לא סתם מכנים אותו "המורה שאין שני לו" – ריצ'רד פיינמן בהרהורים מרתקים על המדע

ריצ'רד פיינמן על ערכו של המדע - פרק מהספר "החדווה שבגילוי דברים"

בועז מזרחי | 22 נובמבר, 2016

לא מעט מקוראי שורות אלו יסכימו כי למידה היא אחד הערכים היסודיים בהווייתו של האדם. אמנם אנחנו נולדים עם מטען גנטי שמכיל ידע רב, אבל כדי להשתמש בו אנחנו לומדים כל חיינו. חלק מהתהליך מתרחש באופן טבעי, אבל לרוב אנו זקוקים להכוונה. הורינו מלמדים אותנו ללכת ולדבר, מורינו מלמדים אותנו קרוא וכתוב, חברינו מלמדים אותנו כיצד להתנהג, אנשים אקראיים מלמדים אותנו שיעורים לחיים ובכלל, אנו קולטים רסיסי מידע מכל דבר בסביבתנו ומפיקים ממנו תועלת.

בכל מקרה, כדי ללמוד בצורה מוצלחת אנו זקוקים למורים טובים. אנשים רבים יודעים להעביר מידע בצורה יעילה, אבל יש מורים שמגיעים עם ערך מוסף: הם לא רק מתווכים את הידע, אלא גם מלמדים אותנו לחפש ולעבד אותו בעצמנו. במילים אחרות, הם מסייעים לנו לפתח למידה עצמאית. פרופסור ריצ'רד פיינמן, מהאבות המפתחים של תיאוריית הקוונטים, הוא דוגמה למורה מוצלח שכזה. למעשה, בקרב חוגים מסוימים הוא נחשב למורה האולטימטיבי – המוצלח ביותר בעידן המודרני.

ביל גייטס פרסם בבלוג Gates Notes פוסט תחת הכותרת "המורה הטוב ביותר שמעולם לא היה לי". הוא מספר כי בהרצאותיו הצליח פיינמן להפוך את חוקי הפיזיקה, למשל – עניין מורכב ומאתגר להבנה – לשעשוע אינטלקטואלי מסקרן. "הוא היה מדען מדהים וזכה בפרס נובל", אומר גייטס, "אבל אולי חשוב מכך, הוא היה מורה מדהים". גייטס מספר על סדרת הרצאות בנושא פיזיקה שהעביר פיינמן לקהל שהגיע מחוץ לתחום. הייתה לו יכולת מופלאה "להסביר דברים באופן כיפי ומעניין לכל אדם. הוא היה מאוד מצחיק".

האם למדע יש ערך ללא תלות במוסר?

הגישה הייחודית למדע ולמידע והפרספקטיבה המקורית על העולם ועל היקום נחשפות בספר החדווה שבגילוי דברים (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר), המדגים גם את יכולות הלימוד המופלאות של פיינמן. הספר מלקט ראיונות והרצאות שהעניק פיינמן לאורך השנים בפורומים מגוונים. הפרק הרביעי מביא את תפיסתו של פיינמן לגבי הדבר היקר ללבו מכל – המדע. בהרצאה משתף המדען את הרהוריו לגבי ערכו של המדע, התועלת שבו וההשפעות שלו על עתיד המין האנושי. הזוויות המרתקות, שנובעות משנים של ניסיון וכישורי חשיבה יוצאי דופן, ממחישות בדיוק מדוע הוא נחשב לאחד המורים והמרצים הגדולים בדורו.

להרצאה זו חשיבות מיוחדת מכיוון שבשונה ממרבית הרצאותיו שעוסקות בחומר המדעי עצמו, כאן מדבר פיינמן על הפילוסופיה שלו לגבי מדע ועל מערכת היחסים של המין האנושי עם המתודולוגיה המדעית שהביאה אותנו עד הלום. וכמדען שמדבר על פילוסופיה, פיינמן מלמד אותנו שיעור חשוב כבר בפתיחה – על גישה צנועה לידע. "אני חושב שהמדען המביט בבעיות לא מדעיות הוא הדיוט בדיוק כמו כל אחד אחר – וכשהוא מדבר על עניין לא מדעי הוא נשמע נאיבי כמו כל אחד אחר שלא קיבל הכשרה מקצועית בתחום זה".

בזהירות ובענווה מנסה הפיזיקאי להסביר את הערך של המדע עבור המין האנושי, תוך שהוא מקפיד לא להתאהב בעיוורון ברעיון המדעי. "האופן הראשון שבו יש ערך למדע מוכר לכל אחד. זהו הידע המדעי המאפשר לעשות כל מיני דברים וליצור כל מיני דברים". אבל, הוא ממהר להזהיר, "כמובן, אם אנחנו עושים דברים טובים צריך לזקוף אותם לא רק לזכות המדע, אלא גם לזכות ההחלטה המוסרית שהניעה אותנו לעשות עבודה טובה. הידע המדעי הוא כוח שמאפשר לנו לעשות טוב או רע – אבל הוא אינו כולל הוראות שימוש".

הערך התועלתי של המדע, אם כן, אינו נובע מהידע עצמו, כי אם מהשימושים שאנו בוחרים לעשות בו. שהרי בזמן שגילינו תרופות מצילות חיים, גם בנינו מכונות שעושות נזק עצום ליערות הגשם. פיינמן טוען כי התועלת משקפת רק ערך אחד והיא תלויה במוסר. ואולם, המדע שואב את חשיבותו גם ממקורות אחרים. "ערך אחר של המדע הוא ההנאה שנקראת חדווה אינטלקטואלית, שכמה אנשים מקבלים מקריאה, מלימוד וממחשבה עליו, ושאחרים מקבלים מעבודה בו". כמו שריקוד, בישול או יצירה מביאים סיפוק לאנשים מסוימים, כך גם למדע יש ערך ביצירת שעות הנאה בקרב אנשים מסוימים. אבל פיינמן ממשיך בגישה הזהירה והנכוחה ושואל: "האם יש לחדווה האישית גרידא הזאת ערך לחברה הרחב? לא!" הוא מודה בתוקף, אבל יש פרצה: "האחריות היא לשקול את ערכה של החברה עצמה. האם הערך הזה, בחשבון הסופי, הוא לסדר את הדברים ככה שאנשים ייהנו מדברים? אם כן, חדוות המדע חשובה לא פחות מכל דבר אחר".

ציור קיר להוקרתו של ריצ'רד פיינמן תחת הכותרת "תנועת כוכבי הלכת סביב השמש. פסדינה, קליפורניה. Angel DiBilio / Shutterstock.com

המדע מעורר השראה לפחות כמו אמנות

בשלב הזה פיינמן רוצה בכל זאת להדגיש את הפן התועלתי של המדע, גם במנותק מהמוסר. הוא טוען כי הוא "לא מוכן לזלזל בערכה של השקפת העולם שהיא תוצאת המאמץ המדעי. היא הביאה אותנו לדמיין כל מיני דברים מופלאים לאין שיעור יותר ממה שדמיינו המשוררים והחולמים של העבר. היא מראה שדמיונו של הטבע הרבה הרבה יותר גדול מדמיונו של האדם. לדוגמה, כמה מופלאה העובדה שאנחנו כולנו דבוקים – מחציתנו עם הראש למטה – בכוח המשיכה מסתורי, לכדור מסתחרר שמסתובב בחלל מיליארדי שנים, בהשוואה למחשבה שאנחנו נמצאים על גבו של פיל שעומד על צב ששוחה בים חסר תחתית".

פיינמן ממשיך בהרהור שפקד אותו לא פעם: "אני עומד על שפת הים, לבד, ומתחיל לחשוב. יש גלים מתנפצים… הרים של מולקולות, כל אחת מתעסקת בטיפשות בענייניה שלה… ביליונים בנפרד… ובכל זאת הן יוצרות קצף לבן ביחד. עידנים על עידנים… לפני שהיו עיניים שיכלו לראות… שנה אחר שנה… משברים מתנפצים ברעם על החוף, כמו עכשיו. בשביל מי, בשביל מה? בכוכב לכת מת, בלי שום חיים לשעשע אותם. בלי הרף עין של מנוחה… בכבלי האנרגיה… אנרגיית השמש הפזרנית, הבזבזנית… זורמת לחלל. גרגר מעורר את הים לשאוג. במעמקי הים, כל המולקולות חוזרת זו על התבניות של זו עד שנוצרות חדשות, מורכבות. הן יוצרות עוד כמוהן… וריקוד חדש מתחיל. הן גדלות בממדים ובמורכבות. יצורים חיים, מסות של אטומים, DNA, חלבון…רוקדים בתבניות יותר ויותר סבוכות. מהעריסה אל הקרקע היבשה… הנה הוא כאן… אטומים עם תודעה… חומר עם סקרנות. עומד על שפת הים… פלא פלאים… אני… יקום של אטומים… אטום ביקום".

בתיאור הלירי הזה ניתן להבין משהו מתשוקתו של פיינמן לידע ולסקרנות, והוא מודע לכך שהוא חולק את התחושה העילאית לגבי מדע עם רבים אחרים. "אמת, לא רבים הם האנשים הלא מדעיים שיש להם חוויה דתית מהסוג המסוים הזה. המשוררים שלנו אינם כותבים עליה; האמנים שלנו אינם מנסים לתאר את הדבר הנהדר הזה. אינני יודע למה. שום איש אינו שואב השראה מתמונת היקום העכשווית שלנו? הזמרים אינם שרים על ערכו של המדע, ומשום כך אתם נאלצים לשמוע לא שיר ולא בלדה, אלא הרצאה על הנושא הזה. העידן המדעי עדיין לא הגיע".

הנימה המלנכולית הקלה שעולה מתהיות אלו עומדת על רקע הפליאה העצומה מהיופי של היקום. פיינמן מבין כי ההנגשה של הידע המדעי עלולה להיות אפרורית. "לדוגמה, מאמר מדעי יכול להגיד, אולי, משהו כזה: תכולת הזרחן הרדיואקטיבי בקליפת המוח של החולדה יורדת למחצית בתוך שבועיים". אפשר להבין מדוע אף משורר לא הלחין למשפט הזה מנגינה, אבל המשמעות של המילים מופלאה לא פחות מהנושאים שעוררו השראה באמנים הגדולים בהיסטוריה, אם לא יותר. "אז מה זה אומר?" הוא שואל, "זה אומר שהזרחן המצוי במוח של החולדה (וגם שלי ושלכם) איננו אותו זרחן שהיה שם לפני שבועיים, אלא כל האטומים שנמצאים במוח התחלפו, ואלה שהיו שם קודם נעלמו. לאור זאת, מהם האטומים בעלי התודעה האלה? תפוחי אדמה משומשים! זה מה שיכול עכשיו לזכור את מה שקרה במחשבות שלי לפני שנה – בתוך מוח שהתחלף מזמן. זוהי המשמעות, כאשר מישהו מגלה כמה זמן לוקח לאטומים במוח להתחלף באטומים אחרים, ומבין שמה שנקרא אצלי 'העצמיות שלי' הוא רק תבנית או ריקוד. האטומים נכנסים למוח שלי, רוקדים ריקוד ויוצאים החוצה; תמיד אטומים חדשים, אבל תמיד זהו אותו ריקוד, הם זוכרים מה היה הריקוד אתמול".

גלים מתנפצים, הרים של מולקולות, כל אחת מתעסקת בטיפשות בענייניה שלה ובכל זאת הן יוצרות קצף לבן ביחד. עידנים על עידנים, לפני שהיו עיניים שיכלו לראות, משברים מתנפצים ברעם על החוף. בשביל מי, בשביל מה? בכוכב לכת מת, בלי שום חיים לשעשע אותם.

האם המדע יכול לתרום לחיפוש אחר משמעות?

בהסברים מאירי העיניים הללו פיינמן מציג את תמצית הגישה שלו למדע, מעין סקרנות ילדותית ותמימה לגבי האופן שבו דברים עובדים. הכלים המתמטיים הם חיוניים, אבל הם רק שפה שבאמצעותה ניתן להבין. העוצמה האמתית של המדע, כשם הספר, היא החדווה שבגילוי. ולמרות הגילויים חסרי התקדים, שאת משמעות חלקם אנחנו רק מתחילים להבין, עדיין רכיב בסיסי בהוויה האנושי לא מקבל מענה. "ההצטברות הגדולה של הבנה על אופן התנהגותו של העולם הפיזי רק משכנעת אותנו שיש בהתנהגות הזאת משהו חסר משמעות פחות או יותר". בני האדם העניקו משמעויות שונות לחיים אבל פיינמן טוען שכשהן התנגשו, הן הוציאו מהאדם רע, במקום הטוב שהמשמעות הייתה אמורה לשחרר.

האם למדע יש נגיעה לדבר המסתורי הזה שהאנושות מחפשת משחר ההיסטוריה? או במילים של פיינמן, "אם כן, מהי המשמעות של כל זה? מה נוכל לומר שיפענח את תעלומת הקיום?" הוא מכיר במגבלה של המדע לספק תשובות נחרצות בעניין: "אם נביא בחשבון את כל הדברים, לא רק את מה שידעו הקדמונים אלא גם את מה שאנחנו יודעים היום והם לא ידעו, אני חושב שאנחנו חייבים להודות בגלוי שאנחנו לא יודעים (ההדגשה במקור)". וכמו תמיד, הוא לא מאכזב ומצביע גם על נקודת מוצא מהפלונטר. "אבל בהודאה הזאת, כנראה, מצאנו את האפיק הפתוח… הרעיון ששום אדם אינו יודע בעצם איך לנהל ממשלה הוליד את הרעיון שאנחנו צריכים לבנות שיטה שבה אפשר לפתח רעיונות חדשים, לנסות אותם, לזרוק אותם ולהביא במקומם רעיונות חדשים; שיטה של ניסוי ושגגה". פיינמן כמובן מדבר על הדמוקרטיה ומאמין שהיא צמחה בצל השיטה המדעית. "השיטה הזאת היא תוצאת העובדה שהמדע כבר הוכיח את עצמו כמפעל מצליח בסוף המאה ה-18. כבר אז היה ברור לאנשים… שספק ודיון הם חיוניים להתקדמות אל הלא נודע. אם אנחנו רוצים לפתור בעיה שלא פתרנו מעולם, אנחנו צריכים להשאיר את הדלת ללא נודע פתוחה במקצת". במילים אחרות, השיטה המדעית של הטלת ספק, סקרנות וחקרנות, עונה במובן מסוים לפחות על חלק משאלת המשמעות של החיים. אם הלא נודע הוא רכיב בלתי נפרד מהחוויה האנושית, הרי שהמדע הוא הדרך שמצאנו לנווט דרכו.

הפיזיקאי שאימץ לרגע את עמדת הפילוסוף, מסכם את הרצאתו במחשבה על העתיד ועל הדרך שבה נבחר להשתמש במדע. "אנחנו נמצאים ממש בתחילת זמנו של המין האנושי. מתקבל מאוד על הדעת שאנחנו מתמודדים עם בעיות. יש רבבות שנים בעתיד. אחריותנו היא לעשות את מה שאנחנו יכולים, ללמוד את מה שאנחנו יכולים, לשפר את הפתרונות ולהעביר אותם הלאה. אחריותנו היא להשאיר לאנשי העתיד יד חופשית. בנעוריה הפזיזים של האנושות, אנחנו עלולים לשגות שגיאות חמורות שיחניקו את צמיחתנו למשך זמן רב. וזה מה שנעשה אם נאמר שאנחנו מחזיקים בתשובות עכשיו, כשאנחנו כל כך צעירים וכל כך נבערים; אם נדכא כל דיון, כל ביקורת ונאמר ' זהו זה בחורים, הבאנו ישועה לאדם!' נדון את האדם להיכבל לזמן רב בשלשלות הסמכות, מרותק לגבולות דמיוננו העכשווי. זה קרה כל כך הרבה פעמים בעבר".

ערכו של המדע, אם כן, כרוך באופן בלתי נפרד בחופש של האדם. המדע הוא הפתח שלנו להתקדמות, כמו שפנס על ראשו של חוקר מערות מאפשר לו להיכנס עמוק אל תוך החושך. ולא רק בגלל הגילויים עצמם, אלא מכיוון שהשיטה המדעית מאלצת אותנו להפעיל את המחשבה באופן שמחייב להיות משוחררים מכבלים. "אחריותנו כמדענים, המכירים את ההתקדמות הגדולה שהיא פריו של חופש המחשבה", חותם פרופסור ריצ'רד פיינמן, "היא להכריז על ערכה של החירות הזאת, ללמד שהטלת ספק אינה צריכה להפחיד, אלא יש לברך עליה ולדון בה, ולתבוע את החירות הזאת כחובתנו לדורות הבאים".

תמונת כותרת: catwalker / Shutterstock