אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?

התרפקות על העבר היא פעילות חביבה על כולנו, אבל מה באמת קורה שם במוח כשאנו נודדים אחורה בזמן? לאן נעלמו כל רגעי השמעום שחווינו? מסתבר שהתמקדות בהווה יכולה ללמד אותנו לא מעט על טיבה של נוסטלגיה.

מי שקרא מאמר על אושר ורווחה נפשית בחמש השנים האחרונות נתקל לבטח בהמלצה לחיות בהווה כדי לסגל חיים שלווים ונעימים. אם בעבר "לחיות בהווה" היה מושג פרוץ ואולי אף מנותק, כיום אנו חשופים לטכניקות מגוונות שמכוונות אותנו להיות ברגע הנוכחי, או להיות נוכחים ברגע. הפופולרית ביותר נכון לעכשיו ככל הנראה היא מדיטציית המיינדפולנס, אך קיימות דרכים רבות נוספות. בשורה התחתונה, היום אנחנו יודעים מדוע כדאי לחיות בהווה וגם איך אפשר לעשות זאת. ועדיין, רבים מאתנו מוצאים זאת כמשימה מאתגרת מאוד.

המיזם האינטרנטי The Book of Life פרסם הסבר קצר ומעניין על נבכי הזיכרון והתפיסה, שמסייע להבהיר מדוע חוויית ההווה היא כה חמקמקה בזמן שאת העבר אנו מסוגלים לראות בקווים ברורים. אפשר להבין את הפער באמצעות מיינדפולנס, טכניקה שהתפתחה תחת המטרייה הבודהיסטית ומטרתה לכוון את האדם למודעות לרגע הנוכחי. נניח רגע בצד את ההשפעות של התרגול ונתמקד בדרך עצמה. מנזירים בודהיסטים ועד פסיכולוגים ונוירולוגים שמנחים סדנאות, כולם יבקשו מכם להפנות את תשומת הלב לתחושות הפיזיות, לחושים ולנשימה, ולהשקיף עליהם באובייקטיביות. כשמחשבות מגיעות ומפריעות, עליכם להכיר בהן ואז להחזיר את המיקוד למה שאתם חשים באותו רגע.

זיכרון ופיזיקת קוונטים

מי שהתנסה בכך יודע עד כמה התיאור הפשוט הזה מסובך לביצוע, וזה עוד כשיש מנחה, אווירה ומסגרת. ומה קורה כשאנחנו ברשות עצמנו? המוח מופקר לרשות אקראיות המחשבה. בפרק על מצב הרוח מתוך The Book Of Life הטענה הזו מומחשת היטב: "אולי אנחנו על חוף יפהפה ביום שמשי, השמיים תכולים… אבל רוב ה'אנחנו' למעשה כלל אינו כאן, הוא נמצא היכן שהוא בעבודה או בשיחה מדומיינת עם עמית, או רוקם יוזמה חדשה". ההתעופפות המנטלית הזו פוקדת אותנו במגוון סיטואציות. קרה לכולנו שחבר שוחח עמנו ובשלב מסוים עברנו להנהון לא רצוני מכיוון שאיבדנו אותו ואין לנו רמז על מה הוא מדבר. אפילו מול הטלוויזיה שמהונדסת לרתק את תשומת לבנו, קורה לעתים שאנו צריכים להריץ אחורה כדי להבין כיצד הדמויות הגיעו מבית הקפה למעבה היער, ואולי גם בקריאת שורות אלה חלקכם יחזור פסקה אחורה כי חוט המחשבה נקטע בגלל שנזכרתם בפריט שצריך להוסיף לרשימת הקניות.

כשחושבים על זה, פעמים רבות אנו מחמיצים חוויות מהנות ונעימות שמתרחשות בהווה, מכיוון שאנו נשאבים למחוזות בעבר או בעתיד. יותר קשה לנו להתענג על ההווה במלואו מאשר ליהנות, להעריך ולתפוס אירועים מהנים בעבר. על פי הפרק, זה קורה מפני שלעבר יש את יתרון הבחירה. זה אולי נשמע לא אינטואיטיבי, כיוון שבחירה נתפסת כמשהו ששייך דווקא להווה ולעתיד. אבל מסתבר שאנו מבצעים בחירות רבות גם בראייה לאחור. "העבר הוא גרסה מקוצרת וערוכה בדרמטיות של ההווה. אפילו הימים הטובים ביותר בחיינו מכילים שפע של רגעי שעמום ואי-נוחות. אבל בזיכרון… אנחנו ננעלים על הרגעים הכי משמעותיים". אפשר לכנות זאת זיכרון סלקטיבי. אנחנו לוקחים את חומר הגלם מחוויה מאושרת כלשהי ומסננים את כל מה שלא משרת את הנרטיב או שאין לו משמעות מיוחדת, על מנת לקבל גרסה מזוקקת ומלוטשת של האירוע. זה גם חוסך בזיכרון וגם מעצים את החוויה. "נוסטלגיה היא ההווה המוגבר באמצעות מכונת עריכה". ולכן זיכרונות העבר שלנו הם סוג של אשליה.

יש רגעים ששווה לשים הכול בצד ולספוג אותם במלואם.

בהווה, לעומת זאת, יש לנו בחירה, אך היא מתייחסת למשהו שטרם התרחש. ולכן זו בחירה ללא שליטה על התוצאה הסופית. רק בראייה לאחור, כאמור, ניתן לעבד את העלילה כרצוננו. בפרק מדברים על חרדה כללית שנמצאת ברקע ההווה. "ההווה תמיד כולל מספר עצום של אפשרויות, חלקן מבעיתות… כל דבר יכול להתרחש, מה שמהווה קרקע פורייה לחרדה הלא-ספציפית שמזדנבת אחרי רובנו כל הזמן. החשש הפשוט מהלא נודע". בהווה, אם כן, אנחנו לא חווים רק את מה שמתרחש עכשיו, אלא תרחישים רבים שיכולים להתקיים בעתיד הקרוב או הרחוק; במישור הפרטי או בזה הכללי. מהשאלה מה נלבש לארוחת הערב החגיגית במסעדה ועד לתהיות על מצבם של יערות הגשם, המוח שלנו יכול לסחוף אותנו מהחוויה הנעימה שבעיצומה אנו נמצאים אל מקומות שעלולים להיות אפורים במקרה הפשוט, ואפלים במקרים קיצוניים יותר.

זה קצת מזכיר את תיאוריית החתול של שרדינגר, מתחום פיזיקת הקוונטים, לפיה חלקיקים יכולים להתקיים בשני מצבים בו זמנית, ורק התצפית שלנו קובעת לבסוף איזה מצב התקיים. בהווה אנו נמצאים מול הרבה חלקיקים, כשבתת מודע אנו חוששים מפני הדרך שבה אנו (או כל גורם אחר) עשויים להשפיע על מצבם הסופי. בעבר, לעומת זאת, אנחנו נהנים מוודאות מוחלטת לגבי מה שקרה. שלילי או חיובי, הוא נמצא בתחום הידוע ולא בגדר סימן שאלה. בנוסף, נכתב בפרק, "כשאנו זוכרים אירוע, מה שאנו מותירים מחוץ לזיכרון זה בדיוק נפח הזמן שבילינו בציפייה לעתיד מעורר חשש שאף לא הגיע". כלומר, בראייה לאחור יש לנו את 'הזכות' להסיר את החלקים הלא נעימים – לא רק אלה שהיו במציאות, אלא אף את אלו שהתרחשו בדמיוננו בלבד.

הספינה הקטנה שבתוך הראש

לצד מה שעובר על הנפש בהווה, הפרק מציין גם את המצב הפיזיולוגי שלא בהכרח תואם את האווירה הכללית. עייפות קיצונית באירוע משמח, למשל, עלולה ליצור דיסוננס שמשבש לנו את ספיגת התחושות החיוביות. אבל גם במקרה הזה המוח מסוגל לסנן את רעשי הרקע ולהותיר בנו רושם של אושר ושמחה. "אנחנו נזכור את מראה האוקיינוס זמן רב יותר מאשר את הבחילה שהפכה אותנו בקרבנו".

שליטה גבוהה במה שקורה בתוך המוח שלנו בכל רגע נתון היא סגולה שמתאפשרת רק אחרי שנות תרגול רבות ומפרכות. בפועל, מעטים האנשים שמסוגלים להיות מרוכזים בהווה באופן רציף. התודעה שלנו פשוט לא בנויה בצורה הזאת. "המוחות שלנו הם מבוכי מערות כאוטיים. כל כך הרבה עובר דרכם, שיש לו קשר קלוש עם מה שקורה מול עינינו". אולי כדאי להדגיש שהקפיצה בזמן בין עבר ועתיד היא יכולת שצריך להודות עליה, שכן טמונים בה יתרונות לא מבוטלים. ואולם, לעתים אנו עלולים לאבד שליטה על ההגאים והספינה המנטלית שלנו מיטלטלת לכל עבר. השאלה היא כמה טלטול מנטלי סביר לספוג בממוצע. זו כמובן שאלה של יכולת ורצון אישיים, אבל היא ראויה להישאל. אם אתם טיפוס שיציאה וחזרה אל ההווה לא מפריעות לו, אשריכם. אם אתם מעוניינים להכניס לחייכם יותר יציבות ברגע הנוכחי, תוכלו לאמץ אחת או יותר ממגוון הטכניקות הזמינות לכך.

בפרק מציעים גם להכיר בתכונות המובנות של התודעה ולא להיות קשים מדי עם עצמנו או עם אחרים בכל פעם שאנו נודדים ומפסידים את חוויית ההווה. כשאתם רואים, למשל, כיצד המבט של האדם מולכם נודד למחוזות רחוקים בזמן שאתם שופכים את לבכם בפניו, הניחו שייתכן שגם הוא טרוד מאוד. הריכוז שלנו מוגבל מלכתחילה, והחיים בסביבה טכנולוגית רוויות גירויים מקצרת אותו עוד יותר.

ובכל זאת, ישנם מצבים שבהם תהיה הסכמה מפה לפה על חשיבות השהייה ברגע הנוכחי. למרות כושר העריכה של הזיכרון, כשאנו נמצאים ברגע הנוכחי החוויה נחרטת בנו עמוק וצלול יותר, ולכן בכל פעם שאתם מנהלים שיחה משמעותית, חוגגים שמחה או סתם ניצבים מול נוף עוצר נשימה, נסו להניח את הידיים על ההגה ולייצב את הספינה הקטנה שבתוך מוחכם. כך תרוויחו את חוויית המסע פעמיים: גם בזמן שהיא מתרחשת וגם בדיעבד, בגרסת HD איכותית.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

להישאר עם טעם של עוד – כיצד להפוך את הזיכרון ארוך הטווח לחיובי יותר

העיקרון הפסיכולוגי המרתק שעומד מאחורי האמירה "לחיות את הרגע"

הדואליות של הזיכרון – אלן ווטס על האיזון בין נפתולי העבר, ההווה והעתיד

עוד מרדיו מהות החיים:

הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח