היתרונות של סבלנות וכיצד ניתן לעורר אותה בקרבנו
אתם מטיילים ברחבי אירופה ברכבת ומדי פעם עוצרים בעיר או בכפר, יוצאים לחקור את הסביבה וחוזרים לנסיעה. באחת העצירות איבדתם את כרטיס הנסיעה שעלה לכם כמה מאות אירו וכל מסלול הטיול שלכם מושתת עליו. הגעתם לתחנת הרכבת חסרי אונים וניגשתם לקבל עזרה בדלפק. אבל הפקיד רק שמע שאין לכם כרטיס וביקש מכם לגשת לרכוש אחד במכונות. השאיפה שלכם להסביר מה קרה ולבקש מהפקיד לאמת את חיובי האשראי, אפילו לא הבשילה לכדי משפט מרוב להיטותו של העומד מולכם להמשיך בעבודתו כסדרה. אילו רק הייתה לו מעט סבלנות.
אירוע מקומם שכזה עלול להיחרט בזיכרוננו שנים ארוכות ואף לתרום לגיבוש דעתנו על המקום שבו טיילנו ועל התרבות של תושביו. "ההונגרים/הבלגים/האוסטרים/אחר האלה, הם כל כך חסרי סבלנות", נספר לחברים. אבל האם אנחנו עומדים באותם סטנדרטים שאנו מציבים לאחרים? ולא רק לתרבויות אחרות, אלא גם לאנשים ברחוב, לעמיתים לעבודה, להורים שלנו?
השכם והערב אנו מנסים למצוא פתרונות לאתגרים ולפתח אורח חיים שיוציא מאתנו את המיטב ויעניק לנו משמעות. הכותב ת'ורין קלוסובסקי העלה נקודה מעניינת בבלוג הפופולרי Lifehacker: לעתים אנו מנסים להביא את כל השינויים הללו לחיינו, אבל מתעלמים מהעובדה שסבלנות היא אחת מאבני היסוד החשובות והיעילות ביותר שעליהן אנו יכולים להתחיל לבנות הרגלים. מדוע? לדעתו זה קורה מפני "שסבלנות היא אחת מהמעלות שהכי קשה לטפח".
הנוסחה המתמטית לסבלנות
באקווריום שבו אנו שוחים, זמן הוא מצרך יקר. ככל שלאנשים יש מעט ממנו, הם מרגישים יעילים, יצרניים וחשובים יותר. "חוסר סבלנות הוא תג כבוד, מכיוון שזה אומר שאני עסוק מדי, מה שנחשב לסימן להצלחה יחסית", מסביר קלוסובסקי. אפשר להאשים במידה מסוימת את התרבות שבה אנו חיים, אבל בסופו של דבר העובדה שלסביבה יש מקום להשתפר לא אומרת שיישור קו יביא לנו תועלת. יש לנו הרבה מה להפיק מסבלנות אישית, ללא תלות במתרחש בשאר היקום. האחריות לטפח סבלנות היא עלינו, ואנחנו גם הראשונים ליהנות ממנה.
שפע מחקרים – ביניהם מחקר המרשמלו המפורסם של אוניברסיטת סטנפורד – הוכיחו כי דחיית סיפוקים היא מנבא מדויק ביותר להצלחה בהשגת מטרות ובחיים בכלל. סבלנות היא התבלין הסודי שהופך את המתכון למנצח; היא ההבדל בין קטיפת הפירות ובין נעיצת מבט משתאה בערוגה מבלי להבין מדוע העץ לא צמח. אולי היא כה משמעותית מכיוון שהיא כרוכה באחד משני הנדבכים של מבנה המציאות – הזמן (הנדבך השני הוא המרחב). "סבלנות היא היכולת להמתין לדברים שיקרו", מסביר קלוסובסקי, "זה לא לצאת מדעתך בפקק, זה לקבל שמטרות ארוכות טווח קיבלו את שמן מפני שהן לא יכולות להתגשם בין-לילה". הדוגמאות הללו ממחישות את שתי הפונקציות החשובות של סבלנות: השגת יעדים בעתיד ושמירה על קור רוח בהווה.
צריך לומר את האמת, סביר להניח שרק מעטים מסוגלים להגיב בסבלנות לכל סיטואציה. רובנו נעים על טווח כלשהו ומגיבים בסבלנות יתרה לדברים מסוימים, ובהיעדר מוחלט של סבלנות לדברים אחרים. ייתכן שבסיטואציות מסוימות תגובה בלתי סבלנית היא מחויבת המציאות, אבל לא זו הנקודה. השאלה החשובה ביותר היא מהו מצב ברירת המחדל שלנו בהתנהלות שגרתית. בהקשר זה, קלוסובסקי מציף כמה תחומים בולטים: האם אנו מבצעים רכישות מושכלות או נוטים לקניות אימפולסיביות? האם אנו קוטעים שיחה בין אנשים כי אנו זקוקים לתשומת הלב של אחד מהם, או שאנו מכבדים את שיחתם? בבית, כשהילדים חוקרים אותנו על עניין של מה בכך, האם אנו מנסים להבין למה הנושא מרתק אותם, או שאנו פוטרים אותם ב"כמה שאלות יש לך…?"
מה קורה כשברירת המחדל שלנו היא חוסר סבלנות? אנו מקבלים החלטות שיש מאחוריהן הרבה אוטומט ומעט מחשבה. "כשאנו לוקחים את קיצורי הדרך", מסביר קלוסובסקי, "אנו נוטים לרשלנות או לקבל החלטות לא טובות". ברוב המקרים אנו רק מקצרים את הדרך להיכשל בהגשמת מטרותינו. בהיבט של שמירת קור רוח, חוסר סבלנות הוא מהגורמים הדומיננטיים ליצירת תחושת לחץ, מתח וחרדה. אנו מרגישים את זה היטב בפולס המכווץ כל תא בגופנו כאשר אנו 'מתחרים' עם הנהג שלצדנו בדרך לרמזור. זה כלל לא משנה אם הסיטואציה נובעת מחוסר הסבלנות שלו, מכיוון שאם נהיה אנו מסוגלים להגיב בסבלנות, בכוחנו לנטרל את ההשפעה הדוחקת שנובעת ממקורות חיצוניים. קל וחומר כשהיא מגיעה מתוכנו.
תור לקופה יכול להרגיש כמו נצח. תרגול סבלנות יכול להוריד מהמתח הכרוך בהמתנה. junpinzon / Shutterstock.com
האתגר הגדול עם סבלנות, מסביר קלוסובסקי, הוא שאנו מביטים עליה כתכונה, כמאפיין שיש או אין לנו. אבל "בפועל", הוא מדגיש, "סבלנות היא יותר כמו הרגל, והרגלים הם משהו שבני האדם יודעים לסגל לעצמם ממש טוב". כלומר, כדי לסגל סבלנות, עלינו לתרגל סבלנות. קלוסובסקי מספר על שיטה פשוטה שמסייעת לו להעלות את רף הסבלנות: "הכי קל להסיט את תשומת הלב באותו רגע למשהו אחר… אם התור בקופה ארוך, אני אחשוב על כמה קשה היום של הקופאי בוודאי צריך להיות". לדבריו, השיטה הזו עובדת כמו לימוד שפה. מתחילים בדברים פשוטים כמו אותיות, אבל אחרי זמן מה אנחנו מסוגלים אף לחבר ספר.
כאמור, סבלנות קשורה ב-DNA שלה לממד הזמן, ולכן במובן מסוים אפשר לחבר לה נוסחה כמעט מתמטית. יותר זמן מחשבה לפני כל פעולה = תוצאות איכותית יותר. "מעט המחשבה הזו, שניות ספורות, ברוב המקרים מספיק כדי לשכך את חוסר הסבלנות", טוען קלוסובסקי. את הטיעון הספציפי הזה ממחיש בצורה רהוטה הכותב ג'ייסון פרייד בבלוג הדעות Medium. "תנו לזה חמש דקות", הוא מבקש בכותרת.
הבקשה הזו היא תקציר של מפגש שלדברי פרייד שינה את חייו. "פעם הייתי חם מזג", הוא מעיד על עצמו. "בכל פעם שמישהו אמר משהו, הייתי חושב על דרך לא להסכים עמו". ההרגל שלנו להיכנס לעמדות מגננה בכל פעם שמשהו אינו מתיישב עם תפיסת עולמנו הפך את מצב הדברים לאבסורד עד כדי כך שהיום דיונים פוליטיים נחשבים לא פעם טאבו אפילו בין חברים. על פי פרייד, במקרה הזה חוסר הסבלנות שלנו מתבטא בחוסר סובלנות. כלומר, אנחנו לא מקדישים את הזמן לבצע עיבוד מנטלי לרעיונות של אחרים. במקום זאת אנו מתייגים אותם "שונה מדעתי" ובאופן אוטומטי עולים להתקפה.
במקום להגיב בחופזה, להגיב בשאלה
התובנה של פרייד כי הדחיפות הזו להביע את דעתנו אינה משתלמת צנחה עליו בכנס מקצועי על חדשנות בעסקים. בין יתר הנואמים היו פרייד עצמו וכן האדריכל והמעצב ריצ'רד סול וורמן, המוכר כאחד משני המייסדים של כנסי TED. כשירד פרייד מהפודיום ניגש אליו וורמן, הציג עצמו והחמיא לו על דבריו. לכל הדעות מדובר בכבוד גדול ופרייד לא חושב אחרת. "זה היה מאוד אדיב מצדו, הוא לחלוטין לא היה חייב לעשות את זה". אבל פרייד של אותה תקופה היה עדיין לוחמני.
"בזמן שהוא [וורמן] הציג את הנקודות שלו על הבמה, יצרתי רשימת מלאי של הדברים שלא הסכמתי איתם", מספר פרייד, "וכשניתנה לי ההזדמנות לשוחח עמו, מהר מאוד תקפתי כמה מהרעיונות שלו". צריך להבין שהתקפה על רעיונות של מייסד כנס TED בוועידת חדשנות שוות ערך לתקיפה של אלברט איינשטיין בנוגע לתורת היחסות הכללית. אבל כאן מתברר ההבדל בין תפיסת עולם סבלנית לבין תפיסת עולם של דחק ולחץ. "התגובה שלו שינתה את חיי… הוא אמר, 'בן אדם, תן לזה חמש דקות'".
כאישיות בעלת שם, וורמן יכול היה (ואולי אף היה מצופה ממנו) להגיב בצורה נחרצת ולהעמיד את פרייד במקומו. מכיוון שתפיסת עולמו הייתה סבלנית, הוא בחר לענות כך: "זה בסדר לא להסכים, זה בסדר לתקוף רעיונות, זה מעולה להיות בעל עמדות ואמונות מוצקות, אבל תן לרעיונות שלי קצת זמן לשקוע לפני שאתה בטוח שאתה רוצה לצאת נגדם". מה שביקש וורמן היה בעצם להשלים את תהליך הלמידה עד הסוף. כמה פעמים אנו באמת טורחים להבין לעומקם רעיונות חדשים השונים מתפיסת עולמנו? חמש דקות של סבלנות, לתת לדברים לחלחל, לעשות את העימות קודם בתוכנו לפני שאנו פולטים אותו החוצה, ואז – במקום לתקוף, לשאול שאלות.
לשם מתנקזת התובנה של פרייד מהשיחה הקצרה והמשמעותית עם וורמן. "הגעתי למפגש במטרה להוכיח משהו, לא כדי ללמוד משהו". סבלנות יכולה לעשות את ההבדל בין קיפאון מחשבתי ובין תהליך בלתי פוסק של לימוד וצמיחה. יותר מזה, העובדה שמישהו טועה לא אומרת שאתם לא יכולים ללמוד מהשיחה עמו. יכול מאוד להיות ששמעתם דעה שונה ומתברר שתפיסתכם נכונה ומוצלחת יותר באותו עניין. אבל הזמן שתקדישו לחשוב על הדעה השונה, מהיכן היא נובעת ומדוע, לבטח יספק לכם מידע נוסף, גם עקיף ביחס לנושא המדובר. כל שכן לגבי שאלות. אף שאלה מעולם לא הפכה אף אדם לחכם פחות.
הזמן של כולנו קצוב, אבל דחיסת החיים כדי להספיק כמה שיותר אינה בהכרח אופן הניצול היעיל ביותר שלו. ואולי יותר מדויק יהיה לומר שהתוצאה הסופית חוטאת למטרה המקורית, כי אם המטרה היא לחוות את החיים במלואם וכדי לעשות את זה אנו בוחרים בנתיב של דוחק ומתח קבועים, הרי שלא התקדמנו הרבה. הטריק המדהים של הסבלנות הוא היכולת למתוח את תפיסת הזמן שלנו. ברגע שאנחנו מכירים בכך שחמש הדקות ש'נגלח' פה ושם – בהרבה יזע – נבלעות למעשה בתמונה הכללית, נבין שהגישה הזו לא שווה את המחיר. לעומת זאת, כשאנו מתייחסים לזמן כאל משאב גמיש יותר, או במילים אחרות כשאנו עוברים למוד של סבלנות, אנו יכולים להציף את עצמנו בשלווה, להשיג מטרות ארוכות טווח ולהיות בתהליך למידה בלתי פוסק.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 חוקי הקציר – פירותיהן המתוקים של השקעה והתמדה
הפרק החסר: מה שאנחנו לא יודעים על לידתו של גאון
צעד אחד בכל פעם – מחקרים מגלים מהי השיטה היעילה ביותר ליצירת שינוי בחיים
עוד מרדיו מהות החיים:
