ייתכן כי ברגעים אלה ממש אתם עוברים חוויה רגשית משמעותית – ואפילו לא הרגשתם

מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על האפשרות שרגשות יכולים להפעיל אותנו מבלי שנחווה אותם

בשפה העברית המילה 'רגש' טומנת בחובה את התנאי לקיומה של התופעה: כדי שרגש יתרחש אנחנו צריכים להרגיש אותו. ואכן, במרבית הפעמים שאנו חווים רגשות, קשה להתכחש לנוכחות שלהם. כשאנו שמחים, למשל, האושר מציף אותנו וצובע את כל שאר החוויות שלנו בגוונים עליזים או חיוביים. זה נכון גם לגבי פחד, כעס וכן הלאה. אנו תופסים את הרגשות כמצבים מנטליים המלווים את חיינו ומתעצמים או שוככים בהתאם לנסיבות ולחוויות השונות. אבל מדוע הם שם מלכתחילה?

פרופסור ג'ים דייוויס מהמכון למדעים קוגניטיביים באוניברסיטת קרלטון, אוטווה, פרסם מאמר במגזין Nautilus המעמיד בספק כמה מהתפיסות האינטואיטיביות ביותר שיש לנו לגבי רגשות והאופן שבו הם מפעילים אותנו. ההנחה כי רגש חייב להיות מודע הוטבעה עוד בתקופת אבות הפסיכולוגיה, כאשר דמויות כמו זיגמונד פרויד וויליאם ג'יימס טענו כי המודעות לרגש היא רכיב בלתי נפרד מהחוויה. דייוויס מדגיש את נקודת המוצא הזו בשאלה "אם אתה שמח ולא יודע את זה, באיזה מובן למעשה אתה יכול להיות שמח?" זה נשמע כמו טיעון שקשה להתווכח עמו, אבל דייוויס מציג מספר ראיות שמסבכות את העניינים. האמנם רגשות הם חוויה כה חדה, ברורה ומודעת?

רגשות מסוימים מסוגלים 'לתפוס טרמפ' על אחרים

ראשית, החוויה הרגשית שלנו אינה חד-ממדית. אנחנו לא רק עצובים או רק שמחים. יש עולם שלם של יחסי גומלין מנטליים ופיזיולוגיים הכרוכים ברגשות, ולדברי דייוויס, חלקם בלתי מודעים. "פסיכולוגים קליניים, למשל", הוא מדגים, "ממליצים למטופלים עם התפרצויות כעס לחפש את סימני האזהרה – כפות ידיים מזיעות או נעילת לסתות". אלו הן פעולות בלתי רצוניות שהגוף מוציא לפועל כחלק מסט של תגובות לסיטואציות מסוימות. בדומה לכך, כאשר אנו מפוחדים, קצב הדופק והנשימה עולה ללא שליטתנו או החלטתנו. כך קורה גם בעוררות מינית.

שתי הדוגמאות האחרונות הן משמעותיות במיוחד, מכיוון שהן פותחות דלת לעולם מסתורי ומעורפל של הפעלה רגשית בלתי מודעת. העובדה שאנו חווים את אותם תסמינים הן בפחד והן בעוררות מינית הובילה להשערה שפעמים רבות אנו מבלבלים את האחת עם השנייה. כלומר, בזמן שאנו חווים פחד בלתי מודע נדמה לנו שאנו בעוררות מינית. דייוויס מספר כי התובנה הזו היא תולדה של מחקר מ-1974, אשר בחן כיצד הגיבו נבדקים גברים למראיינת מושכת לאחר שעברו מניפולציית הפחדה. בקבוצה הראשונה הגברים חצו גשר תלוי ומפחיד, ובשנייה – גשר לא מפחיד. החוקרים מדווחים כי קבוצת הגברים שעברה על הגשר המפחיד סיפקו למראיינת תשובות בעלות תוכן מיני יותר והפגינו צורך עז יותר ליצור קשר עמה בתום הריאיון. דייוויס מסביר כי התוצאות "מרמזות שהגברים על הגשר המפחיד פירשו באופן בלתי מודע את תגובת הגוף שלהם לגשר כמשיכה יתרה למראיינת". די לציין דייט של צפייה בסרט אימה כדי להבהיר את הנקודה.

ד"ר ג'ון מונטגומרי מסביר ב- Psychology Today כי הסיבה לבלבול בין עוררות מינית לפחד היא בתגובה הכימית האחידה של הגוף לסיטואציות הישרדותיות. לדבריו, "מה שיכול לקרות מבחינה ביוכימית במוח… הוא שהורמוני המתח שמשוחררים בזמן חרדה או פחד עשויים להתערבב עם – ולהגביר את – האפקט של הורמוני מתח ונוירו-כימיקלים המעורבים בתשוקה המינית". מכיוון שפחד ומין שניהם מצבי הישרדות – לפחות מבחינה אבולוציונית – בסיטואציות מסוימות קשה לנו לדעת איזה רגש אותנטי ואיזה מתחזה או 'רוכב על הגל' של רגש סמוי ובלתי מודע.

כפי שניתן להבין, הראיות הללו אינן חד משמעיות, וזה – עבור פרופסור דייוויס – לא מספיק. הבלבול בין פחד ועוררות מינית הוא לחלוטין אפשרי, "אבל", שואל דייוויס, "כיצד ניתן להוכיח שרגש בלתי מודע נמצא בפעולה?" הוא מסביר שכדי לתת תוקף רציני לטענת הרגשות הסמויים עלינו ליצור תרחיש היפותטי שבו אנחנו יודעים שאנשים חווים רגש מסוים באמצעות מגוון אינדיקציות, אך אותם אנשים לא מדווחים שהם חווים את הרגש. אינדיקציות שכאלה מוכרות למדע הפסיכולוגיה. "כשאנו במצב רוח טוב, למשל, אנחנו נוטים לאהוב יותר דברים", מסביר דייוויס.

תרחיש היפותטי שכזה היה הבסיס לניסוי משנת 2004, שהצליח לספק ראיות מוצקות יותר לקיומם של רגשות תת-מודעים וגילה כיצד הם משפיעים על קבלת ההחלטות שלנו. החוקרים השתמשו בטכניקה מוכרת בניסויי פסיכולוגיה, המכונה הטרמה. הם הציגו לשתי קבוצות של נבדקים סדרת תמונות של פרצופים: לקבוצה הראשונה פרצופים שמחים, ולשנייה – פרצופים עצובים. אלא שאת התמונות הם הציגו במהירות כה גבוהה כך שמערכת הראייה אמנם נחשפה אליהן פיזית, אך לא בצורה שתוכל להוביל לאיזשהו עיבוד מודע של תוכן התמונה. למעשה, הנבדקים כלל לא היו מודעים לכך שהם חוזים בפרצופים. בחלק השני של הניסוי ניתן לחברי שתי הקבוצות משקה קל והם התבקשו להעריך אותו. החוקרים שאלו את הנבדקים איך הם מרגישים כדי לוודא שהם אינם עוברים חוויה רגשית מודעת, אך כאשר בדקו את הדירוג שנתנו חברי הקבוצות, הם גילו כי אלה שנחשפו לפרצופים השמחים דירגו את המשקה גבוה יותר ואף שתו ממנו יותר.

סרטי אימה. הגוף עלול לפרש אותות פיזיולוגיים של פחד כמתח מיני

הניסוי הזה מוכיח שקיימים טריגרים שנמצאים מחוץ לספקטרום המודעות שלנו ומפעילים בתוכנו מנגנונים רבי עוצמה שמשפיעים על קבלת ההחלטות שלנו ולעתים אף מכתיבים אותן. השאלה הבאה של דייוויס היא מדוע שיהיה לנו צורך ברגשות תת מודעים? הרי רגש בא לשרת מטרה. אם כן, מה התועלת ברגש של שמחה, למשל, אם אנחנו כלל לא מרגישים אותו? על פי המחקר ואף לתפיסתו של דייוויס, ייתכן שהמטרה שאנו נוטים לייחס לרגש מוטעית מיסודה. הנטייה האינטואיטיבית שלנו היא להביט על רגשות כחוויות קצה שנובעות מאי אלו גורמים. כלומר, אירועים מתרחשים במציאות, המוח שלנו קולט ומעבד אותם, משחרר כימיקלים – ואחת התוצאות היא יצירת רגש שבא לעדכן אותנו לגבי טיב האירועים. זהו תהליך שמתיישב היטב עם ההיגיון, בהנחה שנקודת המוצא היא שרגשות הם בהכרח מודעים. אבל, כפי שדייוויס מצטט את המחקר: "מבחינה אבולוציונית, היכולת לחוות רגשות בצורה מודעת היא כנראה הישג מאוחר".

האמירה הזו משמעותית מאוד לאופן הפעולה של המוח. לטענת החוקרים, "התפקיד המקורי של הרגשות היה לאפשר לאורגניזם להגיב בצורה מתאימה [לדברים הטובים והרעים שבחיים] וייתכן שרגש מודע לא תמיד היה דרוש". המסקנה היא שייתכן כי במקרים מסוימים הרגשות – או אלמנטים שלהם – אינם חוויית קצה, אלא משמשים יותר כמתג הפעלה להתנהגות מסוימת. במילים אחרות, לישות שאחראית להבטיח את הקיום שלנו – דהיינו המוח – לא משנה אם אנחנו חווים בפועל שמחה ופחד, או לא. שכן המוח השתמש מלכתחילה ברגשות רק ככלי לגרום להתנהגויות ולפעולות שיבטיחו את הישרדותנו. התיאוריה הזו עשויה להסביר תופעות כמו תחושת בטן, למשל, מצב שבו אנו מסוגלים לקבל החלטות נכונות ללא אינפורמציה הנראית לעין.

התעוררנו לעולם שבו הרגשות מודעים – אבל האם זו תמיד הייתה המציאות?

המחקרים הללו הובילו את דייוויס להאמין שעלינו להטיל ספק בעצם ההנחה המקדמית שלפיה רגשות צריכים להיות מודעים. "האין זה מוזר שרגשות תת-מודעים לא נחשבו לאפשריים?" הוא מסכם בחצי קריצה. "אחרי הכול, מי לא שמע אדם צועק בעצבים – 'אני לא כועס?'" התשובה לכך עשויה להיות נעוצה בכך שכיום אנו כן מסוגלים לחוות רגשות באופן מודע (או כך לפחות אנו תופסים זאת). שכן אם בשלבים מוקדמים יותר באבולוציה לא היינו מודעים לרגשות, לא היה על מה לדבר. אבל אנחנו – ובכלל זה חקר הפסיכולוגיה המתקדם – נולדנו למציאות שבה הרגשות הם כן מודעים. ואז, איזו סיבה יש לנו להניח אחרת? אלא שככל שאנו מוסיפים להעמיק חקור במנגנוני המוח והנפש, אנו חושפים סודות משונים מהעבר שלנו.

באיזה שלב בהתפתחות ולאיזה צורך קפצו הרגשות מהתת-מודע אל המודע? לא ברור וקשה לשער. זהו פער שנותר כחידה מסקרנת שעלינו להמשיך ולחקור. שכן, השאלות לגבי התודעה והרגשות הן  מהמורכבות ביותר לפענוח, בוודאי לאור העובדה שלאורך ההיסטוריה חלו שינויים במבנה המוח, בתנאי החיים שלנו ובקשר בין שני הגורמים הללו.

תעלומת המודעות מתחדדת על רקע העובדה שגם כאשר אנו חווים רגשות בצורה מודעת, לא תמיד אנו מסוגלים להצביע עליהם. הם עשויים להיות מעורפלים או מטושטשים מכיוון שאין לנו מילה או תיאור עבורם. במקרים של שמחה, עליצות, חשש ואימה אנו יכולים להבחין די בקלות. אבל מה לגבי ניואנסים רגשיים נדירים או רגשות אזוטריים חמקמקים? הבלוג Literary Hub ממחיש את הערפול שקיים אפילו ברגשות מודעים, הנובע מהבדלים בין תרבותיים ובין-לשונים. טיפאני וואט-סמית' כותבת על Hygge, המינוח של תושבי דנמרק לתחושת החמימות האינטימית שאנו חווים כשאנו יושבים בבית עם חברים בזמן שקר מאוד בחוץ. מכיוון שהקור בדנמרק שונה מהקור של סיציליה, כדוגמה – הרי שתושבי פלרמו, שאינם נחשפים לסיטואציה הזו באופן תדיר ועמוק, כנראה יחוו את ה- Hyggeכתערובת מעורפלת של רסיסי רגשות בזמן שהדנים יחוו אותו כיחידת רגש ברורה ומדויקת.

רגשות מורכבים כאלה יכולים להפעיל אותנו באותה מידה שבה מפעילים אותנו רגשות מובהקים יותר. ובדומה להפעלה תת-מודעת או לבלבול בין רגשות שונים, גם להם יש השפעה על חיינו שלעתים קשה לנו לפרק לגורמים ולנתח, בדיוק כמו הגברים שחצו את הגשר התלוי או הנבדקים שציינו לשבח את המשקה הקל.

המחקרים והתיאוריות העוסקים בקשר בין רגשות ומודעות עשויים לערער משהו מאוד יסודי בתפיסה שלנו. אם קיימת האפשרות שרגשות מפעילים אותנו באופן תת מודע, כיצד נדע שזה לא מצב קבוע? כלומר, שאנחנו לא מופעלים כל הזמן על ידי תהליכים פנימיים סמויים? זה עלול לזרוק אותנו קצת לעולם המטריקס. ועכשיו, איך זה גורם לכם להרגיש?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה - האם יש לנו חופש בחירה?

קשת המחשבות - מדוע לצבעים יש השפעה כה עמוקה על התודעה שלנו?

תופתעו לגלות כיצד המצב הרגשי משפיע על מידת היצירתיות שלכם

עוד מרדיו מהות החיים:

הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח