הדלאי לאמה: התחושה שהעולם זקוק לכישורים שלכם היא המפתח לסיפוק בחיים

אושר מגיע כשאנו חשים שיש בנו תועלת לסביבה – ולכל אחד יש מה לתת.

בועז מזרחי | 3 פברואר, 2020

מדי תקופה נערך סקר רחב היקף שבוחן את מידת שביעות הרצון של אנשים בעבודתם. בשנת 2007, למשל, פרסמה אוניברסיטת שיקגו את תוצאותיו של מחקר קריירה – המסקנה העיקרית לגבי סיפוק ואושר בעבודה הייתה חד משמעית: "התחילו בלמצוא משרה שעוזרת לאחרים". בראש הרשימה נמצאו משרות כמו כבאים, צוותי רפואה, אנשי חינוך ורוח ותחומי עיסוק נוספים שהמכנה המשותף לכולם הוא עזרה ישירה לזולת. כבאים, למשל, מככבים במקומות הראשונים של מדד הסיפוק באופן די עקבי.

את התוצאות הללו מהדהדת גם המטה-אנליזה של ארגון 80,000 Hours, העוסק בחקר קריירה בשיתוף עם אוניברסיטת אוקספורד. החוקרים עברו על יותר מ-60 מחקרים שבחנו "מהי משרת החלומות" ומצאו שישה רכיבי מפתח. שני הראשונים הכי רלוונטיים לענייננו: האחד הוא משרה שבה אנו טובים, והשני – משרה שעוזרת לאחרים.

קיימים מחקרים רבים נוספים העוסקים בהשפעה של תרומה ועזרה לזולת על הרווחה הנפשית שלנו, תקצר היריעה מלתאר. ואולם ברור שסיוע לאחרים מביא עמו אושר וסיפוק. אבל מה בדיוק קורה שם, מה יש בעזרה לאחרים שגורם לנו לסיפוק? הדלאי לאמה כתב טור דעה מיוחד עבור ה- New York Times ובו הוא מעניק זווית מרתקת לצורך שלנו להביא תועלת לסביבתנו הישירה וההיקפית. טענתו העיקרית היא שלאור השפע והשגשוג השוררים כיום, חסרי תקדים מבחינה היסטורית, היינו מצפים לראות את מרבית האנשים בעולם מאושרים ומלאי תקווה לגבי העתיד, אך אלו אינן התחושות שעליהן מדווחים.

אנשים צריכים שהעולם יצטרך אותם

דעתו המנומקת של טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14, היא כשזה נוגע לחיים מלאי משמעות – הצורך שלנו להרגיש רצויים ונחוצים הוא בעל משקל רב יותר מכל דבר אחר. עלול להשתמע מכך כי כבוד והערכה מהסביבה הם לב העניין, אך גיאטסו מדגיש כי לא זו הכוונה, וכי מדובר ב"רעב האנושי הטבעי לשרת את חברינו הנשים והאנשים". את הרעיון הזה הוא מחזק בציטוט בודהיסטי מהמאה ה-13: "כשאדם מבעיר אש עבור אחרים, היא תאיר גם את דרכו שלו".

כאמור, מחקרים מוכיחים שהעזרה לזולת כרוכה בתחושה חיובית מקיפה ובעלייה באיכות החיים ובסיפוק מהם. הדלאי לאמה מאמין שתופעה זו נובעת מהקשר הטבעי שקיים בין בני אדם. אנחנו יצורים חברתיים, והחיים בתוך מערכת יחסי גומלין עם בני מיננו היא תנאי לקיום ולשגשוג. מכיוון שכך, יש בנו צורך להרגיש חיוניים עבור הסביבה המקיפה אותנו. "חוסר אנוכיות ושמחה שזורים זה בזו", מסביר גיאטסו. "ככל שאנו מאוחדים יותר עם האנושות, כך אנו מרגישים טוב יותר".

מצב הדברים היום, מסביר המנהיג הטיבטי, הוא שעושר חומרי יש בשפע, אבל לצד זאת הרבה אנשים מרגישים שנותרו מחוץ ללופ. "מספר גדל של אנשים מרגישים שאין בהם יותר תועלת, שהם לא נחוצים יותר, כבר לא מאוחדים עם החברות". המקרה המובהק ביותר הוא אנשים שנמצאים מחוץ למעגל העבודה. אבל התחושה הזו יכולה גם לנבוע מניואנסים הרבה יותר קטנים בחיים: בוס שיוצר תחושה שאנחנו לא תורמים כלום; חברים שמתעלמים מהצעותינו; בני משפחה שלא מתעניינים בשלומנו; ואפילו תחושה פנימית שאנחנו מיותרים למרות שקשה להניח את האצבע על הסיבה המדויקת. התרחישים הללו יכולים להיות מופרכים מהיסוד, אבל לא המציאות האובייקטיבית משמעותית במקרה הזה, כי אם התחושה הפנימית שמתפתחת בנו. כל העולם יכול לומר לנו שאנחנו בלתי ניתנים להחלפה, אבל אם לא נחוש כך באופן אותנטי, אין בכך תועלת רבה.

נקודת המבט האבולוציונית על הצורך להרגיש שייכים ברורה למדי. להביא תועלת לקבוצה פירושו שלא ניתן לוותר עלינו. פירושו להיות חלק ממערכת חברתית חזקה שמגדילה את סיכויי ההישרדות שלנו. במובן מסוים, האמת העירומה היא שקיים בנו צורך להצדיק את הקיום שלנו. וזה לא בהכרח עגום כפי שזה עשוי להישמע. הרי אנחנו לא בתקופה שעלינו להצדיק פיזית את קיומנו. לשמחתנו, ההצדקה לקיום שאנו מחפשים היום מצויה יותר בעולם הרוח. אם ננסח מחדש, הרי שהצדקת הקיום שקולה להענקת משמעות לחיים. ולכן, הטענה של גיאטסו היא שתחושת הנחיצות והחיוניות היא המשמעות הרוחנית שיש לחיינו, בעידן שבו הקיום הפיזי בטוח יותר מאי פעם.

מספיק לבשל ארוחה לחברים כדי ליצור תחושה של חיוניות לסביבה.

כמובן שלא אישיות כמו הדלאי לאמה תציג תופעה כזו מבלי לכוון לפתרון אפשרי. ברמה האישית, הוא טוען, "לכל אחד יש משהו יקר ערך לחלוק". וכאן הרעיון מתפצל לשני כיוונים. ראשית, עלינו ללמוד ולהכיר את התחומים שבהם אנו יכולים להביא תועלת לעולם וליישם אותם. לא צריך להיות זה שגילה את הכוכב הבא שאפשר להתיישב עליו. מספיק שתבשלו ארוחה לחברים קרובים. הכיוון השני הוא לעודד את תחושת הנחיצות בקרב אחרים. גיאטסו מציע כך: "עלינו להתחיל כל יום בלשאול את עצמנו באופן מודע – מה אנו יכולים לעשות היום כדי להעריך את המתנות שאחרים מציעים לנו?" יצירת אווירה שבה כולנו מרגישים נחוצים הופכת את החברה שלנו למגובשת וחזקה יותר. כל פרט מרגיש מחויב יותר, למטרה והרווח מתפזר באופן שווה בין כולם.

כמנהיג רוחני מהבולטים בתקופתנו, ראייתו של גיאטסו חוצה את גבולות היחיד והמעגלים המצומצמים שבהם הוא חי את היומיום. "עלינו לוודא שאחווה גלובלית ואחדות עם אחרים הן לא רק רעיונות מופשטים שאנו מטיפים אליהם", הוא מדגיש, "אלא מחויבויות אישיות שאנו מיישמים באופן מודע". בקיצור, עלינו למצוא את הדרך להרגיש נחוצים מחד, ולגרום לאחרים להרגיש באותו אופן מאידך. כשנרגיש שהעולם זקוק לשירותינו, יגיע גם התוכן העמוק של החיים, שרבים מחפשים בדמותם של אושר ומשמעות.

לא צריך לשנות את העולם, רק להוסיף לו מעט טוב

גישה מעניינת בנוגע ליחס שבין אושר ותחושת הנחיצות מציג הכותב דריוס פורו באתר הדעות Medium. לתפיסתו, מטרת החיים אינה אושר, כי אם להביא תועלת – "האושר הוא רק תוצר לוואי של תועלת". פורו מספר שכמו רבים, גם הוא האמין במשך שנים ארוכות שכל מטרת קיומו היא להיות מאושר. הגישה הזו מלווה את האנושות מימים-ימימה. פילוסופים רבים שהשקיעו את מיטב שעות מחשבותיהם בחיפוש אחר משמעות החיים הגיעו למסקנה כי הגברת האושר האישי היא המנוע העיקרי של חיינו.

ואולם, רבים חולקים כיום על דעתו של פורו, לפיה "האושר כשלעצמו לא יכול להיות המטרה". מטרות, מטבע הגדרתן, ניתנות להשגה על ידי רקיחת תכנית והוצאה מדויקת לפועל. האושר, לעומת זאת, הוא תופעה חמקמקה, מורכבת ומושפעת מיותר מדי גורמים מכדי שנוכל להגדיר אותו כמטרה בפני עצמה. אנו יכולים לתכנן עשור שלם כיצד להיות מאושרים, אבל קשה להאמין שנגיע ליום שממנו והלאה נוכל להגדיר את עצמנו כמאושרים עד סוף ימינו. בבסיס זוהי שאלה של הגדרות – מהו אושר? אושר הוא תחושה ולא מצב צבירה קיומי. הוא בא והולך. ולכן כל שאנחנו יכולים לעשות הוא ליצור פעולות שיוסיפו אושר לחיים או שיגבירו את הנוכחות שלו. אבל אושר אינו נמל יעד שאנו יכולים לכוון את הספינה שלנו אליו ולעגון בו לנצח.

ולכן, כמו הדלאי לאמה, גם פורו מאמין שהדגש צריך להיות על מציאת התועלת שלנו לעולם, ולא על האושר עצמו. החיפוש אחר המצב המופשט הזה שולח אנשים לכל מיני כיוונים אבודים וסמטאות ללא מוצא שיוצרות אשליה של אור בקצה המנהרה. הדרך לתחושת האושר עוברת בתחנות רבות, ואחת העיקריות שבהן היא תחושת הנחיצות והתועלת שאנו מביאים לסביבה. "זה מתנקז לשאלה: מה אנחנו עושים שיוצר הבדל?" מסביר פורו. "אתם לא חייבים לשנות את העולם, רק להפוך אותו למעט יותר טוב מאשר לפני שנולדתם".

תקראו לזה תועלת לסביבה, הותרת חותם חיובי, תחושת נחיצות, הצדקת הקיום או איך שתרצו. בסופו של דבר, מה שצריך לקרות כדי שנרגיש טוב בעולם – על פי הדלאי לאמה, לפחות – הוא שהעולם ירגיש טוב אתנו.

ועתה לשאלות הקשות באמת. האם כל זה קורה בגלל שאנו צריכים קשר או ממקום קצת יותר אנוכי? כשאנחנו עושים משהו עבור הזולת נוצרת תחושה של מקום טוב ונוח. כלומר, כל זמן שאנו יכולים להעניק לאדם אחר – מתרומה של מיליונים ועד כף האורז האחרונה מהצלחת שלנו – זה אומר שיש לנו דבר מה. הדבר יוצר תחושת שליטה בגורלנו, תחושה שאנחנו במצב טוב יותר ממישהו אחר. סביר להניח שזה לא מנגנון מודע, כלומר שרוב האנשים לא מספרים את הדברים הללו לעצמם בזמן שהם מביאים תועלת לאחר. אבל נשאלת השאלה האם לתחושת השפע שיוצרת הנתינה יש חלק סמוי בתופעה?

אנחנו לא אוהבים להודות בכך, אבל על פי לא מעט גישות, כל הנחלים זורמים לים. בהקשר שלנו, תחושת הנחיצות לזולת בסופו של דבר משרתת משהו מאוד פרטי. לצורך העניין , הבה נסתור את פסיכולוגיית היתרון והשפע שנוצרת כשאנו מועילים לזולת, ונאמר שהיא כנראה מתבטלת כאשר ישנו אלמנט של סכנת חיים – גשו ושאלו בתחנת הכיבוי וההצלה הקרובה למקום מגוריכם. עדיין, אנחנו מדברים על תחושת סיפוק של הפרט. האדם הפרטי מרגיש חיוני כשהוא משרת את החברה, אבל תוצאת הפעולה שנקט לשם כך פנימית וייחודית עבורו.

אז נכון, הענקת שירות כלשהו לזולת נובעת אולי ממקום אישי, ועדיין היא מבטאת את העובדה שהפרטי שלנו אינו עומד בפני עצמו. קיומו תלוי במארג רחב של פרטים נוספים. דבריו של הדלאי לאמה חושפים תכונה אנושית שלעתים נעלמת מאתנו. בעוד שאנחנו חווים את החיים דרך זוג עיניים אחד, המציאות היא שאנחנו מעוצבים ומאופיינים כדי לתפקד בתוך מערכת גדולה המורכבת מאינספור זוגות עיניים. בנקודות המהותיות של החיים אנו נחשפים לתכונה זו ביתר שאת: הצורך להרגיש שהעולם זקוק לנו אינו נובע ממקום אנוכי, הוא פשוט אחת מההגדרות שהמתכנת הכניס לכל החלקים לטובת חיזוק כללי של המערכת.