האמנם הצד הימני אחראי על יצירתיות? ועוד מיתוסים על המוח ששווה להפריך

אנימציה קצרה שעושה סדר בהמיספרות ובחלקים השונים במוח

אחד הסודות הכמוסים עבור המדע הוא המוח, ובפרט המוח האנושי. ולא בכדי, שכן קיים חיסרון מובנה בעצם הניסיון לחקור משהו באמצעות מושא המחקר עצמו. לא, אנחנו לא חוששים שהמוח לא יהיה אובייקטיבי ויחקור את עצמו באופן מחמיא. העניין הוא שייתכן מאוד כי המוח שלנו הוא כלי פרדוקסלי – היכולות שלו כל כך מופלאות (ואנו אומרים זאת באובייקטיביות), עד שהוא עצמו אינו מסוגל לתפוס אותן.

ואולם, כידוע, העובדה שמדובר במשימה מאתגרת לא הרתיעה את האדם מלחקור את המוח של עצמו. אם כבר, זה רק דרבן אותו עוד יותר. ועדיין, למרות הרצון הטוב, במשך רוב ההיסטוריה הייתה מעט התקדמות משמעותית בכיוון הנכון. היו פעמים שהיה נדמה לנו שאנו מבינים את המוח, אבל אז מחקר חדש או מקרה נוירולוגי נדיר גרם לנו להבין שאנו יודעים רק קמצוץ, או שלחלופין הבנו את הכול לא נכון.

הפרדוקסליות של המוח בשילוב עם הסקרנות (שהיא אגב תכונה נוספת של המוח עצמו, אבל בואו ננסה לשמור את הדברים פשוטים) הובילו לשלל תיאוריות על המוח, על תפקודו, על חלקיו השונים ועל תחומי האחריות שלהם. אחת ההשערות הנפוצות היא שההמיספרה הימנית אחראית על הצד הרגשי והיצירתי ואילו השמאלית – על התפקוד הלוגי והאנליטי. ברם אולם, עם כל מחקר שיוצא תפיסה זו מתבררת כמיתוס ויחד אתה תפיסות נוספות. ערוץ היוטיוב Minute Earth ערך אנימציה קצרה שעושה קצת סדר בקופסה שמונחת על הכתפיים שלנו, ומנסה להעמיד דברים על דיוקם.

החלוקה התפקודית לימין ושמאל לא רלוונטית

כדי להבין כיצד בכלל התפתחו תפיסות מוטעות או חצאי אמיתות לגבי המוח, צריך להביט לא רק על הטכנולוגיה שליוותה את המדענים, אלא גם על אופן הסקת המסקנות שלהם. בסרטון מוצג מקרה סמלי שמלמד מעט על האופן שבו הסתכלנו על המוח במאות השנים האחרונות: פציינט שהגיע למרפאה בפריז של השנה 1861, וכל שהצליח לומר לרופא היו כמה הברות חסרות כל פשר. הרופא שבדק אותו גילה כי אין לו שום בעיה בהבנת השפה, אבל משהו מונע ממנו לדבר יותר מאותה הברה או שתיים.

לאחר שאותו פייצנט נפטר ומוחו נותח, גילה הרופא נזק בחלקו השמאלי הקדמי של המוח. הוא הסיק, על כן, כי האזור הפגוע אחראי על הדיבור ולכן המטופל הבין את השפה, אך לא היה מסוגל להשתמש בה. תהליך המחקר הזה נוסה במקרים נוספים, והמדענים של אותם ימים שרטטו מפה של המוח ובה לכל חלק יש תפקוד ספציפי: בכל פעם שהגיע מטופל עם ליקוי בתפקוד כלשהו, הסיקו החוקרים כי האזור הפגוע הוא השולט הבלעדי באותה פעולה.

אפשר לעקוב אחר ההיגיון שהנחה את החוקרים די בקלות, אלא שיש אתו בעיה קטנה – הוא לא מספק תוצאות בטוחות. זהו סיכון שלוקחים כאשר מסיקים מסקנות בשיטה של אינדוקציה. שיטה זו להשגת מידע פועלת מהפרט אל הכלל. כלומר – אם החלק לא עובד, אז בהכרח הוא זה שאחראי לליקוי. גישה כזו עשויה לעבוד כאשר מתקנים מערכות מכניות פשוטות מאוד. אך במערכות מורכבות היא עלולה להטעות. אם המסך של המחשב לא עובד, זה לא בהכרח אומר שהוא לא מחובר לחשמל, והבעיה יכולה לנבוע משלל מקורות שונים. ואת המחשב אנחנו עוד מבינים.

הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום ראה בהסקת מסקנות אינדוקטיבית כשל לוגי, והפילוסוף קרל פופר טען כי לא ניתן לקדם את המדע בדרך האינדוקציה. קשה לבוא בטענות לחוקרים על אופן הסקת המסקנות ממרומי הפיתוח הטכנולוגי והידע הרב שנצבר מאז, חלקו בזכותם. כי בכל זאת, הם לא טעו לגמרי. האזורים האחראים על התפקודים המנטליים השונים שמופיעים במפה ככל הנראה אכן קשורים לפעולות שיוחסו להן. הטעות היא שממש לא מדובר בקשר בלעדי ואבסולוטי.

ה-MRI מופיע ומשנה את התמונה. במעט.

במשך רוב המאות ה-19 וה-20, מפת החלוקה של המוח הייתה הגישה השלטת והמחקרים אף עוצבו ביחס אליה, מה שחיזק את התפיסה עוד יותר. רק בעשור האחרון של המאה הקודמת החלו מדענים לקבל מושג מדויק יותר לגבי אופן הפעולה של המוח, וזאת כאשר נכנסו לשוק מכשירי דימות התהודה המגנטית, או בשמם היותר מוכר – סורקי MRI. המכשיר למעשה קורא את הפעילות המוחית וצובע את האזורים ש'נדלקים' בעת שאנו מבצעים פעולה זו או אחרת. הסריקות החלו לגלות כי בכל פעולה, אפילו הבסיסית ביותר, עובדים במקביל חלקים רבים ומגוונים של המוח, ולא רק חלק אחד בלעדי. עוד גילו מחקרי ה-MRI כי הסנכרון בין חלקי המוח השונים מתקיים באמצעות רשת ענפה להפליא של ערוצי תקשורת פנים-מוחיים. מה שהוביל להפרכת מספר מסקנות נוספות.

אם נמשיך רגע להסיק מסקנות בשיטה אינדוקטיבית, יהיה ברור לנו שאם אדם לא מסוגל לבצע פעולה כלשהי, הרי שהחלק האחראי עליה בהכרח פגוע. ואולם, חוקרים נתקלו במקרים שבהם המוח היה תקין, אך הנבדק עדיין לא היה מסוגל לבצע פעולה כלשהי. באמצעות הדימות המגנטית הם הצליחו להבין כי הבעיה הייתה בנזק לערוצי התקשורת המווסתים את הפעילות המוחית בין אזורי המוח הבריאים. קצת כמו טלפון תקין שלא משמיע צליל חיוג בגלל כבל קרוע היכן שהוא במערכת המסועפת. מן העבר השני, נצפו מקרים שבהם מוחם של מטופלים ניזוק באזור כלשהו, אך יכולתם לבצע פעולות הקשורות לאזור לא נפגעו, או לחלופין, השתקמו עם הזמן. המדענים הבינו כי המוח יודע לחווט מחדש את קווי התקשורת שלו, מעין כבישים עוקפים שמאפשרים למוח לדלג על אזור מסוים ולשמור את הסנכרון ברמת גבוהה.

לאור ניסיון העבר, ולמרות הטכנולוגיה המפותחת, המדענים כיום זהירים יותר בקביעותיהם לגבי המוח. מחקרים מתקדמים מנסים לשלב את שתי השיטות – מיפוי מוחי באמצעות סריקות בזמן אמת לצד בחינת הירידה בתפקוד לאור פגיעה באזורים מסוימים. החוקרים מנסים להשיג תמונה מלאה יותר של פעילות המוח ולהבין אילו אזורים פועלים יחד כדי להוציא לפועל משימות מסוימות. על רקע ההתקדמות הטכנולוגית ושינוי הפרדיגמה, התפיסה של אונה ימין ואונה שמאל נראית כעת מעט מיושנת. מדענים נוטים להניח כי יצירתיות, למשל, נובעת ממערכת קשרים מורכבת יותר שמסוגלת לחבר בין יותר חלקים של המוח, ולאו דווקא מהצטיינות של חלק זה או אחר.

סביר להניח שהמדענים היום קרובים יותר לאמת מקודמיהם במאה או במאתיים הקודמות, אבל ההיסטוריה מלמדת שאל לנו להיחפז למסקנות. הגיוני שאמצעי טכנולוגי נוסף ישנה או יעדכן את המידע שנמצא בידינו כיום. בינתיים נצטרך ללמוד לחיות עם הפרדוקסליות הטבעית של המוח המנסה להבין את עצמו. וייתכן שנצטרך לחשוב על הפער הזה כמצב קבוע, כי אם מסתכלים על התפתחות חקר המוח, בכל פעם שאנו פותחים דלת אחת, נראה כי אנו מגלים שלוש נוספות.

תמונת כותרת: matrioshka / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד מילים מפעילות אותנו? נוירולוגים מובילים את המסע הלשוני בנבכי המוח

האם נמצאה הסיבה שבגללה בני האדם ושאר בעלי החיים ישנים?

לחיות עם מוח שהוא ספריית מידע אינסופית - האנשים שניחנו בזיכרון-על

עוד מרדיו מהות החיים:

הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח