ניצול מהתרסקות מטוס מספר על המחשבות שחולפות בראש לפני המוות
יש תאריכים בלוח השנה שבהם השתנה גורל האנושות, כמו יום הנחיתה על הירח, שממנו ואילך בני האדם כבר לא מרותקים לכדור הארץ באופן בלעדי. לעתים אנשים חווים ימים כאלה גם ברמה האישית. עבור נוסעי טיסה 1549 של חברת התעופה US Airways, החמישה-עשר בינואר 2009 היה יום הרה גורל.
רבים מאתנו עולים למטוס בלי לחשוב פעמיים על בטיחות. הרי לפי הסטטיסטיקה הסיכוי להיפגע בכבישים גבוה פי כמה. אבל לעתים – אולי כשהדיילת עוברת על פרוטוקול החירום או כשאנו מביטים מהחלון ומגלים כי העולם כולו הפך לים – עלולה להתגנב ללבנו מחשבה טורדנית. מה אם…?
אותו יום חורפי של אמצע ינואר היה שגרתי למדי עבור היושבים בטיסה מניו-יורק לסיאטל. ובכן, עד השעה 15:27. על פי תיעוד רשת הקשר בין המטוס למגדל הפיקוח, בדיוק בשעה זו חל אירוע מצער – להקת אווזים והמטוס חצו זה את נתיבה של זו. ההתנגשות גרמה לאובדן שני המנועים בבת אחת והמטוס הפך לקופסת מתכת בצניחה חופשית. הטייס הודיע בכריזה: "התכוננו לפגיעה". במושב 1D, בין 150 נוסעים ו-5 אנשי צוות, ישב באותה עת ריק אליאס, יזם ואיש עסקים. אליאס, אם כן, הוא מסוג האנשים הנדירים שנאלץ להתייצב בפועל מול השאלה 'מה אם'. ואף זכה לקבל תשובות. את שלוש התובנות העיקריות מאותו יום גורלי בין שמים וארץ הוא חולק בהרצאה מעוררת השראה, ודרכה הוא מקווה לסייע לנו להגיע לתובנות בעצמנו, ללא עזרתו ה'אדיבה' של אירוע דומה.
למה אתם מחכים עם בקבוק היין הזה?
סך כל הזמן שהמטוס היה באוויר הסתכם בכ-6 דקות בלבד – כשלוש דקות עד התאונה וכשלוש דקות נוספות עד לנחיתת החירום בנהר ההאדסון שבצד המערבי של מנהטן. "דמיינו שאתם במטוס ללא צליל", משחזר אליאס את הרגע שלאחר אובדן המנועים, "ואז הטייס אומר שתי מילים – שתי המילים הכי נטולות רגש שאי פעם שמעתי. הוא אומר, 'תתכוננו להתנגשות'". חלק מהאנשים אומרים שרגעי אימת מוות מרגישים כמו נצח, ואחרים שחוו סיטואציות דומות הרגישו שהחיים אוזלים מבין ידיהם בשניות ספורות. כך או כך, עבור אליאס היו שלוש הדקות שלאחר הפגיעה מספיק זמן כדי לחשוב מחדש על האופן שבו הוא חי את חייו. הוא מתאר שלוש מחשבות שפקדו את מוחו רגע לפני שעמד למות, או לפחות כך האמין באותו רגע.
קחו רגע לעכל את משמעות הרגע. מתוך מיליוני המחשבות שעברו או יכולות לעבור בראשכם במהלך חיים שלמים, אילו יהיו האחרונות? עם איזה חומר המוח שלנו רוצה לקנח את הפעילות שלו? במקרה של אליאס, המחשבה הראשונה הייתה ההכרה הפתאומית והמיידית בשבריריותה של המציאות. "למדתי שהכול משתנה ברגע", הוא מספר. "יש לנו סוג של רשימת משימות… וחשבתי על כל האנשים שרציתי להושיט אליהם יד ולא הושטתי, כל המעגלים שרציתי לסגור, כל החוויות שרציתי לחוות ולא חוויתי". כמה דברים אנו דוחים, ממתינים, מחשבים, בודקים תועלת ובסוף לא עושים? האם היינו מרשים לעצמנו מותרות כאלה לו היה לנו תאריך יעד קרוב מאוד? נכון, לא מציאותי לחיות כאילו אנחנו עומדים להתרסק בכל רגע נתון, אבל שווה להקדיש מחשבה לפחות לדברים הקריטיים שכן היינו מתחרטים עליהם בסיטואציה דומה. אליאס מסכם את הלקח הזה בפתגם שהמציא: "אני אוסף יינות גרועים". הוא מתכוון, במטאפורה הזו, שהוא לא מחכה לאירועים מיוחדים כדי לפתוח בקבוק יין יוקרתי. "אם היין מוכן והאדם נמצא שם, אני פותח אותו".
המחשבה השנייה שחלפה במוחו, כדקה וחצי לפני הנחיתה בנהר, הייתה: "באנושיות שלי, אני גם מאפשר לאגו שלי להשתלט עליי. ואני התחרטתי על הזמן שבזבזתי על דברים שלא חשובים עם אנשים שכן חשובים". אם המחשבה הראשונה היא על מה שלא הספקנו, השנייה היא על איך בזבזנו את הזמן היקר שניתן לנו כאן. האם יכולנו להרוויח זמן נוסף של נחת רוח במקום להיקלע לוויכוח זה או אחר? הזמן והאנרגיה שאנו מקדישים להשפעות של האגו יכולים להסתכם בימים שלמים, כמו התחושה החמוצה שמלווה אותנו אחרי ריב עם אדם יקר. לו היו נותרות לנו שלוש דקות, באמת היינו מתעקשים לצפות בסרט זה ולא אחר? באמת היינו מתעקשים עם הילד לאיזה חוג ללכת? או שמא היינו מנסים דרך יותר חיובית לבלות את הזמן, אפילו אם היו אלה דקות ספורות בלבד? אליאס מצהיר כי מאז הטיסה ההיא, "אני כבר לא מנסה לצאת צודק; אני בוחר להיות מאושר".
הדבר האחרון, ואולי המפתיע ביותר, הוא תיאור התחושה של אליאס כשראה את המים מתקרבים והבין שהוא סופר את השניות האחרונות שלו. במקום פחד, הוא מתאר עצב עמוק. "הייתה לי תחושה של, וואו, למות זה לא מפחיד. זה כמעט נדמה שאנחנו מתכוננים לזה כל חיינו. אבל זה היה עצוב מאוד". אולי זה בגלל תחושת הוודאות הבלתי נמנעת שמלווה אירוע כזה, אולי ההבנה שמוות כזה ככל הנראה לא יהיה כרוך בכאב ואולי אי אילו סיבות עלומות שלמוח אין זמן לעבד כשהוא מרכז את מאמציו האחרונים בדברים הכי חשובים. בכל מקרה, מסתבר שלקראת הסוף הפחד מפנה את מקומות לצער. מדוע? "העצב הזה באמת התבטא במחשבה אחת", מספר אליאס. "הלוואי ואוכל לראות את הילדים שלי גדלים". לא העובדה שקצו עלי אדמות מגיע הטריד אותו במחשבתו האחרונה, אלא העובדה שהתוצאה תהיה לא לזכות לגדל את ילדיו. משום מה ברגע האחרון מוחו בחר לחשוב לא רק על עצמו, אלא על הקרובים אליו ביותר. קשה לגזור מכאן מסקנות רחבות, שהרי מדובר במחשבותיו של אדם אחד, אבל אי אפשר שלא לתהות על סדר העדיפויות שלנו כפי שהוא נגלה במצבי קיצון.
סביר להניח שמוחות אחרים היו מפיקים מחשבות אחרות ואפשר להזדהות עם תובנותיו של אליאס יותר או פחות. הלקחים שהציג הם יפים וחשובים, אבל הם לא הנקודה העיקרית. בשל יכולת מופלאה של הטייס צ'סלי סלנברגר, המטוס נחת בשלום וכל הנוסעים ואנשי הצוות חולצו ללא פגע. "קיבלתי מתנה בנס, שלא מתתי באותו יום", אומר אליאס, ומוסיף: "קיבלתי מתנה נוספת, וזו היכולת לראות לתוך העתיד ולחזור לחיות אחרת". וזה המסר העיקרי שהוא רוצה להעביר – לנסות להשתמש בניסיון שלו כדי להבין משהו על עצמנו. "אני מאתגר את אלו מכם שטסים היום, לדמיין שאותו הדבר קורה במטוס שלכם – ושזה לא יקרה – אך תדמיינו את זה, ואיך הייתם משתנים?" אולי יותר מורכב לשחזר את התנאים המנטליים שבהם היה שרוי אליאס, ואולי טוב שכך. יחד עם זאת, כולנו בני תמותה, ויום אחד שלוש המחשבות האחרונות יחלפו בראש של כל אחד מאתנו. לא יהיה נחמד אם באותם רגעים יעלה חיוך של סיפוק על פנינו?
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: ניצול השואה שלימד אותי לחיות בתשוקה
ההרצאה השבועית של TED: היתרונות המפתיעים של סופיות החיים
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
עוד מרדיו מהות החיים:
מה תפקידם של הספרים בחיינו? ואיך הם מחזיקים מעמד בים המילים הוירטואליות מסביבנו?
