פרופסור לפילוסופיה מתאר את העולם הרוחני של התרבות המקומית במרכז אמריקה
מי שמבקר במקסיקו, בייחוד באזורים ההרריים שבפנים המדינה, יגלה כי חלק מהמנהגים של תושבי האזור הם המשך ישיר לתרבות האצטקית ששגשגה באזור במחצית המילניום הקודם. הטקסים וההרגלים התרבותיים הללו נותרו כמורשת היסטורית והתמזגו עם התרבות המערבית שהגיעה לשטח עם בוא הספרדים. במקרים רבים של מפגש תרבויות קיימת השפעה הדדית, אך במקרה של האצטקים – אשר ספגו המון מאירופה ולראיה, מקסיקו של היום – העולם התרבותי שלהם לא חלחל לאירופה. הסיבה היא ככל הנראה המגמה הגיאוגרפית שהייתה חד כיוונית, מאירופה לאמריקה.
כמו בכל אימפריה ששוקעת, נתח ניכר מהתרבות אובד בין דפי ההיסטוריה. יחד עם זאת, הספרדים שהגיעו למרכז אמריקה וניהלו דיונים פילוסופיים עם החכמים המקומיים, השכילו לשמר חלק מהידע המקומי. האימפריה האצטקית נודעה לשמצה בשל מנהג קורבנות האדם, אך פרופסור סבסטיאן פרסל מאוניברסיטת ניו יורק בקורטלנד מאמין כי התרבות המקומית הייתה עשירה בהרבה מהמנהג הבודד שפרסם אותה. במאמר ב-Aeon הוא מתאר את הפילוסופיה הבסיסית של האצטקים וטוען כי אנו יכולים להפיק ממנה תועלת גם היום.
פרופסור פרסל מספר על שאלה שהוא נוהג להציג לסטודנטים בקורס בנושא אושר: "כמה מכם רוצים לחיות חיים מאושרים?" לכאורה, שאלה רטורית. כאשר כמעט כל הקהל משיב עליה בחיוב, פרסל מציג נתונים שמוכיחים כי בחירות של רבים אינן מובילות לאושר. ואולם, כאשר הוא שואל אם היו מבצעים את אותן בחירות, לאור המידע החדש, הסטודנטים עדיין משיבים בחיוב.
האושר הוא אקראי והקיום הוא זמני – איך מתקדמים מכאן?
"הסטודנטים שלי מגלים משהו שהאצטקים ידעו היטב", הוא מסביר. "אושר הוא לא מה שאנחנו באמת רוצים. מה שאנו רוצים הוא חיים מלאי משמעות". התפיסה הזו עומדת בסתירה לחלקים רחבים מהפילוסופיה המערבית שמקורה ביוון העתיקה, אף על פי שהיום קיימת מגמה תיאורטית שעל פיה כשמוצאים תכלית בחיים, האושר מגיע בעקבותיה, אם כי לא כמצב מנטלי רצוף. היום הטענה שאושר אינו מה שאנו מחפשים עשויה להישמע כמעט הזויה, וייתכן שזה נובע מהעובדה ש"המערב התעלם מהאצטקים", כדברי פרסל. ואולם, "טרם הגעת הכובשים הספרדים, לאצטקים הייתה תרבות פילוסופית עשירה. יש לנו כרכים רבים של המחשבה האצטקית… חלקה מופיע בדמות שירה, חלקה מוצג כסדרה של המלצות וחלק, אפילו, בצורת דיאלוג".
כדי להבין לעומקה את צורת החשיבה האצטקית על העולם ועל חיים טובים, פרופסור פרסל עורך השוואה עם הפילוסופיה היוונית, ובפרט האריסטוטלית. הוא מסביר כי לדעת אריסטו המפתח לחיים מאושרים (להבדיל מטובים, או נכונים), הוא ביכולת של האדם לחשוב בהיגיון. אפשר לראות את התפיסה הזו באה לידי ביטוי בעיסוק הרב של אריסטו בלוגיקה. "אריסטו ואפלטון טענו כי שהאושר מגיע בטבעיות כאשר אנו מטפחים איכויות כמו משמעת עצמית או אומץ", מסביר פרסל. בשונה מהיוונים הקלסיים, האצטקים האמינו כי חיי משמעות ותכלית עדיפים על פני אושר, והרעיונות הפילוסופיים שלהם תמכו בתפיסה זו. ומשום כך, גם נקודת המוצא שלהם הייתה שונה משל היוונים.
בעוד שאריסטו ובני זמנו דיברו על הלוגיקה האנושית כבסיס רעיוני, עבור האצטקים מצב הקיום האנושי היווה את הנחת היסוד שממנה נבעו הרעיונות המעצבים. "הייתה לאצטקים אמרה: 'הארץ היא חלקלקה', ומה שהם התכוונו בכך", מסביר פרסל, "הוא שהעולם הוא מקום שבו בני האדם מועדים לטעויות, שבו התכניות שלנו נוטות להיכשל, ושבו חברויות נבגדות לעתים קרובות. דברים טובים מגיעים כשהם מעורבים בדברים בלתי רצויים". תפיסת חיים זו נשמעת פסימית למדי, אבל יש לפחות שתי נקודות שיכולות להבהיר את העניין. הנקודה הראשונה היא שאנו מעריכים את התרבות האצטקית לאור פער תקופתי וגיאוגרפי משמעותי.
הנקודה השנייה, והמשמעותית יותר, היא שהשיפוט תמיד נעשה בהשוואה לערכים שלנו. תרבות המערב פיתחה תפיסה של אושר וזה נראה לנו כדבר הטבעי והנכון ביותר. אצל האצטקים, לעומת זאת, הערכים המובילים היו של משמעות, וכדבריו של פרסל, "אנו רוצים חיים שכדאי לחיות אותם [במובן של תכלית], ואם עלינו להקריב לשם כך, אז 'האושר' ישלם את המחיר". כלומר, מה שאנו תופסים כפסימי היה פשוט הדרך שבה פירשו האצטקים את העולם שבו חיו. לזכותם ייאמר שזוהי תפיסה מאוזנת יותר של המצב האנושי. הפסיכולוגיה החיובית, למשל, מתמקדת, ובכן, בחיובי, ומנסה לשים את הזרקור על הצד הזה של הקיום. אבל בתגובה למה נולד הזרם הזה בחקר הפסיכולוגיה? אם לא היו מכשולים, אתגרים וצער – אם הארץ לא הייתה חלקלקה – איזה צורך היה לנו בכל התורות החותרות לחיי אושר או סיפוק? לשם המחשה, הבודהיזם כולו מושתת על הרעיון שהחיים מלאי צער ועלינו למצוא דרך להתמודד עמו.
פירמידת השמש והירח במקסיקו. הדופק של התרבות האצטקית פועם עד היום בקרב תושבי האזור.
בנוסף לדו-צדדיות של המצב האנושי, כלומר לעובדה שהחיים מביאים טוב ורע ביחד, האצטקים נשענו על נקודה יסודית נוספת – ארעיות הקיום. פרסל מסביר כי על פי הפילוסופיה האצטקית, "מעל הכול, הארץ היא מקום שבו לכל הפעולות והמעשים שלנו יש קיום בר חלוף". הוא מציג חלק משיר שכתב שליט ופילוסוף אצטקי ידוע בשם נזהאולקויוטל: "קחו את פרח השוקולד שלכם מעץ הקקאו, מי ייתן ותשתו את כולו. רקדו, שירו. לא כאן הוא ביתנו, לא כאן אנו חיים. גם אתם תצטרכו לעזוב". אם לא די בתפיסת הארץ כחלקלקה, האצטקים הדגישו גם את זמניות הקיום, מה שעלול להיתפס בעיני המערב כבשורה עגומה.
אבל זו הייתה המציאות של בני אותה תקופה, מקום וזמן. תפיסות פילוסופיות אחרות גם הן ראו את הצד הזה של החיים, וניסו למצוא את הדרך של האדם להתגבר על התנאים ולמצוא את דרכו אל האושר. בדומה לכך, "מה שהפילוסופים האצטקים רצו להבין באמת", מבהיר פרסל, "הוא כיצד אדם אמור לחיות בהינתן שכאב וארעיות הם רכיבים בלתי נמנעים של המצב האנושי?" אבל לאצטקים היה טוויסט: האושר כלל אינו התשובה לחלקלקותה של הארץ.
שורשיות: תכלית היא גולת הכותרת של החיים
התשובה של האצטקים למורכבות החיים על פני כדור הארץ הייתה לצקת משמעות לקיום ולא לרדוף אחרי האושר. המונח האצטקי הוא "חיים שורשיים". פרסל מסביר כי משמעות הביטוי יכולה להיות רחבה יותר ולכלול את גם את המושגים 'אמת' ו'טוב'. כמו מקביליהם במערב, האצטקים כיוונו לחיים טובים, או נכונים, שאנו יכולים להשיג באמצעות הפעולות שלנו, "אבל", כפי שמסביר פרסל, "הם הסתעפו בשתי חזיתות. ראשית, האצטקים האמינו כי חיים כאלה לא יובילו לאושר, אלא ביד המקרה. שנית, את החיים השורשיים היה צריך להשיג באמצעות ארבע רמות שונות, שיטה מקיפה יותר מזו של היוונים". ארבע הרמות הן הגוף, הנפש, הקהילה והטבע.
"ברמה הבסיסית ביותר, שורשיות מתחילה בגוף, משהו שהמסורות המערביות, אשר נטו לעסוק בהיגיון ובמחשבה, התעלמו ממנו". השורשיות של הגוף באה לידי ביטוי בתרגילי התעמלות יומיומיים המזכירים את היוגה. פרסל מספר כי במקסיקו נמצאו פסלים אצטקיים עם דמיון מפתיע לתנוחות היוגה, כמו הלוטוס. כלומר, חיי משמעות מתחילים קודם כל בטיפוח מצב הגוף, או, אם תרצו בבריאות פיזית. השלב הבא הוא מצב הנפש. פרסל מסביר כי "המטרה היא להשיג איזון בין 'הלב' שלנו, מושבה של התשוקה, ובין 'הפנים' שלנו, מושבו של השיפוט". אפשר לפרש זאת כשיווי משקל בין הרצוי לבין הנכון, או בין רגש לשכל הישר. מושגים בני זמננו שעשויים להיות קשורים הם דחיית סיפוקים או שליטה עצמית. הרמה השלישית של שורשיות היא חיבור חברתי. "אדם מוצא שורשיות בקהילה, על ידי מילוי תפקיד חברתי". החברה האצטקית העניקה משמעות חשובה למקום של האדם בתוך הכלל ולקשרים שמלכדים אותה. אנשיה ראו בתפקיד החברתי דבק חיוני שמועיל לכלל, ובה בעת מאפשר ליחיד לצקת משמעות לחייו.
הרמה הרביעית של שורשיות היא רוחנית. "על האדם למצוא שורשיות ב'טאוטל' – הישות האלוהית האחידה של הקיום". עבור האצטקים הישות הזו הייתה הטבע. "הם האמינו כי אלוהים הוא פשוט הטבע, ישות דו מגדרית שנוכחותה באה לידי ביטוי בצורות שונות". פרסל מסביר כי הדרך לשורשיות ברמה הרביעית מגיעה בעקיפין על ידי חיים שורשיים בשלוש הרמות הקודמות. לצד זאת, פעילויות מסוימות, כמו שירה פילוסופית, סיפקו לאצטקים "חיבור ישיר יותר" לישות הזו. גוף, נפש או חברה אינם מושגים חדשים עבורנו. אבל הדרך של האצטקים לארגן אותם והקשר שלהם לנקודת המוצא – הקיום האנושי – הניבו תפיסת עולם שונה מזו השלטת במערב.
"חיים בצורה הזו [שורשיות] ייצרו הרמוניה בין גוף, נפש, תכלית חברתית ופליאה מהטבע", מסביר פרסל. ולשיטתו, האצטקים עלו על סוד שעשוי להוציא אותנו מהלופ האינסופי שאליו נקלע האדם בחיים המודרניים. החיפוש שלנו אחר אושר, מסתבר, כלל אינו רלוונטי. אם האושר מגיע זה יכול להיות בונוס, אבל לא שם צריך להיות המיקוד שלנו. "הפילוסופים האצטקים מעודדים אותנו לשאול את עצמנו לגבי החכמה המערבית על החיים הטובים", הוא מסכם, "ולשקול ברצינות את הרעיון המפכח שלעשות משהו בעל ערך יותר חשוב מאשר ליהנות ממנו".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
15 פתגמי חוכמה שנולדו מהחיבור העמוק לטבע של הילידים באמריקה
כיצד שאלות קטנות יכולות לשנות את חיינו – קונפוציוס והפילוסופיה הסינית מסבירים
פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי
עוד מרדיו מהות החיים:
