הדפוס המדומה שמשפיע על קבלת ההחלטות שלנו – כיצד לנטרל את "הטיית המהמר"

מדוע אנו מייחסים סדר לאקראיות סטטיסטית וכיצד זה משפיע על חיינו?

בועז מזרחי | 19 דצמבר, 2016

קיים דיון מרתק בשאלה האם החיים שלנו מאורגנים בדפוסים ידועים מראש, או שמא נתונים לאקראיות מוחלטת. כלל אוניברסלי אומר שהתשובה נמצאת איפשהו באמצע. הגדולה היא לזהות באילו מקרים אנו רואים דפוס ומתי זהו כוחה של האקראיות – ומתוך כך לגזור את הפעולות ואת ההחלטות. ואולם, לעתים העיניים עלולות להטעות, ומה שאנו מזהים כדפוס הוא למעשה אקראיות בתחפושת. מדובר בתופעה המכונה 'כשל' או 'הטיית המהמר'.

מהו כשל המהמר, מתי אנו פוגשים בו וכיצד הוא עשוי להשפיע על חיינו? ברדיו NPR ניגשו לחקור את הנושא. המגיש סטיב אינסקיפ, משוחח על הטיית המהמר עם כתב מדעי החברה שנקר ודנטאם, ויחד הם מנסים להסביר כיצד אנו עלולים לקבל החלטות בהסתמך על הטעיה לוגית – והיכן אנו רואים (לכאורה) דפוסים שאינם קיימים באמת.

לטענתם, האשליה הסטטיסטית של כשל המהמר אינה פוסחת על איש. החל משופטים, דרך ספורטאים מקצוענים ועד לפקידי ממשלה – כולנו "נוטים לכפות היגיון או סדר על דברים שהם למעשה אקראיים", כדברי ודנטאם. חשיפת הדפוסים המדומים היא אתגר מורכב ומאתגר לביצוע משום שהוא מצריך מודעות גבוהה, שליטה באינטואיציה, ניתוח קר, ובמקרים מסוימים גם ניתוק רגשי. זה האחרון משמעותי במיוחד מאחר ורגשות מעורבים כמעט בכל פעילות מוחית. אבל יש גם חדשות טובות. מתברר שקיימות טכניקות המסייעות לנטרל את השפעת הטיית המהמר על מהלך חיינו. ספוילר – באותו אופן שיוצרים דפוס בצורה מלאכותית, כך גם ניתן לשבור אותו.

מהי הטיית המהמר?

"אנחנו רואים את זה בקזינו כל הזמן", מסביר ודנטאם, ואכן התופעה מובהקת בקרב מהמרים ולראיה אף נקראת על שמם. עם זאת, בחרנו להמחיש את הנושא בצורה פחות בנאלית. צופי מונדיאל אדוקים מכירים את היטב את כשל המהמר. בהכנות המוקדמות של נבחרות כדורגל למשחקי הכרעה כמו גמר גביע העולם, הצוותים המקצועיים לוקחים בחשבון תרחיש של דו-קרב בעיטות עונשין. אם הקבוצות מסיימות בתיקו לאחר ההארכה, המשחק יוכרע בפנדלים. בדרך כלל שוערים מהמרים לאיזה צד יבעט השחקן היריב כדי לחסוך את זמן התגובה בשל המרחק הקצר.

בשלב הזה של המשחק נוצר משחק מוחות בין השוער לבועטים. נניח שכל קבוצה בועטת ארבעה פנדלים. הגענו לבעיטה האחרונה ועד כה השוער זינק שלוש פעמים ברצף לפינה הימנית. עתה, בראשו של הבועט הרביעי מתחוללת סערה: מה הסיכוי שהשוער יהמר ארבע פעמים ברצף לאותה פינה? הבועט מפרש את בחירות השוער כדפוס עם היגיון סטטיסטי, ולפי היגיון זה מניח כי הסבירות שהשוער יזנק ארבע פעמים לאותו מיקום, לפינה הימנית, שואפת לאפס. מה שהוא לא יודע זה שהשוער הטיל מטבע לפני המשחק כדי לבחור אסטרטגיה וקיבל ארבע פעמים ברצף עץ.

בפועל, הקבוצות מבצעות ניתוחים סטטיסטיים לגבי הרגלי הבעיטה והזינוק של השחקנים והשוערים בהתאמה. סביר להניח שבאופן הזה ניתן לחזות דפוס מסוים, אבל ברגע האמת זה לא משהו שניתן להסתמך עליו. בלהט המשחק, כשהמוח צמא לחמצן והאדרנלין שוטף את הגוף, הדבר היחיד שבטוח הוא שמידת הדיוק הסטטי צונחת. בשורה התחתונה, הבועטים יכולים לחפש כמה דפוסים שהם רוצים. אם השוער הימר באקראיות, הבחירה שלהם מבוססת על מידע לא רלוונטי.

התופעה קיימת גם בקרב סוחרים בבורסה. מניה שעולה הרבה פעמים ברצף היא לכאורה הימור רווחי, אבל בשלב מסוים יתחיל להתעורר חשש בקרב הסוחרים, כיוון שאם היא עלתה כל כך הרבה פעמים, אין ספק שבפעם הבאה היא תיפול.

השוער ההיפותטי שלנו הטיל מטבע, וזו אולי הדוגמה הבסיסית ביותר לכשל. אם נטיל מטבע ונקבל פאלי חמש, שמונה או אפילו שבעים ושתיים פעמים ברצף, הרי שבכל הטלה נוספת נתקשה יותר להאמין שהמטבע ייפול שוב על פאלי. "במציאות, כמובן", מסביר ודנטאם, "יש סיכוי של 50-50 שהטלת המטבע הבאה תהיה עץ. כל הטלה היא עצמאית לחלוטין". אנחנו אלה שטווים את הקשר בין הטלה אחת לזו שאחריה. אנחנו מייצרים עלילה יש מאין, ולרוב אנחנו עושים זאת מבלי להיות מודעים לכך.

מחקרים בדקו כיצד הטיית המהמר באה לידי ביטוי אצל שופטים, כדוגמה. ודנטאם מספר כי באוניברסיטת שיקגו גילו רצף מעניין של פסיקות בנושא אישורי הגירה. "החוקרים ניתחו באיזו תדירות החלטת אישור עוקבת החלטת דחייה ולהיפך". לכאורה, שופטים אמורים לנטרל כל השפעה שאינה מקצועית ורלוונטית לתיק, אבל הממצאים לגבי 150,000 פסיקות מצביעים כי האמת יותר מורכבת. מובילת המחקר קלי שו מסבירה: "מה שמצאנו הוא ששופטים נטו לדחות בקשת הגירה אם הם העניקו אישור בתיק הקודם, ולהיפך". ממצאים דומים נחשפו גם בקרב שחקני בייסבול, אבל אנחנו כבר מכוסים מבחינה ספורטיבית.

ודנטאם מאמין כי "הטיית המהמר פועלת לרוב מחוץ למודעות של אנשים, כך שממש בעדינות היא מתערבת להם בשיקול הדעת". אחת ההשערות להיווצרות הכשל, כלומר לנטייה שלנו ליצור סיפור עם רצף, היא האנשה של המציאות. הכוונה היא שאנו מייחסים את התכונות של המוח שלנו – זיכרון ותבניתיות – לאירועים חיצוניים. למטבע אין זיכרון ולכן הוא אדיש לחלוטין להטלה הקודמת; המכונה שמגרילה את כדורי הלוטו לא פועלת על פי תבנית ולכן לא ניתן לחזות את התוצאות.

ומכאן מגיעים גם חלק מהפתרונות להטיית המהמר. אם באופן טבעי אנו מייחסים לאירועים 'זיכרון' ויוצרים ביניהם קשר מלאכותי – והקשר הזה משפיע על שיקול הדעת שלנו – הדרך להגיב בצורה טהורה היא להגביר את המודעות לאירוע האינדיבידואלי עצמו. ויש מגוון דרכים להשיג שיקול דעת נקי יותר. אחת מהן היא תמריצים. שו ערכה ניסוי על פקידי הלוואות בהודו. היא העבירה להם בקשות הלוואה שכבר הוכרעו, אך מבלי ליידע אותם. כך שכאשר הפקידים יקבלו החלטה, היא תוכל לאמוד את מידת הדיוק שלהם. כדי לזקק את שיקול הדעת של הפקידים מהטיות היא העניקה להם תמריץ כספי על כל בקשה שתוכרע בצורה נכונה. תוצאות הניסוי היו חד משמעיות – כאשר היה לפקידים תמריץ, השפעתו של כשל המהמר צנחה. ודנטאם מסביר כי "התמריץ הכספי גרם לפקידים להאט, לחשוב טוב ולבצע שיקול דעת מכוון במקום לקבל החלטה אינטואיטיבית מהירה".

האקראיות הבינארית של המציאות

מובן שבחיים הפרטיים אין לנו תנאי שליטה בניסוי, ולרוב גם לא יהיה לנו למה להשוות את איכות ההחלטה שקיבלנו. ועדיין, זמינות עבורנו טכניקות נוספות ליצירת מודעות בזמן אמת במטרה לשבור את הדפוסים. אחת הדרכים היא לנסות להוציא את האירוע מההקשר וליצור לו תרחיש דמיוני חדש. נניח שאנו רוצים לטוס לחו"ל ומתלבטים בין שתי חברות תעופה שכל הנתונים שלהן זהים מלבד פרט אחד: במקרה שמענו מחבר שאחת מהן ביטלה את הטיסה שלו לאותו יעד לפני חצי שנה. די בפרט הקטן הזה כדי לעורר בנו את הטיית המהמר. ועכשיו השאלה – האם, בהינתן תרחיש אחר – עדיין ביטול הטיסה של החבר ייכנס למערכת השיקולים? אז נדמיין שאנחנו חיים במדינה אחרת, לא מכירים את החבר וצריכים לטוס ליעד אחר ובתקופה אחרת. האם העובדה שהחברה ביטלה טיסה כלשהי אי שם בזמן מהווה משקל עבורנו? סביר להניח שלא. חברות מבטלות טיסות מדי פעם ולרובנו זה לא משנה. הרעיון הוא לפתח 'אדישות יזומה' בנסיבות שמהוות קרקע פורייה לכשל המהמר.

ישנה דרך נוספת להתמודד עם ההטיה. ודנטם מסביר שעבור השופטים "גיוון בסוג התיקים שהם מקבלים ברצף יכול לעזור. אם הם מרגישים שכל תיק שונה מספיק מהבא אחריו, הם יכולים להיות מועדים פחות להטיית המהמר". זה קצת יותר מורכב ליישום במציאות שאינה מובנית כמו עבודת השופט, אך לא בלתי אפשרי. כדי לעשות זאת אנו צריכים לזהות את הנקודות שבהן אנו מקבלים החלטות באותו עולם תוכן, כמו התנהלות כלכלית. אם אנחנו מתלבטים לגבי פתיחת חיסכון, צריכים לבחור חברת ביטוח חיים ולהחליט באיזה מסלול להשקיע את קרן הפנסיה, עלינו לצאת מנקודת הנחה שתיתכן נטייה לכשל המהמר. נניח שפתחנו חיסכון שמושקע במסלול עם סיכון גבוה, אך מניב ריבית גבוהה בהתאם. האם זה בהכרח משליך על מידת הסיכון שנבחר למסלול הפנסיה שלנו? כלומר, האם בגלל שכבר לקחנו סיכון במקום אחד, זה אומר שבמקום אחר כדאי להיות סולידיים יותר? עד כמה ההנחה הזו נכונה מבחינה כלכלית? ייתכן מאוד שניצור קשר בין ההחלטות אף על פי שכל אחת מהן צריכה לעמוד בפני עצמה. כדי לנקות את שיקול הדעת מכשל המהמר, אולי שווה לשקול ליצור פער של זמן בין בחירת הפנסיה, החיסכון והביטוח – או לחילופין – להשחיל החלטות מתחום אחר בין לבין, שישמשו על תקן פעולת 'ריענון'. אם לדבר בז'רגון האינטרנטי, אנחנו צריכים למחוק עוגיות בין ההחלטות השונות ולמנוע קשר מלאכותי בטרם הוא נוצר.

צריך, כמובן, גם להסתייג – לעתים רבות קיים קשר בין אירועים ויהיה זה מנוגד לכל היגיון להתעלם מהיסטוריה של אירועים ומהדרך שבה נסיבות קודמות מעצבות את ההווה ואת העתיד. זו האנטיתזה של למידה. יותר מכך, אפשר לטעון שהחיים מורכבים מכדי שנוכל להתייחס אליהם על פי סטטיסטיקה של הטלת מטבע. הרי אחד התסכולים המוכרים הוא פרדוקס הבחירה המרובה – מרוב אופציות אנחנו לא מצליחים לבחור.

יחד עם זאת, קיימת תיאוריה שניתן לזקק כל החלטה בחיים ל-50-50. קלוד שאנון, מאבות השפה הבינארית, היה למעשה מתמטיקאי עם חיבה לבלאק ג'ק, וההשראה לרעיון הדיגיטלי ירדה אליו בין היתר מעולם ההימורים. המודעות לכשל המהמר מאפשרת לנו לראות רבים מהאירועים בחיינו באקראיות בינארית – כן או לא. זו אינה השקפת עולם סופית ומוחלטת שאנחנו צריכים ליישם בכל הזדמנות. הטיית המהמר והדרכים לעקוף אותה הם פשוט כלי שימושי נוסף במאגר, שמסייע לנו להיות מדויקים יותר בבחירות שאנו עושים.