הכישורים החשובים ביותר להצלחה בחיים – עצמאות. כשאנו לוקחים על עצמנו את ההתמודדות מול המורים בבית הספר ובחוגים, או מול המדריכים בתנועת הנוער; כשאנו קובעים עבורם את הרף בכל תחום; כשאנו מעצבים להם לו"ז קשיח; אנו לא מותירים להם מקום להתפתח כמקבלי החלטות על גורלם. "אנחנו שוללים מהילדים את הסיכוי שלהם לבנות מסוגלות עצמית, שזה עיקרון יסודי מאוד של נפש האדם", מסבירה לית'קוט האיימס, "עיקרון הרבה יותר חשוב מההערכה העצמית שהם מקבלים כשאנחנו משבחים אותם".
הילדים שלנו הם לא עצי בונסאי
לתפיסתה, אם טובתו של הילד בראש מעייננו – ואנחנו אנשים ריאליים שמודעים לסטטיסטיקה ומבינים שיש סיכוי שהילד לא יתקבל לפקולטה מסוימת – ההיגיון אומר שעדיף להקנות לו כישורים והרגלים שיסייעו לו להצליח בכל מקום ובכל תחום. כאשר אנו מכוונים אותו לספקטרום מצומצם של אפשרויות, שאותן הוא עלול להחמיץ, ייתכן מאוד שפגענו בסיכויי ההצלחה שלו במקום שאליו הוא יגיע בסופו של דבר. כשאנו משדרים אכזבה לאור חריגה של הילדים מהתכניות שלנו, המסר שעובר הוא שאין להם כל יכולת לתכנן משהו בעצמם.
בין אם אוניברסיטה פחות יוקרתית או קריירה שונה מזו שראינו לנגד עינינו כהורים, הילד צריך לדעת לשגשג בכל מקום שאליו יתגלגל בסופו של תהליך. הטענה של לית'קוט האיימס היא שכאשר הילדות הופכת לרשימת יעדים, הילדים משלמים את המחיר בגיל מבוגר יותר. זה מעצב את תפיסת העולם של הילד כתלוי הן ברשימות והן במערך לוגיסטי שנועד לתמוך בהן. מערך לוגיסטי שלא קיים בעולם המבוגרים. במילים אחרות, אם אנו יוצרים לילדים אורח חיים של מבוגרים, אנו עלולים להפוך אותם למבוגרים ילדותיים.
באופן מפתיע ואולי אף משעשע, אחד הנושאים שלדברי לית'קוט האיימס חסר בחינוך למצוינות הוא עזרה במטלות הבית. היא מסבירה: "המחקר רב-השנים הארוך ביותר על בני אדם שאי פעם נעשה מצא כי ההצלחה המקצועית בחיים מגיעה מביצוע מטלות כילד. זהו הלך רוח של הפשלת שרוולים והירתמות, הלך רוח שאומר – ישנה איזושהי עבודה לא נעימה, מישהו צריך לעשות אותה, למה שזה לא יהיה אני; הלך רוח שאומר – אני אתרום את המאמץ שלי לטובת הכלל; וזה מה שדוחף אותך קדימה במקום העבודה". אותו מחקר גילה כי שמחת חיים נובעת מאהבה, לאו דווקא רומנטית, אלא אהבה שאנו מקבלים מחברים, משפחה וכן הלאה. על פי לית'קוט האיימס, כאשר האהבה שלנו לילדים מותנית בעמידה ביעדים – או לפחות ככה הם תופסים את זה – קשה להם לאהוב את עצמם, אז איך לצפות מהם לאהוב אחרים ולקבל מהם אהבה בחזרה?
השאלה שאנחנו צריכים לשאול בהקשר הזה היא האם אנחנו מתייחסים לילדים כאל בני אדם בפני עצמם, או שבאופן סמוי אנו מייעדים אותם להגשמת החלומות האישיים שלנו. "ואולי, רק אולי, אנחנו פשוט מפחדים שלא יהיה להם עתיד שנוכל להתרברב בו לחברים שלנו עם סטיקרים בגב המכוניות שלנו". אנחנו חייבים את זה להם כיוון שיבוא היום שהם ישאלו את עצמם האם הקנו להם את הכלים הנכונים לחיים. הרעיון הוא לא להוריד את רף הציפיות, אלא לספק לילדים יותר מרחב לתמרון ולתמוך בהחלטותיהם העצמאיות. לית'קוט האיימס מספרת שהיא נהגה להתייחס לילדיה "כמו אל עצי בונסאי קטנים – שעליי לקצץ ולגזום בזהירות, ולעצב אותם למעין צורה מושלמת של אדם". היום, אחרי שהבינה מה זה גורם לילדים, הן שלה והן לסטודנטים שעמם עבדה בסטנפורד, היא עברה להתייחס לילדיה כאל "פרחי בר מסוג וזן לא ידועים".
בואו נצא רגע מתפקיד ההורים ונחזור אל הילדים שהיינו. האם אנחנו מוכנים לוותר על זיכרונות הילדות העליזים מהטיולים בשלוליות שבשדות אחרי הגשם? האם לא למדנו לקח קריטי לחיים בפעם ההיא שזלזלנו בעבודת הגשה והמורה הגיב בלי פשרות? החוויות העשירות והמגוונות הפכו אותנו לאנשים חזקים שמסוגלים לקבל את מה שהחיים מביאים ולהמשיך הלאה מתוך נחישות. האם אנחנו באמת מוכנים להסתכן בלהפוך את הילדים שלנו לפקעות חרדה וחוסר אונים? אחרי הכול, התשובות נמצאות בניסיון שלנו. אם נביט לשם, נוכל להקנות לילדים כלים שיפתחו כמה שיותר דלתות, ובמקביל לאפשר להם פשוט ליהנות מהילדות.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: האמת המפתיעה והמעודדת על שקרים של ילדים
מהם שני הגורמים שמשפיעים על הצלחה של ילדים? רמז, בית הספר הוא לא בדיוק אחד מהם
ההרצאה השבועית של TED: כך מגדלים ילדים נבונים ובטוחים בעצמם
עוד מרדיו מהות החיים:
חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"
