האנתרופולוגית הלן פישר חושפת נתונים מרתקים לגבי הנטיות הרומנטיות והמיניות שלנו
בני האדם שייכים למועדון חברים נדיר בממלכת החי. הם נמנים על 3 האחוזים הבודדים מהיצורים החיים שמתבססים על מערכת זוגית לצורך הבטחת השושלת הגנטית של המין. יתר ה-97% לא מבינים את הקונספט של אקסקלוסיביות לצורכי רבייה. אמנם גם אצל בני האדם לא מדובר בתופעה חד-משמעית, אבל אם היינו יוצרים ספיישל של נשיונל ג'יאוגרפיק על המין האנושי, מערכות יחסים זוגיות בהחלט היו מאפיין בולט שהקריין היה מציג ב'תעודת הזהות' שלנו.
אבל עד כמה המאפיין הזה יציב? האם – לאור השינויים התרבותיים, המהפכות הטכנולוגיות ותזוזות באורח החיים שאנו חווים בתקופה זו – הזוגיות היא עדיין מאפיין יסודי בהווייתנו? קל לראות כיצד התא המשפחתי שהיה מקובל במשך מאות ואלפי שנים מתחיל לשנות צורה. התפיסות המסורתיות לגבי יחסים בין המינים כבר אינן חקוקות בברזל וקיימת פתיחות גבוהה לסגנונות חיים שונים. האם בתוך כל זה הזוגיות ארוכת הטווח מסוגלת להחזיק מעמד?
ובכן, האנתרופולוגית המפורסמת ד"ר הלן פישר מאמינה שהתשובה היא בהחלט כן. כמו העבר, גם העתיד של המין האנושי יהיה מבוסס בעיקרו על אהבה זוגית. וזו לא סתם תחושת בטן או משאלת לב. פישר מבססת את הטענה הזו על הבסיס היציב ביותר שאפשר – מבנה המוח שלנו. מחקר מעמיק וארוך שנים הוביל אותה למספר תובנות מרתקות על האופן שבו המוח האנושי מעוצב ועל הדרך שבה העיצוב הזה מכתיב את הבחירות ואת הנטיות הרומנטיות שלנו. לדבריה, הטכנולוגיה היא שינוי קוסמטי ותו לא. בבסיסה, האהבה תישאר, ככל הנראה, כפי שהתגבשה במשך מאות אלפי השנים האחרונות.
האם אנחנו בפתחו של עידן אהבת-סייבר?
כדי להבין מדוע כל השינויים בתרבות הרומנטיקה שאנו חווים הם פני השטח בלבד, פישר מנפצת מיתוס די גדול לגבי המוח ואהבה. בשונה מהקשר האוטומטי שאנו יוצרים בין אהבה לרגשות, פישר מסבירה כי הנטייה לזוגיות מקורה באזורים הרבה יותר פרימיטיביים של המוח. היא מציינת שלוש מערכות מוחיות שמארגנות את חיי המין והרומנטיקה – דחף מיני, רגשות של אהבה רומנטית עמוקה ורגשות של חיבור קוסמי חזק לבן-זוג לטווח ארוך. המערכות הללו מונעות מחלקיו הפנימיים של המוח, "עמוק מתחת לקליפת המוח, עמוק מתחת למערכת הלימבית שבה אנו חשים את הרגשות שלנו, מייצרים את הרגשות שלנו". כלומר, החוויה הרומנטית – שעשויה להשתנות עם תלות בתרבות, במיקום ובתקופה – היא רק ביטוי חיצוני לתכונה מאוד בסיסית שלנו. המערכות הללו, אומרת פישר בהומור, "התפתחו לפני מעל 4.4 מיליון שנים אצל אבות אבותינו, והן לא עומדות להשתנות אם תחליקו לשמאל או לימין בטינדר".
ובכל זאת, פישר מאמינה שלטכנולוגיה אכן יש השפעה על הרומנטיקה, אך היא נוגעת יותר לענייני חיזור, נורמות חברתיות, מנהגים מקובלים וכדומה. אבל, היא שואלת, "האם כל זה משנה את האהבה באופן משמעותי?" כלומר, האם יש בכוחם של שינויים אלה להשפיע על האופן שבו צרובה המערכת הזוגית בטבע האדם? ממחקרים רבים שביצעה בנושא מסתמן כי מעט, אם בכלל. עמדתה בנושא מעניינת עוד יותר על רק היותה יועצת מומחית לאתר היכרויות, אולי הזירה בעלת ההשפעה הטכנולוגית המשמעותית ביותר על היווצרות קשרים רומנטיים בעשור או שניים האחרונים. לשיטתה, אלו אינם אתרי דייטים, אלא יותר חלונות ראווה ליצירת מגע ראשוני.
אז נכון, אתרי היכרויות הם דרך יותר פשוטה, זמינה ומהירה לפגישות מאי פעם בהיסטוריה האנושית, ובמידה מסוימת הם גם משנים את הדגשים שלנו בבחירת בני זוג. יחד עם זאת, טוענת פישר, "כשאתם יושבים בבר, בבית קפה או על ספסל בפארק, המוח הקדמוני שלכם נכנס לפעולה מיידית כמו חתול ישן שמעירים אותו, ואתם מחייכים וצוחקים ומקשיבים וצועדים כמו שעשו אבותינו הקדמונים לפני 100,000 שנים".
מילה אחת על המוח. מבנה המוח מספר את ההיסטוריה של ההתפתחות האנושית. הוא כמו גרעין שעטוף בשכבות, כשכל שכבה מייצגת שלבים ויכולות חדשים בכושר החשיבה. בבסיס נמצאים החלקים המפעילים את היצרים הבסיסיים ביותר שלנו, ההישרדותיים, שנותרו זהים לאורך כל ההתפתחות. אנחנו עדיין זקוקים לאוכל, למים ולחמצן באותה מידה שבה נזקקו להם כל החוליות בשרשרת שלנו. הזוגיות, או במונחים אבולוציוניים – התרבות, נמצאת באזור העמוק יותר כיוון שחלוקת תאים היא אחד התנאים הבסיסיים ביותר לקיומם של חיים. למעשה, על פי גישות מסוימות כל המערכות האחרות נועדו כדי לתמוך בחלוקת התאים, שבצורתה המשוכללת באה לידי ביטוי כהעמדת צאצאים חדשים.
איזה נוירוטרנסמיטר דומיננטי אצלכם?
את האופרציות בשכבות המוח השונות, כולל זו שמנהלת את הרבייה ואת הזוגיות, מווסתים מוליכים עצביים. פישר חקרה כיצד הביולוגיה הזו של המוח משפיעה על האישיות ומאמינה כי "פיתחנו ארבעה סגנונות התנהגות רחבים מאד הקשורים למערכות של דופמין, סרוטונין, טסטוסטרון ואסטרוגן". היא מסבירה כי לכל אדם קיימת נטייה לאחד מארבעת המוליכים העצביים הללו, וממחקרה עולה כי הנטייה הזו קובעת את האישיות שלנו, וגם לאיזה סוג של אישיות נימשך.
התוצאות שלה מראות, למשל, כי אנשים עם נטייה לדופמין "נטו להיות סקרנים, יצירתיים, ספונטניים, נמרצים". העניין המסקרן הוא שטיפוסים כאלה נמשכים באופן טבעי לאנשים בעלי נטייה דומה. לעומתם, אנשים עם נטייה לסרוטונין, "נוטים להיות מסורתיים, קונבנציונליים, מצייתים לחוקים, הם מכבדים סמכות, הם נוטים להיות דתיים". אך מסתבר שגם אלה נמשכים לדומים אליהם. כלומר דופמין נמשך לדופמין וסרוטונין לסרוטונין. במקרה של נטייה לטסטוסטרון, אנשים יהיו "אנליטיים, הגיוניים, ישירים, החלטיים", ואילו אדם עם נטייה לאסטרוגן גבוה, יהיה "בעל יכולות וורבליות גבוהות ומיומנות בין-אישית, שהוא מאד אינטואיטיבי ומאד מטפח ובעל יכולת הבעה רגשית". בשונה מהשניים הראשונים, לגבי המוליכים העצביים טסטוסטרון ואסטרוגן נכונה התפיסה שהפכים נמשכים. פישר מאמינה כי זה לא משנה מה הנטייה שלנו, העובדה הביולוגית היא פשוטה: "יש לנו דפוסים טבעיים של בחירת בן-זוג. הטכנולוגיה המודרנית לא תשנה את מי נבחר לאהוב".
על פי פישר, הטכנולוגיה ככל הנראה לא תהפוך את מערכות היחסים שלנו ל'עתידניות'. אבל הסקופ הגדול שלה הוא שתופעה הפוכה מתרחשת: היום, לדעתה, אנו נעים חזרה למערכות יחסים כפי שהיו טרם המהפכה החקלאית. מדוע זה קורה? ההסבר שלה הוא תהליכים חברתיים שמצעידים את האנושות להיות שוויונית. אם להתחיל בהתחלה, בני האדם חיו רוב ההיסטוריה בחברות לקטים-ציידים. "הנשים שבו הביתה עם 60% עד 80% מארוחת הערב", מסבירה פישר. "הכנסה כפולה הייתה לחם חוקה של המשפחה, ונשים נתפסו כחזקות בדיוק כמו הגברים מבחינה כלכלית, חברתית ומינית". עם המהפכה החקלאית חל שינוי במרכז הכובד של התא המשפחתי, שהפך את החברה לפטריארכלית. זה קרה בסך הכול לפני כעשרת אלפים שנה, מעט מאוד במונחים אבולוציוניים.
היום, טוענת פישר, "אנו מתנערים מ-10,000 שנות מסורת חקלאית ונעים קדימה לעבר יחסים שוויוניים בין המינים – דבר התואם מאוד, לדעתי, לנפש האנושית הקדומה". במובן מסוים, נפלאות הקדמה מחזירות אותנו לשורשים. כמובן שכשזה נוגע לטבע האדם לא ניתן לומר משהו חד-משמעי בגדר אמת יחידה וברורה. פישר מדברת בסך הכול על מגמות ולא על מתמטיקה מוחלטת. ועדיין, מחקריה מייצגים נתונים מספריים ועובדות ביולוגיות. מנקודת המבט הזו עושה רושם שהאהבה עבורנו היא כמו אוכל: היא יכולה לשנות צורה, טעם, מינון והרגלים, אבל בסוף אנו זקוקים למרכיבים הבסיסיים שלה על הצלחת כדי לשרוד.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
התפריט הרומנטי שלנו – כיצד משפיע תת-המודע על בחירת בני זוג?
ההיסטוריה של הנשיקה – מדוע בני האדם פיתחו את המנהג הזה?
5 דברים שכדאי לדעת על הורמון האהבה - וכיצד הוא גורם לנו להרגיש טוב
עוד מרדיו מהות החיים:
