בכל פעם שאנחנו משחררים מטען מהעבר, מתפנה מקום לדברים חדשים וטובים

להתנתק מהמחשבות ומהאירועים שיוצרים עומס נפשי, לסלוח ולהתקדם הלאה

בועז מזרחי | 22 אוגוסט, 2018

נניח שאתם מנהלים סוכנות רכב גדולה. יום אחד אתם מגיעים לביקורת ונדהמים לראות את כל העובדים, ללא יוצא מהכלל, עסוקים בהזמנות ישנות. הם משתרכים עם העבודה וגוררים טיפול מלפני שבועיים, חודש ואפילו חצי שנה. אף לא אחד מהם עסוק במכירת מכונית חדשה. מה האופציות שעומדות בפניכם במצב כזה? אתם יכולים לפטר את כל העובדים ולשכור חדשים במקומם, אתם יכולים להקים מחלקת שירות לקוחות למקרים מיוחדים, ואתם יכולים פשוט להכריז על שבוע אחד שבו יש לסגור את כל הטיפולים, גם אם זה כרוך בהפסד כלכלי אל מול הלקוח. בכל דרך פעולה שתבחרו, סביר שלא יעלה על דעתכם להמשיך במצב כמו שהוא.

אז איך קורה שדווקא למשאבים המנטליים שלנו אנחנו לא מתייחסים באופן כזה? אפשר להביט על זה מזווית נוספת: כשאנו מאוד אוהבים מישהו או משהו, אנו נוהגים לעתים לומר לעצמנו שכל דקה שאנחנו לא נמצאים עם האדם, או עוסקים בדבר, היא זמן מבוזבז. תפיסה זו נובעת מהכרה בכך שהזמן והמשאבים שלנו מוגבלים, ולכן אנו שואפים לעסוק בדברים חיוביים כל אימת שניתן. העניין הוא שזה עובד גם בכיוון ההופכי. כל דקה שאנחנו משקיעים במחשבות ובאירועים שליליים היא זמן מבוזבז. אבל משום מה, את החלק הזה רבים מאתנו נוטים להזניח.

צודקת ככל שתהיה ההנחה שניצול משאבים צריך לעבוד לטובתנו, מסתבר שהתרגול שלה בפועל אינו פשוט לביצוע. יש לכך ביטויים רבים, החל בנטירת טינה לקרוב משפחה שלא הגיע לאירוע שלנו וכלה בייסורים עצמיים על התואר שלא עשינו. האירוע או המחשבות תופסים נתח מהזמן ומהמשאבים הקוגניטיביים שלנו, וגם אם כל אחד מהם בנפרד זניח, הם עלולים להצטבר לכדי מסה זללנית עם תיאבון לאנרגיה. ולכך, טוען קארל ריצ'רדס ב-New York Times, יש מחיר.

חוק שימור האנרגיה התודעתית

ריצ'ארדס פותח בסיפור זן מפורסם על שני נזירים שפגשו בדרכם צעירה, והמבוגר שבהם סייע לה לחצות נהר כשהוא נושא אותה על גבו. כשהגיעו לגדה הצעירה לא אמרה תודה ואף דחפה את הנזיר מדרכה. לאחר כמה שעות של הליכה הנזיר הצעיר לא יכול היה להתאפק עוד והחל להתלונן על חוצפתה של הצעירה. המבוגר ענה לו: "אני הורדתי אותה מגבי לפני שעות, מדוע אתה עדיין נושא אותה?" מוסר ההשכל ברור, אבל לריצ'ראדס חשוב להדגיש את ההשלכות של נשיאת המחשבות והזיכרונות השליליים. לטענתו, הקצאת משאבים למחשבות על המופרע שחתך אותנו בכביש או על המוכר שניסה לרמות אותנו כרוכה בהפסד רגשי ולעתים אפילו כלכלי. "יש עלות ממשית לאחיזה בדברים שעלינו לשחרר", הוא טוען. "זה יכול להגיע בצורת כעס, תסכול, תרעומת… השאלה היא האם אתם באמת יכולים להרשות לעצמכם להמשיך לשלם את החשבון הזה?"

הכי קל לזהות את מחיר ההיאחזות בעבר על ידי השמטה שלו. ריצ'ארדס מציע תרגיל קטן: "בחרו משהו – ריב עם בן או בת הזוג, הפסד של הקבוצה במשחק גדול… תרימו את זה, תעזבו ואז תעצרו. לרגע אחד, פשוט עצרו ונצרו את תחושת השחרור מהעול". פתאום, כשהמשא לא על גבנו, אנו נדהמים מתחושת הקלילות ורק אז אנו מבינים כמה משקל באמת סחבנו כל הדרך. את הזמן שהתפנה ממחשבות מתסכלות – או את הנפח החדש שהתפנה בזיכרון – מציע ריצ'ארדס להפנות לפעילות בונה וחיובית.

"אני הורדתי אותה מגבי לפני שעות, מדוע אתה עדיין נושא אותה?"

