התועלת הבלתי צפויה שביצירת קשר עם אנשים ברחוב
סוף סוף הגעתם למלון ברומא, התקלחתם, התארגנתם ויצאתם ליהנות מיופייה המשכר של העיר. לאחר טיול רגלי, מסעדה טובה וכוס יין או שתיים, נתתם דרור לרגליכם ואפשרתם לסמטאות הציוריות להוביל אתכם. לאחר זמן מה רציתם לחזור, אך אבוי, אין לכם מושג לאן הגעתם. אתם אבודים בעיר זרה, לא דוברים את השפה, ומתברר שאין קליטה ב-GPS והמפה שלקחתם מהמלון לא מכסה את האזור הנוכחי. אנשים שונים מוצאים מגוון פתרונות למצבים כאלה. חלקם ינסו לשחזר את הדרך במוחם, אחרים יבדקו את גבולות המפה, ויש מי שירענן את ה-GPS בתקווה שהקליטה הנכספת תתייצב לפתע. ואולם, הניסיון מלמד שהדרך המהירה ביותר למצוא את עצמנו היא פשוט לשאול אדם ברחוב.
המציאות היא שזרים מחלצים אותנו מסיטואציות רבות: הם יעזרו לנו לגרור את הרכב שהתחפר בחולות, הם יחזירו לנו את הארנק שנפל לנו ברחוב, הם ישמרו על הילד שאבד בקניון, יסחבו בשביל אימא את הקניות הכבדות ויעצרו בצד תוך סיכון חייהם כדי להושיט יד בתאונת דרכים. ועדיין, לעתים התדמית שלנו על זרים אינה חיובית במיוחד, ואנו מסתכלים עליהם כעל ישויות שכדאי לשמור מרחק מהן. מובן מאליו שצריך להסתייג ולומר שלא כל זר הוא אדם טוב וצריך להפעיל שיקול דעת כשאנו באים במגע עם אנשים שאנחנו לא מכירים. אבל האם זה אומר שעלינו להירתע באופן אוטומטי מכל מי שלא פגשנו עד נקודה זו בחיים?
קיו סטארק היא כותבת שמגדירה את המפגש עם אנשים זרים כתחום המומחיות שלה. מתוך סקרנות בלתי נלאית להבין אנשים, היא יוצרת קשר עם דמויות אקראיות ברחוב ומנסה ללמוד מהן משהו – ברמה הפרטית, אך גם במובן רחב יותר. בהרצאה על בימת TED היא חושפת כמה מהמפגשים המשונים והמרגשים שהיו לה, ומנסה לשכנע אותנו מדוע כדאי לנו לשוחח עם זרים. כששומעים את הטיעונים שלה, קשה שלא לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מגדירים זרים בפרט – ובני אדם בכלל.
היחס לזרים תלוי הקשר ותרבות
טבעי לחשוב שזרים זה טאבו, בדיוק כמו שטבעי להאמין שזרים הם 'קרובים-רחוקים' שלנו. האופן שבו אנו מתייחסים לאחר תלוי בגורמים יציבים כמו תרבות, חינוך, תפיסת עולם, תכונות אישיות וכן הלאה. והוא תלוי גם בגורמי אד-הוק, כלומר בנסיבות שבהן אנו נמצאים, כמו למשל אם איבדנו את הדרך ברומא לעומת מפגש סתמי עם אדם זר בתור לקופה בסופר.
מתי לגיטימי לפנות לאדם זר? נניח שאנחנו לא צריכים ממנו דבר. לא נתקענו ואנחנו לא זקוקים להכוונה. בסיטואציה שבה כל מטרת הפנייה היא יצירת מגע אנושי, חלק ניכר מהתשובה הוא גיאוגרפי. סטארק מספרת כי בארה"ב מנסים ליצור איזון בין נימוס ובין שמירה על מרחב אישי. אנשים זרים יחליפו מבטים מרחוק, אך יסיטו אותם הצדה כאשר יחלפו זה על פני זה. בדנמרק, לעומת זאת, "כל כך מסתייגים משיח עם זרים, שהם מעדיפים לפספס את התחנה שלהם מאשר להגיד למישהו 'סלח לי' כשהם צריכים לעבור". ואילו במצרים, "אם תבקש ממישהו לכוון אותך, סביר להניח שתוזמן לביתו לקפה".
מובן שאלו הן הכללות שלא תוספות בכל מקרה ספציפי, ועדיין, הנורמות החברתיות בתרבויות שונות ממסגרות את המגע בין זרים בצורה מאוד מסוימת. הנורמות מנחות אותנו מתי לא מנומס לפנות לזרים, ומתי זוהי פעילות מקובלת. שכן אם תחשבו על כך, גם בן הזוג שלכם היה פעם זר. וכך גם השכן, הגננת ואנשים נוספים שהכרתם כשזה היה 'מותר'. אם נתמקד בדוגמה המובהקת והקיצונית ביותר, בן זוג, מדובר בזר שהפך לחלק מהאישיות שלנו. התקהלויות חברתיות מסוימות, כמו בתוך פאבים, מאפשרות לנו להסתכל על זרים כעל אנשים שלגיטימי לדבר אתם, וכך אנו יכולים לשוחח עם זר או זרה ולהכיר אותם לעומק מבלי שזה ייחשב מוזר או לא ראוי. במעבר חצייה, לעומת זאת, הגישה לאחר היא שונה. כאמור, היחס משתנה בין אנשים ובין תרבויות, אבל ככלל – חברות יצרו כללי משחק כשזה נוגע למפגשים בין אנשים ללא רקע של היכרות מוקדמת.
את כללי המשחק הללו סטארק שוברת באופן מודע, כיוון שהיא מכירה בתועלת של מפגש עם זרים. "אני אובססיבית לגבי דיבור עם זרים", היא מעידה על עצמה. "אני יוצרת קשר עין, אומרת שלום, אני מציעה עזרה, אני מקשיבה". מה שמושך אותה הוא ההתרחשות המסקרנת, ועד כמה שזה נשמע מופרך – קשרים רגשיים משמעותיים שנוצרים במפגשים קצרצרים. היא מתארת את החוויות שעברה עם אנשים זרים כ"פואטיות". סטארק מספרת על מפגש עם אדם מבוגר שביקש ממנה לעלות למדרכה כאשר המתינה על הכביש להתחלפות הרמזור, בנמהרות ניו יורקית טיפוסית. "הוא היה כה חם וכה מאושר שהוא הציל אותי – והיה בינינו חיבור קטן", היא משחזרת. "לדקה, הרגשתי כאילו מישהו הבחין בקיומי כאדם. מישהו הבחין בי והייתי שווה שיצילו אותי". זה לא שהיא הייתה בסכנת חיים ממשית, אבל זהו סוג המקרים שבהם העיקר הוא הכוונה.
היתרונות הבולטים ביצירת קשר עם זרים
בדיונים כאלו טבעי שתתעורר חשדנות, וגם סטארק מודעת לכך. "אני יודעת שלא לכל זר ברחוב יש את הכוונות הטהורות ביותר. טוב להיות ידידותי, וגם טוב ללמוד מתי לא להיות". אבל יש הבדל בין להיות זהיר ומחושב ובין הפעלת מנגנוני הישרדות אבולוציוניים בכל פעם שאנו רואים פנים לא מוכרות. סטארק מאמינה שבמקום לתת לפחד להכתיב את הגישה שלנו לזרים, עלינו לתת לחושים לתפוס פיקוד, על מנת ליצור תמונת עולם מעט יותר אובייקטיבית. לתפיסתה, לשימוש בחושים יש שני יתרונות ספציפיים: ראשית, זה משחרר אותנו מהתבניות. "קטגוריות זה משהו שהמוח שלנו משתמש בו, זה סוג של קיצור דרך", היא מסבירה. "אנחנו רואים 'זכר', 'נקבה', 'צעיר', 'זקן', 'שחור', 'חום', 'לבן', 'זר' או 'מכר' – זה קל וזו דרך מהירה להטיה ולקטלוג". זה גורם לנו להסתכל על אנשים כעל התגלמות בשר ודם של אוסף הנחות מוקדמות, במקום לראות בהם בני אדם פרטיים עם מוח, חיים ואישיות משל עצמם. על כן, כשמאפשרים לחושים לקבל את האינפורמציה ישירות מהאדם מבלי להפעיל פרשנות, אנו משחררים אותם ואותנו מכל המטענים – לעתים קרובות המדומיינים – שהעמסנו עליהם.
"היתרון השני לשימוש בחושים שלנו קשור לאינטימיות", טוענת סטארק. "אני יודעת שזה נשמע קצת מנוגד לאינטואיציה, אינטימיות וזרים", היא ממהרת להסביר, "אבל האינטראקציות המהירות האלה יכולות להוביל להרגשה שסוציולוגים קוראים לה 'אינטימיות חולפת'". היא מספרת על מחקרים שמצאו כי לאנשים מסוימים יותר קל להיפתח מול זרים מאשר מול אנשים הקרובים אליהם. המחקר הזה עורר הדים והוביל אנשים לתהות מה לא בסדר במערכות היחסים הקיימות שלהן אם הם מרגישים יותר נוח עם אדם שמעולם לא פגשו.
אבל כאן לזר יש שני יתרונות מפתיעים על פני אדם מוכר וקרוב. ראשית, אנחנו מודעים לכך שההיכרות היא זמנית וקצרת טווח, כך שלא משנה מה נחשוף, כנראה שהסיכון להשלכות בחיינו יהיה אפסי. זר יכול לפתח עלינו דעה כזו או אחרת בעקבות מה שאמרנו, אבל זה כנראה לא ישנה לנו הרבה – לא מתוך זלזול, אלא מתוך הבנה שכנראה לא נראה אותו שוב לעולם. אם נחשוף את אותו סוד בפני אדם מוכר שנמצא סביבנו לעתים קרובות, נצטרך להתמודד עם ההשלכות על בסיס קבוע. השינוי בדעה כלפינו עלול להיות משמעותי ולא תמיד מדובר במשהו שהיינו רוצים להוסיף או לגרוע מחיינו.
היתרון השני של הזר הוא חוסר ציפיות. בתקשורת עם אדם קרוב יש לנו סט של הנחות על האופן שבו עליו להגיב. אם הוא חורג מתפקידו, זה עלול לערער את הביטחון שלנו או לטלטל במידה מסוימת את הקשר. נניח שעשיתם השקעה כלכלית משמעותית ואתם רוצים לספר למישהו. אדם קרוב עשוי להעביר ביקורת שיפוטית על החלטתכם ולקשר אותה לדברים שהוא יודע על אישיותכם או עברכם. לעומת זאת, לאדם זר תהיה נטייה להתייחס באופן הרבה יותר שקול ואובייקטיבי, ובהרבה דברים חשובים זה סוג האינטראקציה שאנו הכי זקוקים לו.
טכניקות ליצירת קשר
אז עכשיו, כשאנו מכירים את היתרונות של יצירת קשר עם זרים באופן אקראי, איך עושים את זה? סטארק מציגה שלוש טכניקות בטוחות ופשוטות ביותר. קודם כל, היא מבקשת, נסו לחייך. הטכניקה הפשוטה הזו יכולה להוביל אותנו רחוק, מכיוון שחיוך הוא פעולה עם אפקט כמעט מכושף על בני אדם. אנחנו לרוב מחקים אותו, הוא מרסק את המחסומים שלנו ומעורר בנו תחושה חיובית באופן אוטומטי. הדרך השנייה היא 'טכניקת המשולש'. סטארק מדגימה: "הנה אתם, הנה הזר, יש דבר שלישי ששניכם עשויים לראות ולהעיר עליו… העירו על הדבר השלישי, ותראו אם זה מתחיל שיחה". במילים אחרות, שימוש בצד ג'. לבסוף, היא מדברת על טכניקת 'הבחנה'. כלומר להעניק תשומת לב לפרט מסוים הקשור באותו אדם. זה יכול להיות הכלב שלו, התינוק, הנעליים או כל דבר אחר שיכול לשמש "צינור חברתי לאדם".
סטארק מסכמת בסיפור אישי על אדם ששאל אותה מה עושה אביה. היא השיבה שהוא נפטר כשהייתה ילדה, ומספרת כי "תמיד ברגעים האלו אנשים משתפים את חוויות האובדן שלהם". היא מתארת מפגשים מרגשים מהסוג הזה כ"הפסקות יפות בנרטיב הצפוי של חיי היומיום שלכם ושלהם". את זה, היא טוענת, חבל להחמיץ. בין יתר המסקנות שעולות מהגישה המרתקת הזו לאנשים, שתיים בולטות במיוחד. האחת היא לנסות להבין את המניע של אדם קרוב כאשר הוא חולק מידע עם זרים ולא עמנו. והשנייה היא לזכור שעבור אחרים גם אנחנו נתפסים כזרים. האם לא היינו שמחים לו היו רואים אותנו כאנשים ששווה ליצור אתם קשר, סתם כך לשם הריגוש?
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם הייתם מצליחים לנחש בעיניים עצומות מי האדם שעומד מולכם?
5 תובנות על החיים שנולדו בצעידה של 34,000 ק"מ מסביב לעולם
עד כמה אתם באמת מכירים את המוצא שלכם? ההפתעות שדגימת רוק יכולה לחשוף
עוד מרדיו מהות החיים:
