אנתרופולוגים מאוקספורד: היכולות הפיזיות שלנו מתגברות כשאנו פועלים בתודעה משותפת

הקו המשולש שעובר בין סנכרון בתנועה, קשרים חברתיים והביולוגיה של המוח

בועז מזרחי | 10 דצמבר, 2019

היה זה ליל חורף גשום וקר. לאיש לא היה רצון לחצות את סף דלתו, ובטח לא כדי להגיע לשיעור זומבה. בינתיים בסטודיו, המדריכה ידעה שהנוכחות תהיה דלילה, אך היא לא שיערה עד כמה – רק מתעמלת אחת הופיעה. היא נאלצה לבטל את השיעור. אם הייתה מגיעה ולו חברה נוספת אחת, הסבירה למתעמלת השקדנית והמאוכזבת שטרחה למרות מזג האוויר, כי אז היה מתקיים שיעור. אבל, המשיכה, אחת זה שיעור פרטי ושתיים זה כבר קבוצה.

שורות אלה מבוססות על סיפור אמתי, ובאחרונה שבהן טמון סוד גלוי לגבי טבעו של האדם ומערכת היחסים שבין תודעה, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. אנתרופולוגים מאוניברסיטת אוקספורד ערכו סדרה של מחקרים שניסו לענות על שאלות כמו מדוע קל לנו יותר לרוץ בחברה, מדוע קבוצות ספורט מגובשות מנצחות את יריבותיהן, מה היתרון של קהל מעודד ומדוע מדריכת זומבה תעדיף לבטל שיעור שלא מתנהל בקבוצה. את מסקנותיהם פרסמו החוקרים במגזין Aeon, והן יכולות לסייע לנו להתגבר על אחת המשוכות הגבוהות בדרך לרווחה נפשית ולבריאות גופנית.

הנעלם הפסיכולוגי

אם מנתחים את רמת הביצועים של אינדיבידואלים מבחינה מדעית נקייה, לכאורה לא אמורה להיות השפעה לנוכחותם או להיעדרם של אחרים במהלך הפעילות. רמת ההישגים תלויה במשתנים ביולוגיים ותנאים פיזיים חיצוניים, כמו רוח, שיפוע, התנגדות וכן הלאה. בקיצור, תרגיל במכניקה משיעורי הפיזיקה בתיכון. ואולם, הנעלם הפסיכולוגי יכול לספר עוד הרבה דברים שאינם מופיעים במשוואה. וזה בדיוק מה שניסו האנתרופולוגים מאוקספורד לחשוף, כשהם מתמקדים בהיבט החברתי של תנועה מסונכרנת.

מחקר הספורט המתקדם של השנים האחרונות מצא כי פעילות גופנית גורמת לנו לתחושה טובה על ידי שחרור כימיקלים בגוף. לצד זאת, מחקרים אנתרופולוגיים לאורך ההיסטוריה הסיקו כי תחושה דומה מתרחשת כאשר אנשים מתקבצים יחד לפעילות בקבוצה, לאו דווקא ספורטיבית. זה יכול להיות קונצרט רוק או מועדון קריאה. כשאנו מבצעים פעילות ספורטיבית בקבוצה, אם כן, התופעה מוכפלת. האנתרופולוגים, ג'ייקוב טיילור, אמה כהן ואראן דייויס, מכנים את התחושה הזו "באז", וטוענים כי "נראה שהוא משפר ביצועים טבעי".

כשאנו רוקדים יחד, רצים, רוכבים, חותרים ואפילו צועדים בקלילות בפארק, מן מאגר חסום במוח שלנו נפתח ומאפשר לגוף להגיב בצורה יעילה יותר לפעילות. האנתרופולוגים מספרים כי שילוב ידע ממחקרי הפסיכולוגיה, ביולוגיה, קוגניציה והתנהגות, הוביל למסקנה כי "תנועה בחברה מובילה לשינוי בכימיה של המוח שקשורה לעתים קרובות לשינויים בתפיסה ובאמונות". לשינוי התודעתי הזה ככל הנראה יש תפקיד בקביעת ההתמודדות של הגוף עם כאב ועייפות, כמו גם בקביעת תחושת העצמי והאחר.

לצורך עבודתם הגדירו טיילור, כהן ודייוויס את המושג "תנועה בחברה" על ידי שני רכיבים הכרחיים: תנועה מתואמת ומאמץ פיזי. שני הגורמים הללו ביחד וכל אחד בנפרד משפיעים על הגוף ותודעה. כפי שצוין קודם לכן, מאמץ פיזי גורם לשחרור אנדורפינים, ופעילות קבוצתית מסוגלת לכלול בתפיסת העצמי שלנו אנשים אחרים, אותה תחושת האחדות שמאפיינת טקסים לאומיים מחד וצפייה משותפת בשקיעה על אי ביוון עם תיירים זרים מאידך. על פי החוקרים נראה כי תחושת האחדות המנטלית נובעת מכך ש"פעולה מכוונת של סנכרון עם אדם אחר מחייבת לחלוק מצב מנטלי". גבולות האני מיטשטשים ומאפשרים להצטרף למצב תודעתי רחב יותר.

חותרים עובדים בסנכרון. תודעת הספורטאי היחיד הופכת לתודעת הסירה.

את הראיות לכך יכול כל חובב ספורט למצוא בעצמו ובתחום הקרוב ללבו. חובבי סלסה הולכים למועדונים שבהם כל הרוקדים מבצעים את אותו ריקוד בדיוק; רוכבי אופניים נצפים כמעט תמיד בשיירות; על קבוצות רצים ושיעורי סטודיו כבר אין מה להרחיב. אפילו בענפי ספורט שהם קבוצתיים מטבעם אפקט הסנכרון ניכר בבירור. אחת הסיבות שסר אלכס פרגוסון נחשב לגאון כדורגל הייתה היכולת שלו להוביל את קבוצתו מנצ'סטר יונייטד לאליפויות שנה אחרי שנה, למרות שהורכבה מהרבה אינדיבידואלים 'אפורים' במהותם, שלפחות מבחינת סגנון המשחק עולם הכדורגל ראה בהם סוסי עבודה ולא כוכבים זוהרים.

מובן שהאנתרופולוגים שלנו לא הסתמכו על ראיות בסגנון הזה והעמידו את התיאוריות למבחן בתנאי מעבדה, עם שני ניסויים שבלטו במיוחד: האחד מצא כי חברי קבוצה שעסקו בפעילות ספורטיבית ברמת תיאום מושלמת להשגת הבאז, הפגינו שיתוף פעולה מוצלח יותר לאחר מכן כשהשתתפו במשחק שדורש מאמץ קוגניטיבי, ביחס לחברי קבוצה אחרת שרמת התיאום שלהם הייתה נמוכה. "התוצאות הללו מסייעות להסביר מדוע פעמים רבות אנו חשים קרובים יותר לחברים לאחר לילה של ריקודים או אחרי ריצת בוקר", מסבירים החוקרים. "בפעילויות אלה אנו חולקים מצבים פיזיים ומנטליים החשובים לבנייה ולתחזוקה של מערכות יחסים שיתופיות". בניסוי השני בחנו החוקרים כיצד חימום מסונכרן משפיע על ביצועיהם של שחקני רוגבי. הם גילו כי השחקנים שביצעו תרגילי חימום במתואם היו מהירים יותר בשבע שניות בממוצע בריצת ספרינט לאחר מכן. לדבריהם, תוצאות אלה מסבירות מדוע קבוצות עם קשרים פנימיים חזקים מצליחות יותר, גם ביחס לקבוצות שבהן הנתונים הפיזיולוגיים של חברי הקבוצה טובים יותר על הנייר.

תמיכה משחררת אצלנו עודפי יכולת חבויים

זה לא סוד שכיף להתאמן יחד, ובינינו, גם העובדה שקבוצות מתואמות מצליחות יותר היא לא בדיוק חדשה מרעישה. ואולם, מעניין לגלות את המקור לתופעה. כלומר, מדוע יש לנו נטייה להצליח דווקא בקבוצות – וכיצד מנגנון השיתוף פועל. הזווית של החוקרים להתבונן בשאלות הללו היא אבולוציונית. בעבר היו בני האדם תלויים אלה באלה לצורך ההישרדות הפיזית היומיומית. למרות שהיום זה פחות דרמטי, אנו עדיין תלויים באחרים לרווחתנו ולשגשוגנו. ולכן, "כשדואגים לנו ותומכים בנו, אולי אנו מסוגלים להיות מעט פחות זהירים ביחס לאותות האזהרה של הכאב מאשר כשאנו לבדנו". המנגנון שמאפשר את הסרת החומות הוא, כאמור, חיבור לתודעה קבוצתית משותפת.

רמת תיאום גבוהה, אם כן, מסוגלת לשנות את מצב התודעה שלנו מ'אני' בודד ל'אנחנו' מאוחד, וכתוצאה מכך לאפשר לגוף למצות יותר מהפוטנציאל שלו. אך החוקרים משערים שהשפעתם של אחרים על הביצועים שלנו לא מסתכמת רק בסנכרון גבוה. לתנועה בחברה, הם משערים, יש גם אפקט פריפריאלי. הם מאמינים כי סביבה שתומכת בנו בצורה פאסיבית פועלת באותו אופן שפועל פלצבו. "ייתכן כי אחד ממשפרי הביצועים המוצלחים ביותר בספורט הוא הבאז שאנו מקבלים מקהל מעודד, חברים ומשפחה", מסבירים האנתרופולוגים. זה מסביר מדוע יתרון הביתיות הוא גורם כל כך חשוב בתחרויות ספורטיביות, עד כדי כך שסוכנויות ההימורים מכניסות את זה לחישובי היחסים שלהן.

בכל פעם שאנו יוצאים לריצה עם חברים או עולים יחדיו לרחבת הריקודים, המוח שלנו נדרך: במקום לעבוד על מצב 'בודד' הוא עובר לפעול במצב רשת. זהו מונח סמלי בהקשר זה מכיוון שניתן להתייחס אליו הן במובן של רשת אינטרנט, המייצגת את חיבור תודעת היחיד לתודעת קבוצתית רחבה, והן במובן של רשת הביטחון האבולוציונית שמספקת תמיכת הקבוצה. המחקר האנתרופולוגי מצביע על שני הגורמים הללו כעל רכיבים עיקריים במנגנון שיפור הביצועים, אשר מספק הסברים לספקטרום רחב של שאלות ביחס לפעילות גופנית ותנועה בכלל. החוקרים מסכמים כי "רכיב ליבה של פעילות פיזית משותפת הוא קשרים חברתיים – מוטיבציה מפותחת להשתייך לקהילה שבה מערכות היחסים הן מלוכדות ותומכות". הם מאמינים כי יש לכך ערך מוסף בחברה המערבית שמאופיינת בבדידות ובחוסר פעילות.

לאור הדברים הללו, "תנועה בחברה" היא מונח שכדאי לזכור כאשר אנו רוצים לעשות שינויים באורח חיינו. לא מעט מתמודדים עם חסמים ביחס לפעילות גופנית ונראה כי אחד הפתרונות היעילים טמון בקבוצה. ייתכן שאנו מעוניינים להתגבר על המחסום ולצאת לדרך, ייתכן שאנו כבר פעילים ומעוניינים להשתפר, וייתכן כי אנו פשוט מעוניינים להוסיף עומק תודעתי לחוויה הפיזית וליהנות גם מההיבט החברתי של הספורט. בכל מקרה, התשובה היא למצוא את האנשים שחולקים עמנו את תחום העניין ולהפוך יחד לגוף אחד שמתנהל במתכונת משודרגת.

תמונת כותרת: imantsu / Shutterstock.com