הקשר שבין המפץ הגדול, היציאה מאזור הנוחות והצמיחה האישית
נדמה שקיימת דיכוטומיה מובהקת בין השאלות הגדולות לגבי היווצרות היקום ומשמעות הקיום שלנו בתוך המערך האינסופי של חלל-זמן, ובין החיים היומיומיים שלנו כאן על הקרקע. שהרי, לרוב, העוסקים – מזוויות שונות – בדיונים על המפץ הגדול, על מבנה המציאות ומה כל זה אומר לגבינו, הם פיזיקאים, תיאולוגים או פילוסופים. כיצד רואה החשבון שחיבר דו"ח רבעוני יכול להפיק מכך תועלת? כיצד שליח שצריך לנווט בעיר לא מוכרת מקבל מזה ערך כלשהו? בחיי היומיום שלנו יש די והותר מחשבות ותהיות שמחוברות לקרקע. למי יש פנאי להתעופף אל מחוץ לאטמוספירה?
ובכן, היזם ואיש העסקים האמריקאי דייוויד ונדרווין מחזיק בגישה שונה. לתפיסתו, העיסוק בשאלת המפץ הגדול, והיקום בכלל, יכול להועיל לכל אדם ברמה המעשית. בקטע קצר מתוך שיחה שהוקלטה עבור ערוץ היוטיוב של מגזין SoulPancake, ונדרווין קושר את כל הקצוות: מהנקודה שבה נולד היקום ועד לאופן שבו אנחנו מקבלים החלטות ביומיום. השאלות הגדולות הללו, הוא טוען, מציבות את הרף לכל צעד שלנו על פני כדור הארץ.
אז כיצד קשורה לידת היקום ליציאה מאזור הנוחות שלנו? מה המשמעות של האדם בתוך הכאוס האינסופי של המציאות? ומדוע המפץ הגדול ממשיך להדהד בכל פינה בחיינו? ונדרווין מאמין שהיופי בחידות הללו הוא שעצם השאלה מספק את התשובה. ובמילים אחרות, התרחבות היקום יכולה לקדם את ההתרחבות שלנו.
להמשיך ישר על הדרך ולרדת ביציאה מאזור הנוחות
ונדרווין אינו מדען חלל או תיאורטיקן מדופלם. הוא איש עסקים, שאמנם התברך במוח חריף, אך כל קשר בינו ובין חקר היקום הוא מקרי בהחלט. למעשה, הוא לא ממש חוקר את היקום, אלא יותר תוהה לגביו. זו ככל הנראה הסיבה לנימה המעודנת, המהורהרת והבלתי מתיימרת שעוטפת את דבריו, וזה גם מה שמאפשר להתחבר לרעיונותיו בקלות – הכול עם סימני שאלה, הכול מתוך בחירה אישית של נקודת מבט.
כדי להסביר את הקשר בין כל הגורמים שמהווים את המציאות ובין העולם המעשי, ונדרווין מתחיל בהתחלה. ממש בהתחלה. לפני כ-14 מיליארד שנה, כאשר היקום הפך מכלום להכול. מאותו רגע נוצרה שרשרת של אירועים שמסתכמת היום אצל רבים מאתנו בשאלה – למה? כלומר, מאיזו סיבה התחולל האירוע שהוביל ליצירת הקוסמוס? האם בכלל יש סיבה? והאם קיים קשר ראשוני משותף בין כל חלקי המציאות שעדיין משפיע על הנעשה ביקום? התשובות לשאלות הללו מגוונות, אך את ונדווין לא מעסיקים הפרטים הטכניים כמו שמעסיקה אותו התמונה הכללית. "אם אכן ישנו הכוח העצום הזה של היקום, שפוצץ את הסינגולריות ליקום המתרחב באופן קבוע שבו אנו חיים, זה נחמד מאוד להתיישר עם הכוח הזה ולקחת בו חלק". הרעיון כנראה יותר פשוט משהוא נשמע. ונדרווין למעשה אומר שקיימת בידינו הבחירה אם להכיר בכוח אוניברסלי כלשהו, ואין חשיבות לשמות או לתופעות אנו מדביקים לו.
"אני חושב שאם אתה מאמץ אותו, זה מעניק לך הקלה גדולה", טוען ונדרווין, "שכל מה שאתה צריך לזה לגלות כיצד לרתום את האנרגיה הזו". זוהי למעשה הזמנה לקחת חלק במה שרבים רואים כתופעה מלכדת של הקיום כולו, ולגלות כיצד היא יכולה להשפיע עלינו. מטבע הדברים, כל אדם שנולד לוקח חלק במציאות, אבל השאלה היא האם הוא בוחר להסתכל עליה כעל בעלת חוקיות או מגמה כלשהי. זה כמו לצפות בסרט ולהחליט שלפס הקול יש קשר ישיר לעלילה – או שזו בחירה אקראית של תכנת מחשב. ונדרווין מאמין שעבור מי שרוצה להתחבר לכוח או לאנרגיה שמקורם באותה נקודה סינגולריות לפני 14 מיליארד שנה, "החיים יכולים להיות ריקוד נפלא".
כאן עושה ונדרווין הרצה מהירה קדימה ועובר לדבר על היומיום שלנו. אחד המונחים השגורים ביותר בעולם הפסיכולוגיה של הצמיחה האישית הוא אזור הנוחות. מדובר בתחום הווירטואלי החמים והנעים שאליו אנו נמשכים כמו פרפר לאש. הנטייה שלנו היא למקם את עצמנו באזור הנוחות בכל תחום ובכל פרט בחיים. הספה נוחה יותר מריצה על דופק 120; העבודה שלנו אמנם מעיקה, אבל אנחנו כבר שם וזה לבטח יותר נוח מלצאת אל הלא נודע ולחפש משהו חדש; המכונית מפיקה צלילים מעוררי יראה, אבל כל עיסוק עדיף על ביקור במוסך. אנו מנסים להקיף את עצמנו בצמר גפן רך ומגן, ויש לכך גם סיבות טובות. אבל יש עם זה שתי בעיות: האחת, שאזור הנוחות הוא האנטיתזה של צמיחה ושינוי. והשנייה, שלעתים אזור הנוחות כלל לא נוח – ומה שבאמת משאיר אותנו במקום הוא החשש מהלא מוכר.
החשש הזה הוא טבע אנושי וקשה לצאת נגדו. ונדרווין דוגל בשיטה של 'אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם'. "עלינו ללמוד להפחיד את עצמנו מעט בכל יום, ולאמץ את זה", הוא טוען, "ממש ליהנות מהפחד". הוא מציע להפוך את היציאה מאזור הנוחות להרגל שבשגרה – לחיות על פי הכלל שהקבוע היחיד הוא השינוי. איך עושים זאת? על ידי שבירה מכוונת של דפוסי פעולה והתנהגות. דפוסים הם הדרך שלנו ליצור שגרה קבועה ומוכרת, הם החוטים שמהם נרקם אזור הנוחות. אבל לא צריך לשבש את התשתית של חיינו כדי לתרגל שבירת דפוסים. ונדרווין מספר על אביו, שבכל יום נוהג להתחיל את הגילוח באזור חדש ובוחר נתיב שונה לעבודה. הוא מסביר כי אביו לימד אותו ש"עלינו להקפיד לשנות את הערוצים במוחנו, אחרת ניתקע במקצבים שאנחנו לא בהכרח רוצים".
כאמור, הכוונה אינה לעשות דברים קיצוניים הכרוכים בסיכון חיים, אלא פשוט להסס פחות לפני שקופצים למים עמוקים או קרים. במילים של ונדרווין, "משהו שאתם חושבים 'אני לא יודע כדאי לי לעשות את זה', ותעשו את זה בכל זאת". זה יכול להתחיל במעבר בן לילה לקפה בלי סוכר, להמשיך בטיסה ספונטנית לחו"ל ומשם להרחיק ככל שהדמיון נושא אותנו. תרגול של שבירת הדפוסים מאפשר לנו להתרגל לחיות במחיצת הפחד ולמצות את הפוטנציאל הגלום בנו ובהזדמנויות שמספקים לנו החיים. "בסופו של יום, נדיר שאנו פוגשים מישהו שאומר 'וואו, עשיתי יותר מדי דברים בחיים'". כשאנחנו עושים סיכומי תקופה בינינו לבין עצמנו, השאיפה היא לצמצם ככל הניתן את רשימת הדברים שאנו מצטערים שהחמצנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע עלינו לשמוח כאשר אין לנו תשובות לשאלות חשובות?
האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון מסביר לבן 6 מהי משמעות החיים
היקום מדבר אלינו במוזיקה - פיזיקאים מסבירים מהם גלי כבידה ומה חשיבותם
עוד מרדיו מהות החיים:
מדברים פילוסופיה: ליאת רגב וד"ר שמעון אזולאי בסדרת שיחות בנות 15 דקות על שאלות של מהות