אלו מסוג הדברים שקל לומר, אבל כדי ליישם דרוש מאמץ. או טכניקה. פרופסור לארה פילדינג מאוניברסיטת פפרדיין בלוס אנג'לס מציגה טכניקה שכזו באתר Psych Central. לשיטתה, הגורם המרכזי שיש לעבוד עליו כדי להשתחרר ממשאות מנטליים הוא תפיסת הזמן. היא מתארת מקרה היפותטי שכולנו חווינו: "מישהו אמר משהו שגרם לאי נעימות – אולי שתיקה מביכה, צחוק מלגלג או הערה מזלזלת". אחרי זמן מה דעתנו מוסחת ואנו ממשיכים בשגרה – כאמור, המשאבים שלנו מוגבלים – אבל ברגע שהמוח מתפנה, הכול חוזר. זה אופייני לשעות הלילה, כשאנו עושים את ה'סיכום היומי' שלנו. "הסצנה של אותו רגע חוזרת בשאגה למוח שלכם", היא מסבירה. "אתם יכולים להרגיש כאילו אתם ממש חיים מחדש את התחושה המטביעה של הרגש שהתלווה לאותו רגע".

פילדינג מכנה את התחושות הללו – האופייניות לשעות הלילה אך לא באופן בלעדי – מציאות מדומה. מדוע? מכיוון שהן מתרחשות בפער של זמן ושל מקום מהאירוע האמיתי. היא מסבירה כי הנטייה לשחזר את התחושות הקשות היא דפוס חשיבה אוטומטי שהמוח מיישם בתגובה לאירועים מתסכלים או מכעיסים. "אתם מתחילים ללעוס את התרחיש בראשכם. כאילו אתם יכולים לכתוב מחדש את תסריט האינטראקציה מהעבר". אנחנו חושבים איך היינו יכולים לענות אחרת, וכמה חבל שלא הגבנו בצורה מסוימת. בראייה לאחור כולנו הופכים לנואמים בסדר גודל של צ'רצ'יל. וכאן חשוב להדגיש כי להרהורים הללו יש חשיבות מסוימת. נכון, אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל למחשבות כאלה מהסוג הזה עשוי להיות ערך עבורנו. אולי אנו מנסים ללמוד מהתקרית, אולי לעבד מה בעצם קרה שם. לעתים אנו פשוט מנסים לפרק את האירוע לגורמים ולהסיק מסקנות לעתיד.

טכניקות פשוטות לשחרור משאות

הקאץ' הוא, שלעתים קרובות קשה לנו לנתק את הניתוח הקר והטכני מהרגשות, והם משתלטים גם על החוויה המשוחזרת. סערת הרגשות שיכולה להתרחש גם שעות אחרי האירוע היא כמו דלק שאנו שופכים על המדורה הפנימית. בכל פעם שנחווה את הרגשות הללו רק נלבה את הלהבות, וזה אחד הגורמים לכך שלעתים הגחלים יכולות לרחוש בתוכנו שנים רבות. "סימן מובהק לכך שעברתם לדפוס חשיבה שכזה", מסבירה פילדינג, "הוא כשאתם מבחינים שאתם מרגישים אומללים, אבל שום דבר לא באמת קורה ברגע הנוכחי". אם היינו משליכים את זה על מקרה אחר, זה היה נשמע לנו מגוחך. זה כמו להסתנוור באמצע הלילה כתוצאה מכך שבילינו בשמש בצהריים.

פילדינג מציעה טכניקה להתגברות על האחיזה של המחשבות בזמן עבר: להסיט את המשאבים המנטליים לזמן הווה, ובאופן ספציפי לתחושות הפיזיות ברגע הנתון. חלקכם בוודאי חושבים על מיינדפולנס, ובצדק. "המחשבה על המחשבות כהרגל יכולה לעזור מאוד בהיחלצות מהמאבק", היא טוענת. "כישורי מיינדפולנס עובדים על ידי ליטוש היכולת להבחין במחשבה ואז להפנות את תשומת הלב מחדש לתחושות בגוף (לרוב מדובר בנשימה)". מלבד הטכניקה הנפוצה של מיקוד בנשימה, פילדינג מציעה תרגיל נוסף שהיא פיתחה – לנסות ולהאזין למחשבות של עצמכם. כשאנו אחוזי תרעומת על אי צדק שקרה לנו או על אירוע בעל מטען אחר, אנו מייצרים מחשבות בקצב מואץ. במקום זאת, פילידינג ממליצה: "עברו להאזנה אקטיבית למחשבות של עצמכם". הניתוק של התודעה מייצור המחשבות מסייע להביט על כל ההתרחשות מהצד, ומכיוון שיש לנו רק מוח אחד, אנחנו מתקשים לדבר ולהאזין בו זמנית. ולכן, כשאנו מתמקדים בהאזנה, הדיבור הפנימי מופסק אוטומטית.

עיקרון מאוד פשוט ומאוד חכם עומד מאחורי השימוש במיינדפולנס לצורך שחרור משאות העבר: "המחשבה יכולה לנוע בזמן, הגוף לא". הטכניקה הראשונה של פילדינג למעשה הופכת את מה שאנו תופסים בדרך כלל כמגבלה – חוסר היכולת לנוע בזמן – ליתרון היחסי שמאפשר לנהל את המשאבים שלנו בצורה יעילה ומועילה יותר. במילים אחרות, היא רותמת את הקיבעון של החומרי לצורך שחרורו של המנטלי. הטכניקה השנייה אמנם איננה תרגול מיינדפולנס במובן הקלסי, אבל העיקרון המוביל בשני המקרים הוא אחד – להעביר את מרכז הכובד התודעתי מייצור מחשבות פאסיבי לפעילות מנטלית יזומה.