הסופר פיקו אייר מסביר כיצד חשיפה לתרבויות חדשות מלמדת אותנו עד כמה אנחנו לא יודעים
תומאס גריי, המשורר האנגלי בן המאה ה-18, ניפק את אחת השורות המפורסמות ביותר בשירה, וכבר יותר מ-250 שנה נעשה בה שימוש בלתי פוסק: "בורות היא ברכה" (או אושר, תלוי במתרגם), הוא כתב. השורה מתייחסת במקור לתקופה שבה היה צעיר, טיפש ומאושר. ואולם, מאז קיבלו מילותיו פרשנות שונה, והן משמשות לרוב כטיעון ציני נגד חוסר ידע. לעתים הן נזרקות לחלל האוויר גם סתם במצבים של חוסר הסכמה בין שני צדדים. אנחנו מכבדים ואף מעריצים ידע, שכן ידע הוא כוח. אי-ידיעה, מאידך, נתפסת כחיסרון מהותי.
האמנם כך הם פני הדברים? האם אי-ידיעה היא בהכרח בורות, במובן השלילי של המילה? הקונוטציה של המילה בורות מאוד ברורה, אבל אם נתייחס רגע לפירוש הנקי שלה – חוסר ידע – נגלה כי בכולנו קיימת מידה של בורות לגבי נושאים מסוימים. איש אינו יודע הכול. אם אדם אינו בור בעיני עצמו, הרי שלא נותר לו עוד מה ללמוד. רבים מאתנו חוטאים בתחושה זו מדי פעם, וכך גם אנשים שעל הידע הרב שלהם קשה להתווכח, כמו הסופר הבריטי פיקו אייר. כאדם שידוע בעיקר בכתיבת יומני המסע מטיוליו בעולם, אפשר לומר בבטחה שאייר נחשף לידע רב מאוד. כשהיה צעיר האמין, כמו רבים וטובים, שאכן הוא יודע הכול. אבל ככל שהתבגר ולמד, הבין כי זוהי אשליה בלבד.
בהרצאה מלאת צניעות, אייר משחק במשמעויות המקובלות של המושגים 'בורות' ו'ידע'. הוא לא טוען שטיפשות היא מצב רצוי, אך סבור כי האמונה שאנו יודעים הכול מסוכנת ממנה בהרבה. הבורות שהוא מתייחס אליה אינה אי-ידיעה מרצון או מאדישות, אלא הכרה בעצם העובדה שאנו לא יודעים הכול. בנקודה הזו, הוא טוען, הבורות מניעה את יצר הסקרנות שלנו, ואז מתגלה הידע שלנו בקטנותו – והידע האוניברסלי באינסופיותו.
ברגע שיוצאים מאזור הנוחות, אשליית הידע מתפוגגת
ידע הוא לא רק כוח, ידע הוא גם יציבות. אחת הגישות המקובלות לגבי הצורך שלנו לדעת היא התיאוריה האבולוציונית. לפיה, הפחד מהלא נודע מניע אותנו לצמצם את חוסר הוודאות למינימום. כשאנו יודעים מה יקרה בכל שלב בחיים שלנו, יש לנו תחושה של יציבות. כך התפתחה החברה בכלל וכך נוצרת גם השגרה הפרטית שלנו. אייר חולק סיפור אישי שנועד להטיל ספק בקדושת היציבות. הוא מתאר נסיעה לבורמה (מיאנמר) ופגישה עם נהג ריקשה שאליו התחבר ברמה האישית. ההיכרות ביניהם הייתה קצרה אך עמוקה, והנהג הזמין את אייר לבקר בביתו בשכונות העוני של הבירה מנדליי. בשלב מסוים בדרך, כשעברו באזורים המוזנחים של העיר, נחתה לפתע על התייר מאנגליה ההבנה "שהכול יכול לקרות לי כעת. יכלו לשדוד או לסמם אותי או משהו גרוע יותר. אף אחד לא יידע".
עם החשש שכבר התגנב ללבו, נכנס אייר לביתו של נהג הריקשה המקומי ו"קפא" לדבריו, כשזה התכופף כדי להוציא משהו מתחת למיטתו. מהר מאוד התברר לו שלא נשקפת סכנה לחייו ומה שחיפש הנהג היה קופסה ובה "כל המכתבים שהוא אי פעם קיבל ממבקרים מחו"ל. ועל חלקם הוא הדביק תמונות קטנות בלויות בשחור לבן של חבריו התיירים הזרים". בראייה אחורה, החוויה הזו אמנם לא הייתה מסוכנת, אבל הרושם שנצרב בו היה של יציאה אל הלא ידוע, העזה, פחד ולקיחת סיכון. לדבריו, הידע שמקנה לנו את היציבות בחיי היומיום אינו אלא אשליה שמתנפצת עם היציאה מהאזורים המוכרים שבהם אנו מבלים את מרבית חיינו. "בבית זה מסוכן כל כך להניח שאנחנו שולטים בעניינים", הוא מסביר, "בחוץ, בעולם, מזכירים לכם בכל רגע שזה לא כך, ואינכם יכולים אפילו לרדת לעומק הדברים".
ואם היציבות היא מראית עין שנעלמת מיד עם היציאה למחוזות חדשים, הרי שהידע שמקנה אותה אינו מספק משענת קבועה. בשלב מסוים ובמקרים מסוימים, הכוח שהידע מכניס לחיינו אינו רלוונטי יותר. "וזה הרגע שבו חייכם משתנים", טוען אייר. "אתם מתאהבים; מאבדים חבר; האורות כבים; וזה קורה אז, כשאתם אבודים, חסרי שלווה או מחוץ לעצמכם – שאתם מגלים מי אתם". איינשטיין אמר שאנחנו לא יכולים להאשים את כוח המשיכה במשיכה לאהוב. כלומר, הידע הוא כלי שיכול להחזיק אותנו אולי במרבית הסיטואציות בחיים, אבל יש הזדמנויות מאוד משמעותיות בחיים שבהם אנו נמצאים תחת ערפל. ודווקא שם, בממלכת אי הוודאות, מתרחש משהו קסום ביחס לידע שלנו: "ההפך מידע אינו תמיד בורות. זה יכול להיות פלא. או מסתורין. אפשרות".
האוניברסליות של הידע מגדירה את האנושיות שלנו
אייר מדגיש כי המדע והידע כשלעצמם מבורכים ו"ללא ספק הפך את חיינו בהירים, ארוכים ובריאים יותר". אבל זה לא אומר שההיפך הוא מצב שלילי. "בחיי מצאתי שדווקא הדברים שאינני יודע רוממו אותי ודחפו אותי קדימה הרבה יותר מהדברים שאני יודע". במשך שמונה שנים הצטרף אייר לדלאי לאמה בביקורו ביפן, והוא מספר כי התשובה הנפוצה שלו לכל השאלות הגדולות ביותר של אנשים הייתה "אני לא יודע". לדברי אייר, הענווה הזו מאפיינת גם את טענתו של פרופסור דניאל כהנמן, שנחשב לאחד החוקרים הבכירים בעולם בתחום קבלת החלטות כלכליות. אחרי 60 שנה של מחקר הסיק כהנמן כי יש לנו, בני האדם, "יכולת בלתי מוגבלת להתעלם מהבורות שלנו". הן אייר, הן הדלאי לאמה והן כהנמן מסכימים כי הידע שנדמה לנו שיש ברשותנו, הוא כאין וכאפס לעומת השאלות שהחיים מציבים בפנינו.
וזו לא מסקנה שפשוט להגיע אליה. להיפך, דרוש המון ידע כדי להבין עד כמה בורים אנחנו. אייר מספר כי לאחר נסיעתו הראשונה ליפן חזר עם טקסט רחב יריעה המתאר בפרוטרוט את כל מה שיש לדעת על המדינה. כך, לפחות, היה נדמה לו. אהל עמוק בתוכו משהו לא נתן לו מנוחה. הוא מתאר איזו התרגשות בלתי מוסברת לגבי המדינה שגרמה לו לעבור ליפן. אמנם הוא בילה שבועיים וחצי מרוכזים של חקירת כל פינה בתרבות והייתה לו תחושה שהוא כיסה את הכל – אבל דווקא אי-הידיעה, הבורות, לגבי יפן, הייתה הרושם האמיתי שנחקק בו. ואכן, אייר חזר לארץ השמש העולה ונשאר לחקור אותה עוד קצת, למשך 28 שנים. למעשה, הוא עבר לגור במדינה והיום, ממרומי שנותיו, הוא אומר: "אני באמת לא יכול לומר לכם הרבה על ביתי המאומץ. שזה דבר נפלא, כי המשמעות היא שבכל יום אני מגלה דבר חדש. ותוך כדי מביט מעבר לפינה ורואה מאות אלפי דברים שלעולם לא אדע".
הכניעה לאוניברסליות של הידע היא למעשה התפכחות; ההבנה כי זו אחת המשמעויות הבסיסיות של להיות אנושי. אייר מאמין כי ההכרה בחוסר הידיעה עדיפה על אשליית היציבות של המדע והידע. "לחשוב שאתה מכיר את אוהבך או את אויבך יכול להיות יותר בוגדני מאשר להודות בכך שלעולם לא תכיר אותם", הוא מדגים. החיים בצל חוסר הידיעה מבקשים מאתנו מצד אחד להיות נינוחים לגבי האנושיות שלנו, ומאידך דוחפים אותנו קדימה. אי-הידיעה פותח את הצוהר ללמוד, כמו ואקום ששואב אותנו אל החקירה והגילוי. במקום החרדה שבאי הוודאות, אייר מבקש לאמץ את הנינוחות וההתרגשות לקראת הלא נודע. ומכיוון שדיברנו כל כך הרבה על ידע, נרשה לעצמנו לקנח בציטוט נוסף של איינשטיין: "ברגע שאנו מכירים בגבולות שלנו, אנו מסוגלים לחצות אותם".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע עלינו לשמוח כאשר אין לנו תשובות לשאלות חשובות?
ג'ידו קרישנמורטי: לשם מה כדאי לנו לפתח את יצר הסקרנות?
ההרצאה השבועית של TED: האם הידע שלנו על היקום הגיע לקצה גבול היכולת?
עוד מרדיו מהות החיים:
