היזם אייזק לידסקי מסביר כיצד סייע לו העיוורון ליצור מציאות חיובית בחייו
עובדה מבוססת למדי היא שהמוח הוא צרכן האנרגיה מספר אחת בגוף, כשהוא מנצל עד כ-20% אחוז מכלל האנרגיה שאנו צורכים. מה הוא עושה עם כל משאבים הללו? הרבה מאוד דברים, אבל עד שני שליש מהאנרגיה שהמוח צורך משמשים את חוש הראייה ואת העיבוד הוויזואלי. כלומר, האיבר שצורך את אחוז האנרגיה הגבוה ביותר ביחס לשאר האיברים עושה זאת בעיקר כדי לתחזק את פעילותו השוטפת של חוש הראייה.
כן, עד כדי כך העיניים מרכזיות בחיינו. אנחנו מבססים את מרבית הידע שלנו עליהן, כמו גם את תפיסות העולם, את הרגשות, את ההחלטות שאנו מקבלים וכן הלאה. נדמה שמאתגר מאוד להסתדר בלעדיהן. ובכן, אם תשאלו את אייזיק לידסקי, העיוורון הוא דווקא יתרון. היזם, הכותב והשחקן לשעבר מספר כי דווקא לאחר שאיבד את ראייתו החל לראות באמת.
העניין עם העיניים הוא שהן מזרימות מידע בנתיב דו סטרי. מערכת עיבוד המידע לא רק מושפעת מהקלט שמגיע מבחוץ, אלא גם העיניים עצמן מושפעות ממה שקיים אצלנו בפנים. כלומר, אנו נתונים להנחות מוקדמות אשר מעצבות את הפרשנות שלנו. לידסקי מאמין כי ללא חוש הראייה מנוטרלות השפעותיהן של אשליות אופטיות ותפיסתיות, ולא רק ברמה הטכנית. לתפיסתו, הפחדים והחסמים העיקריים שלנו עלולים לנבוע ממורכבותה של הראייה. עבורו, ההתפכחות חלה באופן טבעי, אך הוא טוען כי כל אחד יכול להתגבר על המידע המוטעה שלעתים מגיע דרך עיניו.
העיניים לא מספקות אמת אוניברסלית
דבר במראהו אינו מסגיר את מצב הראייה שלו, ובתחילת ההרצאה לקהל אין מושג לגבי עיוורונו של לידסקי. וזו הנקודה החשובה הראשונה שהוא מדבר עליה. "אנחנו מניחים הנחות לגבי 'נכויות'", הוא פותח. "כעיוור, אני נתקל בהנחות מוטעות רבות לגבי היכולות שלי בכל יום". העיניים שלנו מטעות אותנו לחשוב שלעיוור צריכה להיות הופעה מסוימת, יכולות מסוימות ומאפיינים ברורים. ולמען האמת, זה היה נכון גם לגבי לידסקי עצמו. עם ההתדרדרות בראייתו הוא הניח כי חייו נהרסו, אך, כפי שנחשף בסיפורו, האמת הייתה שונה לחלוטין.
את ההנחות המוטעות שאנו יוצרים לידסקי מכנה "דגים ששוחים אחורנית". הוא מספר על דורותי, שכשהייתה קטנה הסביר לה אביה שדגים שוחים על ידי תנועת הזנב מצד לצד. מכאן היא הסיקה שהם מסוגלים לשחות בכיוון ההפוך אם הם מניעים את ראשם במהירות באותו אופן. לטענתו, חיינו מלאים בדגים כאלה דווקא משום שהעיניים כה מרכזיות בתפיסתנו. ולכן, עם אובדן הראייה נעלמו גם הטעויות. "ההתעוורות שלי לימדה אותי לחיות את חיי עם עיניים פקוחות לרווחה. היא לימדה אותי לזהות את הדגים הללו ששוחים אחורנית שתודעתנו יוצרת".
לידסקי חווה תהליך אובדן ראייה מאוד ייחודי, שבו העיניים החלו להטעות אותו ולספק לו מידע מוטעה ואשליות אופטיות על גבול ההזוי. "במציאות שלי עצמים הופיעו, שינו צורה ונעלמו. לראות היה קשה ומתיש. צירפתי יחד חלקי תמונות והבזקים, עיבדתי את הרמזים במודע, חיפשתי היגיון כלשהו בקליידוסקופ המתפורר שלי". לאור ההדרגתיות והיכולת לעכל את מה שעבר עליו, נולדה בלידסקי התובנה שהעיניים מתווכות את המידע בצורה לא אובייקטיבית. מכיוון שכמעט כל פעולה של המוח נעשית באמצעות הזיכרון, עיבוד המידע הוויזואלי אינו מתרחש בצורה עצמאית, אלא בהתבסס על מידע מוקדם רב. זה גורם לנו לפרש דברים שאנו רואים לא רק בצורה שונה מאחרים, אלא לעתים בשונה מכפי שהם מופיעים במציאות. "מה שאנחנו רואים", מסכם לידסקי, "הוא גרסה פרטית של מציאות מדומה הנבנית באמנות על ידי המוח שלנו".
אנו יכולים, למשל, לראות אדם זר פורש ידיים לעברנו ובא לחבק אותנו, רק כדי להבין ברגע האחרון שהוא בכלל בדרך למישהו מאחורינו. המבוכה הזו נגמרת מהנחה מוקדמת וטבעית שאנחנו המרכז של כל מה שקורה סביבנו. שהרי למרות שאנו לא מבינים מדוע אדם זר יבוא לחבק אותנו ברחוב, אנו עדיין משוכנעים שיש לו סיבה טובה. לידסקי מוסיף מספר דוגמאות שנמצאו במחקרים: "אם יבקשו מכם להעריך את מהירות הליכתו של אדם מצפייה בווידאו, למשל, תשובתכם תשתנה אם נתבקשתם לחשוב על צ׳יטות או על צבים. גבעה תיראה תלולה יותר אם בדיוק סיימתם להתעמל, וציון דרך ייראה רחוק יותר כשסוחבים תרמיל כבד". בכל המקרים הללו, התפיסות המוקדמות שלנו משנות את איך שאנו רואים את העולם ביחס להתגלמות האמתית שלו. לידסקי מאמין כי יש בכך פרדוקס, מכיוון שהראייה היא "המצאה מנטלית שיצרתם שנחווית באופן פאסיבי כייצוג מיידי של העולם סביבכם". וכשאנו סומכים על הראייה בעיניים עצומות, לתפיסתו, חלק מחיינו מבוסס על אשליות שאינן בהכרח מעוגנות במציאות.
לא רק הראייה משפיעה על תפיסות מוטעות של העולם. לדברי לידסקי, אחד הגורמים שהכי מסלפים את המציאות הוא הפחד. "לפי ההיגיון העקום של הפחד, כל דבר עדיף על חוסר ודאות. הפחד משלים את החסר בכל מחיר", הוא מרחיב: "[הפחד] מחליף את מה שאנו מפחדים ממנו במה שאנו מכירים, מציע את הגרוע מכל במקום המעורפל, מחליף בין הנחות והיגיון". פחד הוא יצר הישרדותי חיוני מאוד, אבל מכיוון שאנחנו לא מתוכנתים בקוד, יש לו הרבה מרווח תמרון – יש שיאמרו מיותר. הפחד הוא היסוד שמעדיף לשרוד על פני כל דבר אחר. במקרים רבים המוח יפנה אליו על חשבון מחשבה לוגית – הכלי שדווקא מסייע לנו לפענח ביתר בהירות את המציאות. ולכן הפחד הוא מקור להרבה הנחות מוטעות, הוא פשוט משתק את היכולות הקוגניטיביות של המוח.
להעביר למודע את הבקרה מתת-המודע
לידסקי מעיד כי חווה את השפעות הפחד על בשרו, עת התדרדרה ראייתו: "העיוורון אמר שאחיה חיים חסרי ייחוד, קטנים ועצובים, וכנראה לבד. זו הייתה בדיה שנולדה מהפחדים שלי, אבל האמנתי בה". הוא מוסיף כי הדבר שגרם לו להתגבר על אשליית הפחד – ולסיים בהצטיינות תואר במתמטיקה, לשמש עוזר לתביעה בבית המשפט העליון ולנהל חברת בנייה בפלורידה – הוא העמידה הנועזת מול המציאות המדומיינת שיצרו הפחדים שלו. בין אם אלו העיניים שיוצרות בקרבנו את האשליות, בין אם הפחדים ובין אם כל דבר אחר – יש דרך להתמודד.
כדי להניח בצד את המכשולים שבדרך לתפיסה נקייה של המציאות ככל האפשר, לידסקי מאמין שקודם כל עלינו "לדרוש מעצמנו דין וחשבון על כל רגע וכל מחשבה". במילים אחרות, לפתח מחשבה מודעת שמנטרת את ומסלקת את ההנחות המוקדמות. עוד הוא מציע להוריד סמכויות מ"המבקר הפנימי" שלנו, הקול שנוהג להטיל ספק ביכולת שלנו לעשות דברים. הוא מבקש גם לחשוב מחדש על התפיסות שלנו לגבי מזל והצלחה, ונקודה חשובה אחרונה היא לברר עם עצמנו מה הכוח הפנימי שלנו – באילו יתרונות התברכנו – ולעבוד אתם הכי יעיל שאפשר. "התירוצים, הצידוקים, קיצורי הדרך, ההצדקות והכניעות שלכם הם בדיות שנחוות כמציאות שלכם. בחרו לראות מעבר להם. אתם היוצרים של המציאות של עצמכם".
דבריו מעוררי ההשראה של אייזיק לידסקי עלולים לגרום לנו לפקפק בכל מה שאנו רואים. וכך, הרי, בלתי אפשרי להתנהל בחיים נורמטיביים. אז איך עושים את האיזון? איפה עלינו לחפש את ההנחות המוקדמות? דרך מעניינת לנסות ולהבין איך המנגנון עובד היא בשיטת ה'טייק 2'. כאשר במאי אינו מרוצה ממה שהוא רואה, הוא מתחיל את הסצנה מהתחלה, אולי משנה את זווית המצלמה, מעניק הנחיות לשחקנים ומבצע פעולות נוספות כדי להביא את הסצנה לשלמות. אנחנו יכולים לנסות ליישם את אופן הפעולה הזה על תרחישים במציאות. נניח לצורך העניין שאנו שומעים מכונית שצופרת מאחור וחושבים מיד 'איזו גסות רוח'. במצב של טייק 2, עלינו לעצור ולנסות לנתח את הסצנה מההתחלה. זה אומר, למשל, לבדוק אם שקענו במחשבות והרמזור התחלף, אם ילד התפרץ לכביש עם אופניים, אולי זה בכלל חבר שמנסה למשוך את תשומת לבנו, וייתכן שהצפירה – מציקה ככל שתהיה – כלל לא כוונה אלינו.
זוהי דרך אחת מני רבות, שהמשותף להן הוא נקודה שלידסקי ציין בחטף – מודעות. תתפלאו לגלות כמה כתמים יכולה לנקות מחשבה מודעת מתפיסת העולם שלנו. כמו כל יצירה גאונית, גם המוח שלנו לפעמים קצת מסתבך עם עצמו. היתרון הגדול שזכינו לו הוא שאותה יצירה מחזיקה גם ביכולות לבקרה עצמית על הבלגן שלה – או – מטא-קוגניציה. במילים אחרות, ראייה צלולה של המציאות מתחילה במחשבה צלולה על התודעה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: כיצד חשיבה חיובית מונעת בורות ביחס לעולם
ההרצאה השבועית של TED: כיצד ניתן להתגבר על התגובה הטבעית ללחץ
ההרצאה השבועית של TED: זרים יכולים לעורר בנו אושר - כל שצריך הוא לדבר אתם
עוד מרדיו מהות החיים:
