מחקרי סאונד במתקנים מתקדמים מגלים מה השקט עושה למוח שלנו
מהו הזיכרון החי ביותר שלכם מהביקורים בספרייה בילדותכם? אם זו הספרנית האימתנית שמשתיקה אתכם או ילדים אחרים, אתם נמצאים בחברה טובה. נשמע לנו מובן מאליו שהשקט נאה לספרייה ולמקומות נוספים כמו מוזיאונים או אתרי תיירות עתיקים. אבל מדוע, בעצם, אנו מבכרים את הדממה במקומות הללו? אחת הסיבות שנשלפות מיד היא שהשקט נחוץ לריכוז ולכן במקומות שבהם אנו לומדים או סופגים מידע חדש ראוי שלא להפריע ברעשי רקע מסיחי דעת.
זוהי תשובה טובה ומספקת, אבל אם נעמיק חקור, עלינו לתהות מדוע בכלל המוח זקוק לשקט כדי להתרכז? מה בצחקוק של ילד מפריע לנו לקרוא כותרים ותקצירים של ספרים? נראה שזה קשור לעיצוב המוח שלנו. אנו מתוכננים לעבד אינפורמציה עמוקה ממקורות מועטים שיש ביניהם קשר. כאשר אנו מקבלים מידע רב שאינו רלוונטי, זה מפר את ההיגיון והמשמעות שהמוח מנסה להפיק מפיסות המידע שבהן הוא בוחר להתמקד באופן מודע.
קליטת צלילים היא סבילה. בשונה מראייה, אנחנו לא יכולים לאתר את מקור הצליל ולהפנות את אוזנינו לכיוון אחר. השמיעה נועדה לספק למוח אינפורמציה היקפית, גם כזו שאינה נראית, ולשמור אותנו דרוכים באופן עקבי ורציף. ואולם, נראה כי התועלת האבולוציונית הזו התהפכה עלינו עם הירידה בסכנות הישרדותיות והעלייה המשמעותית בהיקף, עוצמת ותדירות הדציבלים שמקיפים אותנו. על פי המגזין Science of Us, בשנות ה-60 הוטבע המושג "זיהום רעש", כאשר מדענים חשפו את ההשלכות הבריאותיות החמורות של חשיפה קבועה לצלילים שמספקת הסביבה המודרנית. בין היתר דובר על מחלות לב, הפרעות שינה, עלייה בלחץ הדם, חרדה וכמובן בעיות שמיעה.
הטבע אינו שקט מטבעו
ההיגיון אומר שאם רעש גורם לנזק בריאותי, אז היעדר רעש – כלומר דממה – יביא תועלת. ואכן, מדענים מאמינים כי לחשיפה מוגברת לשקט עשויים להיות יתרונות בריאותיים. אבל האם מדובר רק בטיפול מונע, או שהדממה יכולה לייצר בריאות גם בצורה אקטיבית? על פי המגזין, כיום לא קיימות הוכחות חד משמעיות לתועלות הבריאותיות של השקט עבור האדם. ואולם, הוכח כי אצל עכברים שנחשפו לשעתיים של דממה פעם ביום נרשמה התפתחות מוגברת של תאי ההיפוקמפוס, החלק במוח שאחראי בין היתר על ייצור זיכרונות הקשורים בחושים. התוצאות הללו אמנם פותחת צוהר של תקווה, אבל איפה אנחנו יכולים להשיג את השקט הזה, ובכלל, האמנם ניתן לחוות דממה מוחלטת? וזה מוביל לשאלה מעניינת נוספת. דממה מוחלטת היא היעדר סאונד, כלומר שום מידע חדש לא נרשם במוח. האם במצב של אפס מידע הזיכרון שלנו מתעד משהו? האם, כשלמרות הכל נצליח לחוות דממה, יישאר לנו זיכרון מההתנסות?
בשנת 2015 הופק הסרט התיעודי In Pursuit of Silence העוסק בדממה והשפעת הרעש על חיי האדם. הסרט עוקב אחר חייו של צעיר אשר התחייב לדממה מוחלטת ומלווה אותו בחוויותיו השונות. מסקירת הסרט שערך המגזין New Scientist עולה תמונה מעניינת: שקט מוחלט הוא מצרך די נדיר וכמעט שאינו נוכח במצב טבעי. "גם ללא נוכחות אנשים הסביבה לא תהיה שקטה. ביבשה, באוויר ובים – עולם הטבע שטוף בצלילים". גם אם נחמוק למדבר המבודד ביותר שבו אפילו החרקים אינם מרהיבים עוז להלך בצהרי היום, די במשב קליל ביותר של רוח כדי להפר את הדממה. יוצרי הסרט "מאתגרים את הרעיון שקיים מקום כלשהו שהוא שקט לחלוטין".
הר געש יכול להתפרץ בשאון של 172 דציבלים, לעומת 150 דציבלים של מנוע סילון.
הטבע לא רק שאינו שקט בהווייתו, הוא כולל גם כמה מהצלילים מחרישי האוזניים שאפשר לדמיין. התפרצות של הרי געש, מפלי מים גדולים, קולם של לווייתנים, רעמים וסופות – כל אלו יכולים להיות רועשים משעת עומס בעיר ממוצעת. ועדיין, האדם הוא זה שמייצר את רוב זיהום רעש, בעוד למרבית צלילי הטבע אנו מתייחסים כאל ברכה לאוזניים. ואם האדם הוא שמייצר את הרעש באופן מלאכותי, אולי הוא גם יכול להעלים אותו באותו אופן?
אחד התיאורים המרתקים של המרדף אחר הדממה המוחלטת החמקמקה מגיע מה– California Sunday Magazine, באדיבות הכותבת המוכשרת מרגרט וואפלר. וואפלר יצאה לנסות על בשרה את חוויית השקט האולטימטיבי במתקנים שונים ברחבי ארה"ב. התחנה הראשונה במסעותיה הייתה מרכז לריפוי בציפה. היא מתארת תאים אטומים ובהם בריכות עשירות בתמיסות מלח עד כדי תחושת צמיגות, בהן המבקרים צפים בדממה כשהם שוכבים על גבם וראשם שקוע במים עד מעבר לאוזניים. המטרה: לשכב במשך שעה ו-20 דקות בחשיכה מוחלטת ואפס דציבלים, תנאים שנועדו ליצור קלט חושי מינימלי.
וואפלר מספרת כי בתחילה השקט הזה קשה מנשוא וצורך עז התעורר בה ליצור צליל כלשהו. אבל, היא ממשיכה, "לאחר זמן מה אני מתחילה לגלות את השתלטותו של העצמי – או את חיסולו, קשה לומר". תופעות תודעתיות משונות יכולות להתרחש כאשר שום אינפורמציה חדשה לא מגיעה אלינו מבחוץ, מלבד התחושה של המים על הגוף. השקט כה עמוק, לדברי וואפלר, עד כי מעבר האצבעות על קרקפתה יצר לתחושתה רעש מקביל לתנועה טקטונית של לוחות כדור הארץ. במצב כזה אנו נותרים עם העולם הפנימי שלנו באופן כמעט בלעדי. החוויה האישית שלה אינה דומה לשום מצב אחר שאנו מכירים מחיי היומיום, ולכל הדעות יש ביכולתה להביא אותנו למצב תודעתי אחר. אבל הביקור במרכז הציפה לא הספיק כדי לשכנע את וואלפר, והיא המשיכה ליעד הבא.
אבל קודם לכן היא עושה קצת סדר מדעי. דממה מוחלטת היא קונספט שקשה לתפוס, משום שכנראה מעולם לא חווינו אותה לאורך זמן. היא מסבירה באמצעות ציטוט מהספר Silence של הכותב זוכה הפרסים ג'ון ביגונט: "[שקט] דומה מאוד למספר אפס, במובן שזהו מבנה מאוד שימושי אבל קשה לנו לעכל אותו. זו אמת המידה לחוסר היכולת שלנו לתפוס, פשוטו כמשמעו". בדומה לעובדה שחושך הוא היעדר אור, דממה היא היעדר צליל. אבל אם חושך מוחלט מתורגם אצלנו במוח לצבע שחור – גוון שאנו מסוגלים לתפוס גם בקיומו של אור – כיצד המוח מעבד ומתרגם את היעדרם המוחלט של צלילים?
האם אנחנו בכלל מסוגלים לתפוס את הדממה – אפילו בתיווך מלאכותי?
על השאלה הזו ניסתה וואלפר לענות במתקן מיוחד במנהטן שתוכנן להפחית הדים לאפס. הקירות שבו סופחים את כל הרעשים ונדמה כי כל צליל שמושמע בתוך החדר נחתך בחצי, נבלע אל הריק. וואלפר מספרת כי המלחין ג'ון קייג', אשר הביא לעולם את היצירה המפורסמת 4'33"(שכל כולה דממה), הגיע להברקה הזו בין היתר לאחר ששהה בחדר דומה באוניברסיטת הרווארד. "כשיצא מחדר האנטי-אקו הוא סיפר למהנדסים ששמע בפנים שני צלילים: האחד בטון גבוה והשני נמוך". בהתחשב בעובדה שצלילים מבחוץ לא אמורים לחדור פנימה, ובהסתמך על כך שקייג' לא יצר במודע שום צליל שכזה, אין כל סיבה שיישמע צליל כלשהו. וואלפר מספרת כי המהנדסים פתרו עבורו את החידה: "הצליל הגבוה ששמעת", הסבירו לו, "היה מערכת העצבים שלך בפעולה. הנמוך היה מחזור הדם שלך".
הצלילים קיימים בזיכרון שלנו, כך שהיעדר צליל מוחלט הוא חוויה נדירה, כמעט בלתי אפשרית, אפילו בתנאים מלאכותיים.
תיאוריה של וואלפר מחווייתה עם בעלה בחדר האנטי-אקו מסמרי שיער. ההתנהגות של הצליל בתוך התא כה חריגה, עד שהיא גרמה לטלטול תחושת ההתמצאות במרחב שלה. "שיווי המשקל שלי התערער… הקול שלנו נשמע קטוע ומת… היה זה כאילו הצליל מוחק את עצמו באופן מיידי". היא מספרת כי אחרי כמה דקות של ישיבה בתא האטום מתחיל תהליך שאותו היא מתארת "zoning out". בהיעדר מושג מקביל מדויק בעברית, נסתפק בלומר שהשהות בשקט, שבולע גם רעשים חזקים למדי, מחוללת במוח שינוי תודעתי מהותי. עבור בעלה, השינוי התודעתי היה כרוך בתחושה של שלום פנימי, ואולם לדבריה, היא דווקא יצאה מהחדר מצומררת.
ההסבר להבדל בתחושות הוא בתגובה האינדיבידואלית של אנשים לתנאי דממה. לא ברור מה המנגנון המדויק שקובע את השינוי התודעתי, אבל וואלפר ממחישה את הפערים באמצעות השימוש שאנו עושים בשקט בחיי היומיום. מצד אחד, היא מסבירה, "השקט הוא אחת הסחורות היוקרתיות". כך, למשל, ריטריטים של ויפאסנה ומכונים דוגמת המרכז לציפה הפכו ליעדים מבוקשים ופופולריים. מאידך, "שקט יכול להיות אחד העונשים הקשים ביותר", היא אומרת, ומתכוונת לטיפול הפאסיב-אגרסיב שאנשים מסוימים נוטים ליישם כלפי אינדיבידואלים שהכעיסו אותם. אפשר לסכם את זה באוקסימורון – שתיקה רועמת.
התחנה האחרונה בדרכה הייתה מנזר בקליפורניה שבו השתיקה היא דרך חיים, אבל שם הדממה אינה כפופה לחוקי הפיזיקה, כי אם לבחירתם של דרי המקום. כאן היא מצאה את האיזון והגמישות המתאימים לה. האווירה במקום שלווה ומכובדת, אך לא "טוטליטרית" כדבריה. אולי היה זה לאור חוויותיה בתא האנטי-אקו או בחדר הציפה, אבל השקט פתאום לא נראה לה מצרך כה נדיר. דממה איננה כה שברירית, היא אומרת. "גיליתי כי ניתן לבקע אותה ובאותה קלות להשיב אותה על כנה… כשנהגתי הביתה בתום סוף השבוע הזה, השקט היה עדיין אתי, חי ורב משקל".
התמונה שמצטיירת מהחוויות הסובייקטיביות של וואלפר ומהמחקרים בתחום היא של מינון, תדירות ובחירה. קשה לתאר מהי דממה מוחלטת; מדובר בסוג החוויות שלא ניתן לתפוס אלא בהתנסות ישירה, וגם אז המוח שלנו יכול להמשיך ולעבד קולות וצלילים מתוך המאגר הפנימי של הזיכרון שלנו. נסו להיזכר, למשל, באיזו רמת דיוק יכול להתנגן לכם בראש שיר ששמעתם לאחרונה. ולכן, הסבירות לחוות דממה מוחלטת ללא סיוע טכנולוגי היא נמוכה. המשמעות היא שאנו, ככל הנראה, מתוכנתים ליהנות מנוכחותם של צלילים בחיינו, ולכל אחד יש את הרכב הסימפוניה ועוצמת התדר הנכונים עבורו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים
דמיינו אורגזמת מוזיקה – יש אנשים שחווים ככה צלילים
אתנחתא של טבע: נחשף הסוד האלגנטי של מלכי השמיים
עוד מרדיו מהות החיים:
הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח
