פסיכולוגית מסבירה כיצד בנוי מוחם של אנשים עם נטייה מוגברת לאלטרואיזם
תרומת כליה לקרוב היא התלבטות קלה יחסית. מחקרים מוכיחים כי אנשים שתרמו כליה חיו בבריאות ואריכות ימים, וזאת בנוסף להצלת בן משפחה. כאמור, התלבטות פשוטה למדי. הכול באופן יחסי, כמובן. אבל מה לגבי תרומת כליה לאדם זר לחלוטין? כאן השאלה כבר הרבה יותר מורכבת. מה גורם לבני אדם מסוימים לוותר על איבר חיוני למען אדם שלא ראו מימיהם ואפילו אינם יודעים את שמו? ובכלל, מה גורם לאנשים לצאת מגדרם ואף לסכן את חייהם כדי לעזור לאחרים?
הפסיכולוגית אביגיל מארש, פרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון, הפכה את השאלה הזו למשימת חייה. בעקבות אירוע אישי שבו הציל אדם זר את חייה, החלה מארש לנסות לפענח את אחת השאלות היסודיות יותר לגבי המין האנושי – האם הטוב קיים בנו באופן טבעי?
פילוסופים, מנהיגים רוחניים ומדענים ניסו להשיב על שאלה זו לאורך ההיסטוריה, ונדמה שכבר כל הטיעונים מוצו. אלא שהיום נמצאים בידינו טכנולוגיה וידע המניבים ראיות חדשות. חוקרי מוח שבדקו אינדיבידואלים עם התנהגות פסיכוטית מצאו שהנטייה שלנו להתנהגות אנטי-חברתית קשורה להיעדר יכולות מסוימות של המוח וכן למבנה שלו. מארש החליטה ליישם את אותן שיטות מחקר, אבל בקצה השני של הסקאלה. היא בחנה מוחות של אלטרואיסטים וגילתה כמה דברים מסקרנים על הנטייה של אנשים מסוימים להתנהגות חיובית באופן קיצוני. בהרצאה מאירת עיניים היא חושפת כיצד צניעות קשורה לזה, ומדוע לדעתה העולם הופך למקום טוב יותר מדי שנה.
אמיגדלה היפראקטיבית
אדם נוסע בכביש באמצע הלילה ולפתע הוא עד לתאונה מסוכנת. כלי רכב מאבד שליטה, מסתחרר ועף לנתיב הנגדי. בנוסף לכל זה, המנוע כבה והנהג לכוד באוטוסטרדה ללא יכולת להניע את הרכב. אותו אדם שחזה בתאונה עוזב הכול, רץ אל הרכב שבלב האוטוסטרדה, וחוצה לשם כך בחשיכה ארבעה נתיבים של כביש מהיר, פותח את הדלת ומגלה בפנים נערה המומה בת 19. הוא מסייע לה להניע את הרכב ומציל את חייה. הנערה הזו הייתה אביגיל מארש.
האירוע הזה השפיע על מסלול חייה של ד"ר מארש. "נהייתי פסיכולוגית חוקרת", היא מספרת, "והקדשתי את עבודתי להבנה של היכולת האנושית לדאוג לאחרים. מהיכן היא באה, וכיצד היא מתפתחת, ואיך היא באה לידי ביטוי בצורה קיצונית?" השאלות הללו מלוות את רובנו בחיים, בצמתים כאלה ואחרים. גברת שוויתרו לה על מקום חניה, אדון שהתנדבו לסייד את ביתו או סתם חבר ששרתה עליו רוח נדיבות והחליט להזמין אותנו לפיצה. אבל במקרה של מארש היה לשאלות הללו כוח מניע – זאת בשל הדיסוננס העצום בין החוויה החיובית שעברה עם אדם זר ובין תפיסה רווחת בקרב חוגים רבים שלפיה טבע האדם הוא אנוכי.
מצד אחד, מי שחוקר את התחום מסביר כי בסופו של דבר כל מעשה טוב שאדם עושה גומל לו באופן מסוים. טענה זו מסבירה את ההתנהגות האנושית החיובית בצורה ברורה עד דרגה מסוימת, אולם כאשר שיקולים של סיכון חיים נכנסים לתמונה, הבסיס לתפיסה הזו נחלש. "אם זה נכון", שואלת מארש, "אז למה אנשים מסוימים, כמו הזר שהציל אותי, עושים דברים לא אנוכיים, כמו לעזור לאנשים אחרים תוך לקיחת סיכון עצמי עצום?" במילים אחרות, האם די בגורמים כמו ההרגשה הטובה המלווה התנהגות אלטרואיסטית או הצורך ליצור סביבת מחיה שבה כולם טובים לכולם – כדי לסכן חיים עבור זר? מארש יצאה לחקור מעשים של אלטרואיזם קיצוני ולנסות לברר האם בני האדם שביצעו אותם שונים במשהו מאחרים.
"מעשיו של האדם שהציל אותי נופלים תחת ההגדרה הנוקשה של אלטרואיזם, שהיא התנהגות התנדבותית, תוך הקרבה עצמית שמונעת על ידי הרצון לעזור לזולת", מסבירה מארש. כדי לגלות מה הניע אותו ואנשים בעלי נטיות דומות החלה לחפש תשובות, למרבה ההפתעה, בקרב אנשים שהתנהגותם הפוכה מאלטרואיזם – פסיכופתים. למעשה, זוהי שיטה מקובלת לחקר הטבע האנושי. פסיכולוגים ונוירולוגים בוחנים התנהגויות מסוימות על ידי התבוננות באנשים שהתנהגויות אלה נעדרות מקרבם. מארש מגדירה פסיכופתיה כ"הפרעה התפתחותית בעלת מקורות גנטיים חזקים, הגורמת לאישיות קרה ולא אכפתית ולנטייה להתנהגות לא חברתית ולעתים אלימה". השיטה שלה פשוטה – בואו נסתכל מה במבנה המוח גורם לאישיות כזו, וננסה להבין האם וכיצד הגורמים הללו פועלים בקרב מוחות של אלטרואיסטים.
מארש ועמיתיה ערכו הדמיות מוחיות בקרב אנשים עם הפרעות פסיכופתיות, וממצאיה, הנתמכים על ידי מחקרים נוספים, מגלים כי "פסיכופתים מציגים באופן די מהימן שלושה מאפיינים: קושי בזיהוי פחד אצל האחר, תגובה מופחתת של האמיגדלה לפחד, ואמיגדלה קטנה מהממוצע". האמיגדלה היא אחד החלקים העתיקים ביותר במוח, והיא אחראית על היבטים הישרדותיים כמו תגובה לסכנה ולפחד. כאשר היא שונה מהממוצע, האדם מתנהג בצורה חריגה מהממוצע. לכן, המוח של פסיכופת מנתח התנהגויות אנושיות בצורה שונה מהאדם הנורמטיבי. קשה לו לזהות הבעות פנים המעידות על מצוקה, וכתוצאה מכך הוא אינו מפגין חמלה.
ומכיוון שמארש יצאה לבדוק מה המניע לאלטרואיזם, השאלה שלה הייתה האם "זהו סוג של מוח אנטי-פסיכופתי, שמסוגל לזהות באופן טוב יותר פחד של אנשים אחרים, אמיגדלה שמגיבה יותר להבעה הזו ואולי גם גדולה יותר מהממוצע?" ההשערה הייתה שדימות מוחי לאלטרואיסטים יגלה תמונת מראה לזו של פסיכופתים. אוכלוסיית המחקר שלה הייתה "אנשים שהתנדבו לעבור ניתוח רציני להסרת אחת מהכליות הבריאות שלהם לשם השתלה בזר מאוד חולה שלא פגשו מעולם וכנראה גם לעולם לא יפגשו". היא גילתה כי כל שלושת המאפיינים של המוח הפסיכופתי נמצאו הפוכים בקרב אלטרואיסטים: הם טובים יותר בזיהוי פחד אצל אחרים, פעילות האמיגדלה שלהם מוגברת והיא אף גדולה פיזית מהנורמה בכשמונה אחוזים.
ענווה מניבה מעשים טובים
אוקיי, אז לאנשים מסוימים יש מוח שמניב התנהגות חיובית בצורה יוצאת דופן. אבל האם בכך מסתכם הדיון? מארש מאמינה כי לאלטרואיזם יש עומק נוסף. היא טוענת כי אלטרואיסטים יוצאי דופן הם אמנם יותר רחומים מהממוצע, אך מה שיותר מייחד אותם הוא שהתנהגותם אינה מוגבלת "לאנשים שנמצאים במעגל הפנימי ביותר שלהם, של חברים ומשפחה… חמלה של אלטרואיסטים יוצאי דופן מגיעה הרבה מעבר לתחומי מעגל זה, ומופנית כלפי זרים מוחלטים". לאחר ששוחחה עם אלטרואיסטים יוצאי דופן, הגיעה למסקנה כי תפיסת המעגלים החברתיים היא המפתח לחמלה מופלגת. היא מאמינה שאם נבין את הרציונל של תפיסת המעגלים, נוכל לאמץ משהו מההתנהגות האלטרואיסטית יוצאת הדופן.
כששאלה מארש את הנחקרים שלה כיצד ייתכן שהם מסוגלים להתנהגות כה חריגה, רובם השיבו לה: "אין בי שום דבר מיוחד. אני בדיוק כמו כולם". זה עשוי להיראות כמו מבוי סתום, אבל מארש אינה מאמינה בכך. "אני חושבת שזוהי תשובה שחושפת הרבה", היא אומרת, ומסבירה כי משמעות התשובה הזו היא שאלטרואיסטים פשוט לא תופסים את המעגלים החברתיים באופן המקובל. רובנו נוטים להביט על עצמנו כעל מרכזו של מעגל חברתי. בטבעת הצמודה נמצאת בדרך כלל המשפחה ואולי כמה חברים קרובים מאוד. לאחר מכן חברים, משפחה רחוקה, עמיתים וכך הלאה טבעות-טבעות המתרחבות ככל שהן מתרחקות מהמרכז, כלומר מאתנו. לעומת זאת, ד"ר מארש סוברת כי "אלטרואיסטים יוצאי דופן למעשה לא מחשיבים את עצמם כמרכז של משהו".
מה שעומד בבסיס תפיסת המעגל נטול המרכז הוא, לדעתה של מארש, ענווה. כלומר, החשיבות העצמית – תכונה טבעית מאוד ואף חיונית במינון מסוים – מופיעה אצל אלטרואיסטים במידה נמוכה יחסית לשאר, ולכן הם תופסים את האחר חשוב במידה לא פחותה מהאנשים הקרובים להם ואפילו מעצמם. נראה כאילו אנו מדברים על 'מלאכים' שאם לא די במבנה המוח שלהם, גם תפיסתם החברתית והעצמית שונה משל האדם הממוצע. עלול להיווצר הרושם שהאדם הממוצע פטור מהתנהגות חיובית, שהרי המוח שלו פשוט לא בנוי בצורה הזו. "אבל", טוענת מארש, "אני חושבת שראייה זו של העולם הנה ברת-השגה על ידי רבים ואולי אף על ידי רוב האנשים". יותר מכך, היא מאמינה שההתנהגות אלטרואיסטית הולכת ומתפשטת בעולם, ובמובנים רבים הופכת לנורמה. להוכחת טענתה היא אומרת כי "לפני מאה שנים, אנשים היו חושבים שזה מגוחך שתרומת דם ומח עצם לזרים מוחלטים תהיה כה מקובלת ושכיחה כיום". היא רואה בכך חלק מתהליך גלובלי של עלייה קבועה במידת החמלה האנושית.
מחד, עלייה ברמת החיים מאפשרת לבני האדם לסגל התנהגות יותר חיובית כלפי האחר. בנתחים גדולים מהחברה המערבית כבר אין התמודדות עם הישרדות פיזית ותחרות קיומית. מאידך, זה יצר מודעות גבוהה יותר לסבל ולמצוקות של אחרים, מה שמציג תמונה עגומה יותר של העולם. מארש טוענת כי העלייה במודעות יוצרת מצג שווא, וכי העולם הופך למקום הומני יותר. היא רואה בזאת סימן לכך שטבע האדם – אשר נתפס לעתים כאכזרי, אנוכי ואלים – הוא חיובי לפחות באותה מידה, אם לא יותר.
ומה בפועל? האם – במשחק בין שני קצוות קשת ההתנהגות החברתית – בכוחנו להטות את הכף לצד החיובי? המשפט המסכם של מארש מרמז על התשובה: "בעוד שנראה כי יש אנשים שרגישים יותר מטבעם לסבל של זרים רחוקים, אני באמת מאמינה שהיכולת להסיר את עצמכם ממרכז המעגל ולהרחיב את מעגל החמלה החוצה כדי לכלול אפילו זרים – הוא בר השגה עבור כמעט כולם".
תמונת כותרת: Rihardzz / Shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: זרים יכולים לעורר בנו אושר - כל שצריך הוא לדבר אתם
המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?
האם אנחנו באמת מסוגלים לראות את האחר? הפילוסוף שהפך את היוצרות מסביר
עוד מרדיו מהות החיים:
הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח
