מדוע כדאי לאמץ את הנזק – הסבר מאיר עיניים על אמנות תיקון הכלים היפנית.
שעון שהתקלקל לוקחים לשען, מעיל קרוע – לתופר, וכשהמקרר יפסיק לעבוד נזמין טכנאי. את רוב הדברים החומריים שיש לנו אנו מסוגלים לתקן, אבל כשמתרסק לנו כלי אוכל על הרצפה אנחנו משנעים את החלקים ישר לפח, אפילו אם מדובר בכלי הגשה יקר ערך, כי מה כבר נוכל לעשות אתו? השלמות שלו הופרה ואין תיקון שיצליח לשחזר את מצבו המקורי. במקרה הטוב הוא ישתנה לבלי היכר ויהפוך למשהו חדש, פחות אסתטי.
התרבות היפנית ניגשת אחרת לעניין הזה. האמנם העובדה שמשהו השתנה בכלי בהכרח הופכת אותו לפחות יפה? ייתכן כי דווקא התיקון יבליט בו סוג חדש של יופי, גם אם לא בצורתו המקורית. כפי שבוודאי כבר ניחשתם, הרעיון הפילוסופי הזה, שבא לידי ביטוי גם ביצירות אמנות יפהפיות, הוא מטפורה לתפיסת העולם שלנו בנוגע להתמודדות עם משברים וטראומות והשפעתן על נפש האדם.
אוון פושצ'ק, הכותב והעורך של הבלוג וערוץ היוטיוב Nerd Writer, הקדיש סרטון קצר לתרבות הקינטסוגי והפילוסופיה המיוחדת שעומדת בבסיסה. הוא מספר מה הרציונל שהוביל את היפנים לאמץ את הנזקים, השברים והפגמים שמתרחשים במהלך מחזור החיים של כל דבר – חי, צומח או דומם. הטרנספורמציה שמתרחשת לאחר טראומה, בין אם של כלי חרס ובין אם של בן אדם, טומנת בחובה סוג עמוק של יופי אשר נובע מהכרה בשלמותו של הבלתי מושלם.
מה בכלל הבעיה עם משהו שנשבר?
זוהי כנראה אחת ההנחות המוקדמות הכי אוטומטיות שלנו, אבל שווה לעצור ולשאול – מה באמת הבעיה עם משהו שנשבר? וכדי לשמור על פשטות, הבה ניצמד לדברים חומריים. אם משהו נשבר ואיבד את הפונקציונליות שלו, מובן מאליו שערכו יורד. אבל מדוע מציק לנו בעין הכתם הזה שאף אחד לא רואה בחלקה האחורי של הספה, השריטה הזניחה בצבע של המכונית, או הסדק הקטנטן וחסר המשמעות, לכאורה, בתחתית הקערה? במקרים רבים נוספים החפץ לא מאבד את שימושיותו, אלא רק משהו חיצוני במראה. לפעמים אפילו לא ניתן להבחין בפגם, אך די בעצם הידיעה שהוא שם כדי להטריד אותנו, או לפחות להתייחס לחפץ כאל דבר פגום או בלתי שלם.
נקדים ונאמר שאין בידינו תשובה חד משמעית. אולי זו ההתרגלות למוכר ואולי זה מעין אילוף תרבותי שעברנו כדי להעריך את החדש. ויכול להיות שזה נובע ממקום תמים יותר. מישהו טרח רבות לחשוב כיצד לעצב את המוצר ועמל קשה כדי ליצור אותו, ולכן הפגם חוטא למאמץ שהושקע. תהא הסיבה אשר תהא, התרבות המערבית מעדיפה את החדש, השלם, המקורי והבתולי. כשדברים נשברים, מתבלים ומתיישנים, אנחנו אמנם לא בהכרח זונחים אותם, אבל ערכם יורד. זה תהליך שקורה כמעט תמיד, למעט מספר מצבים ייחודיים שבהם הערך עולה עם ההתיישנות, כמו בשימור עתיקות, באספנות וכן הלאה. אבל גם במקרים אלה נזקים ובלייה מורידים מהערך למרות שהחפץ כבר לא אמור לממש את ייעודו המקורי.
ומה היפנים אומרים על זה? ובכן, להם יש את הקינטסוגי (מבוטא Kintsugi). המילה מורכבת מ-KIN שמשמעו זהב ומ-TSUGI שפירושו בנייה. האמנות מכונה כך מהטעם הפשוט שהיפנים פיתחו טכניקה לתקן כלים שבורים באמצעות תערובת של לכה ואבקת זהב או מתכת יקרה אחרת. פושצ'ק מסביר כי על פי הסיפורים, הקינטסוגי נולדה במאה ה-15 אחרי שגנרל יפני שלח לתיקון בסין את ספל התה יקר הערך שלו שנשבר. הספל חזר עם תיקון מכוער בסיכות מתכת. זה הוביל אותו לחפש שיטה יותר אסתטית לתיקון הנזק – וכך נולדה האמנות.
מה שהוביל את היפנים דווקא לפתרון זה מכלל הפתרונות האפשריים הוא מושג פילוסופי רחב יותר – וואבי-סאבי. במילים פשוטות, וואבי-סאבי מייצג את ההשקפה הפילוסופית והאסתטית היפנית שמקבלת ואף מאמצת את השינוי שחל בכל דבר, וכן מעריכה את היופי בחוסר השלמות. הביטוי 'חוסר שלמות' מקבל משמעות פרדוקסלית בהקשר הזה, מכיוון שהיפנים מאמינים כי משהו הופך למושלם רק לאחר שנפגם. "אמנות הקינטסוגי התפרסמה ביכולתה להפוך חפצים שבורים ליצירות יפות יותר מהמוצר המקורי", מספר פושצ'אק. "יש אפילו שמועות על אנשים ששוברים את רכושם בכוונה כדי שניתן יהיה לתקן אותם באמצעות הטכניקה היפה הזו".
על פי הפילוסופיה הזו, שמקורה בהשקפה בודהיסטית, "השברים בכלי אינם מייצגים את סוף חייו של החפץ, אלא דווקא רגע ייחודי בהיסטוריה שלו". היפנים, אם כן, לא מתקנים כך את רכושם בגלל מחסור בכלים, אלא מכיוון שהם רואים בשבור את השלם. פושצ'אק מוסיף כי הבחירה בזהב נועדה להדגיש זאת: "הפגמים בצורתו [של הכלי] אינם מוסתרים מהעין, אלא מעטרים אותו במשמעות מוזהבת". כמו צלקות קרב המספרות את ההיסטוריה המפוארת של הכלי, השברים המוזהבים אומרים – אנחנו כאן כדי להעיד על כך שהכלי שרד למרות הנזק.
האם ניתן לעטר בזהב גם ההיסטוריה שלנו?
ההשוואה לאדם כמובן מתבקשת בשלב הזה. האם מציאותי לשאוף ליישם את אמנות הקינטסוגי גם בחיינו האישיים? כשאנו מנסים להביט על המשברים ועל הטראומות שחווינו כעל שברים שאפשר לתקן באבקת זהב, עלינו להיזהר שלא להתבלבל עם ייפוי של העבר. בכל אירוע קשה טמון לקח ועלינו להבחין בבירור בין טיוח ובין טכניקת הקינטסוגי. פושצ'אק מבהיר: "אנו יודעים שטראומה אפשר להדחיק, אבל לא ניתן למחוק אותה". המפתח לתיקון באבקת זהב הוא ההכרה בשבר. אם נתעלם ממנו או נתייחס אליו כאל מה שהוא לא – אנחנו לא על השביל לריפוי מלא. הוא טוען כי הדרך לקינטסוגי היא "מודעות רגשית; אימוץ סוכני השינוי של טראומה, והאופן שבו הם מארגנים מחדש יסודות באישיות, בזהות ובמציאות החברתית".
דוגמה טובה שרצה באינטרנט ממחישה בצורה מובהקת מהו קינטסוגי. ה- Daily Mail הוא רק אחד המקורות שפרסם את סיפורו של היינה בריק, נורבגי שאיבד בצעירותו את ידו מהכתף ומטה. בשנות השלושים לחייו החליט לאמץ את הגדם וקעקע עליו ראש של דולפין. מכיוון שהקטיעה הותירה לו מעין מדרגה בחיבור הכתף, הדולפין התיישב בדיוק במקום, כשעל הכתף מקועקע הראש והמצח ועל השארית של היד מופיע פיו של הדולפין. ישנן דוגמאות רבות לקעקועים מסוג זה, אשר הופכים את הגדם ליצירת אמנות ולעתים אפילו לבדיחה עצמית. הכותרת ב-Daily Mail מרמזת על ההיבט הפילוסופי שבקינטסוגי – בין אם בכלי חרסינה, בגדם או בנפש האדם – והוא טרנספורמציה.
"אמנות הקינטסוגי מסמלת את האמת שתיקון דורש טרנספורמציה", טוען פושצ'אק. היפנים עושים זאת באמצעות אבקת זהב, אחרים עושים זאת על ידי קעקוע, ואנחנו יכולים לעשות זאת בכל דרך יצירתית אחרת שנמצא. העיקרון הוא כזה: לא בוכים על חלב שנשפך – חוגגים אותו. מה שקרה לנו הוא חלק ממי שאנחנו, מרכיב יסודי שעיצב את האישיות שלנו. השברים מספרים על הוותק ועל כוח העמידות שלנו, ולא על התיישנות או על בלאי. אנחנו לא אותו אדם שהיינו בילדות, עברנו שינוי ונמשיך כל הזמן להשתנות, ועם הזמן השינוי יכיל עוד ועוד פגמים. זו הבחירה שלנו אם לצבוע אותם באבקת זהב ולהפוך לשלם הגדול מסך שבריו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע החוסן הנפשי שלנו הוא כמו אבן ענבר?
כיצד שאלות קטנות יכולות לשנות את חיינו – קונפוציוס והפילוסופיה הסינית מסבירים
מדוע אנו אוהבים בית מסודר? מסתבר שהתשובה כלל לא מובנת מאליה
עוד מרדיו מהות החיים:
