האיש שיצר את חולית, מלהולנד דרייב וטווין פיקס מספר מהיכן מגיעה השראה
אף אדם מעולם לא המציא משהו חדש – האדם לא יוצר, הוא רק מגלה את מה שכבר קיים. משפטים מסוג זה מבטאים תפיסה פילוסופית שגורסת כי המציאות מכילה אינסוף אפשרויות ולנו יש יכולת כלשהי לגלות וליישם אותן. התיאוריה הזו מקבלת חיזוק ממדע הפיזיקה, שהביא לנו את תיאוריית ריבוי היקומים. על פי גישה זו קיימים אינסוף יקומים מקבילים וכל אחד מהם מכיל מציאות שונה מזו שאנו מכירים – ביקום אחד אולי קיימים דרקונים, באחר – אנשי מרשמלו, וביקום שלישי ייתכן שכל השוני מתבטא בצבע החולצה שלבשתם ליום הראשון בכיתה א'.
שני הרעיונות הללו נוגעים בנושאים עמוקים ביחס לקיום ולמציאות עצמה, אך למעשה הם באים לידי ביטוי גם בחיי היומיום. אחד התחומים המרתקים פסיכולוגים וחוקרי מוח הוא מקור היצירתיות. מאיפה מגיעים הרעיונות המבריקים למיזם טכנולוגי חדש, מהיכן מגיעה השראה ליציאת אמנות מרגשת או כיצד אנו מצליחים לחשוב על פתרון גאוני לדליפה הטורדנית בצינור של האמבטיה? יצירתיות – פנים רבים לה. ובהתאם, לא מעט גישות מנסות להסביר כיצד אנו מייצרים רעיונות טובים.
בשנת 2008 ישב הבמאי דייוויד לינץ' לשיחה עם The Atlantic והציף את הרהוריו על זרם היצירתיות. במגזין יצרו מהשיחה אנימציה המציגה בצורה מחודשת את רעיונותיו היצירתיים על רעיונות יצירתיים. בהקשר שבו פתחנו, אחת הנקודות המרתקות שהעלה היוצר שהביא לנו את חולית, טווין פיקס ומלהולנד דרייב היא למעשה סינתזה של רעיון האינסוף עם מקור היצירתיות.
לפני הכל צריך סקרנות
כל מחשבה שחולפת בראשנו, ולו הפשוטה ביותר, היא למעשה רעיון. לינץ' טוען כי האמת הפשוטה היא ש"כל דבר שאנו עושים מתחיל ברעיון. אנחנו לא יודעים מה לעשות אלא אם יש לנו רעיון". עם הזמן הופכים חלק מהרעיונות לפעולות שגרתיות, וככל שההתנסות שלנו מגוונת יותר – כך עולה סף הגירוי שלנו ליצירתיות. זו הסיבה ששיר של מדונה נתפס כמהפכני בתחילת שנות התשעים והיום הוא נחשב לקלסיקה מודרנית. ואולם, עבור תינוק בן שנה לא טריוויאלי להושיט יד למזלג, לנעוץ אותו במזון ולהכניס לפה. מבחינתו זהו רעיון ומבריק. באופן כללי, ילדים חווים את העולם באופן יצירתי מפני שהרבה דברים פשוט חדשים עבורם.
אם כן, כל מחשבה היא רעיון, אבל האחרון נחשב ליצירתי כשיש בו אלמנט של חידוש. לפי היגיון זה, אם המחשבה כבר שגורה בתוכנו, היא לא מתויגת כיצירתית. לינץ' מאמין שכל הרעיונות כבר קיימים, וכאשר אנו מגלים דבר מה חדש – זוהי יצירתיות. בתיאורו הציורי: "רעיונות הם כמו דגים. אתה לא יוצר את הדגים, אתה תופס אותם". לפי הקבלה זו, ילדים פשוט דגים בבריכה צפופה ואילו מבוגרים שוחים בים הפתוח, כשהמים מסמלים כמובן את ניסיון החיים. מסיבה זו קל יותר לצעירים ללכוד רעיונות חדשים בעוד שהאתגר של המבוגרים גדול יותר. כהערת שוליים, בהשוואה זו כדאי לקחת בחשבון שיצירתיות של ילדים צריכה להיבחן באופן יחסי, מנקודת המבט שלהם. "לחשוק ברעיון", ממשיך לינץ' במטאפורה, "זה כמו לשים פיתיון על קרס ולהוריד אותו למים". במילה אחת – סקרנות.
האוקיינוס שבו אנו דגים את הרעיונות שלנו יכול להתגלם בכל מיני צורות. "אפשר לתפוס רעיונות בחלימה בהקיץ או שאפשר לתפוס אותם במקומות… אתה יכול ללכת ברחוב, לראות השתקפות בשלולית בתעלה, ובנג! רעיון עולה. מי יודע איך זה קורה…" מחקרים שמנסים לפענח את באר היצירתיות מצביעים על כמה כיוונים. תיאוריה פופולרית שמתאימה לפתאומיות שמתאר לינץ' גורסת כי רעיונות יצירתיים עולים לאחר שלב דגירה של המוח. כלומר, כאשר אנו מחפשים פתרון או חידוש בצורה יזומה ומודעת, הרבה יותר קשה להשיג אותו. לעומת זאת, כאשר אנו מניחים לנושא ועוברים לעסוק בדברים אחרים, המוח יעבד את המידע בתת-מודע ואחרי זמן מה הרעיון המנצח יקפוץ לראש.
דייוויד לינץ' נחשב לבמאי עם סגנון מאוד ייחודי. הוא זכה בפרסים יוקרתיים רבים ומוערך מאוד בצרפת, שם מייחסים לפן האמנותי של הקולנוע חשיבות יתרה. הוא מסביר שתהליך היצירה ומקורות ההשראה שהקנו לו את המוניטין עובדים בדיוק לפי משל הדגים. "זה כאילו שיש אדם בחדר אחר ויש לו את כל הסרט ביחד", הוא אומר, "אבל הוא מחולק לחתיכות של פאזל והאדם מקפיץ לתוכו חתיכה אחת בכל פעם". כל רעיון כשלעצמו לא מכיל הרבה משמעות כשהוא תלוש מההקשר הגדול, אבל ככל שמצטברות חתיכות, הולכת התמונה של הפאזל ומתבהרת, "עד שיום אחד, זה פשוט מופיע". אוסף הרעיונות שהוא דג הופכים – אחד אחרי השני – לתסריט מלא או לעלילה שלמה.
תנו לאושר להוביל את התהליך היצירתי
אולי זו האקלקטיות שבה הוא משיג את הרעיונות אשר הפכה אותו לאמן מובחן כל כך, אבל לינץ' מעט מצטנע ביחס לכך. "במובן מסוים אין רעיונות מקוריים, אלו הם רק הרעיונות שתפסת". הוא לא רק יוצא נגד התפיסה שבני האדם מחוללים את הרעיונות יש מאין. הבמאי מרגיש צורך לנפץ מיתוס נוסף. "אמנים רבים חושבים שסבל הכרחי [לתהליך היצירתי], אבל במציאות כל סוג של סבל מכווץ את זרם היצירתיות". הרציונל ברור – יצירה כרוכה בפעילות, וסבל מדכא פעילות. לינץ' טוען שאם ואן גוך היה סובל מכאבי בטן בכל פעם שהיה צריך לצאת לצייר, היה לו מאוד קשה לצאת לצייר.
אושר, לעומת זאת, הוא זרז אפקטיבי לתהליך היצירה. לדעתו של לינץ', "[כשאנו מאושרים] בתהליך זרימת היצירתיות, הרבה יותר קל לתפוס רעיונות… כאלה שיובילו אותנו למקומות פנטסטיים". כלומר, האושר מנווט את הסירה שלנו למקומות שבהם הדגים מרהיבים בצבעיהם ומיוחדים בצורותיהם. כאשר אנו נהנים בתהליך היצירתי, זה יתבטא בסוג הרעיונות שנתפוס ובתוצאות הסופיות של העבודה. סביר להניח שגם לסבל יש השפעה, אך האם הוא הכרחי? האם הוא בלעדי? נראה כי יותר בטוח להניח שרגשות עזים בכל צורה שהיא מסייעים להגביר את זרם היצירתיות, אז מדוע לא לדבוק ברגשות החיוביים?
"טריליוני – זיליוני – רעיונות וכולם שם, תוססים, ממתינים להיתפס", מסכם הבמאי. לעתים יצירתיות נתפסת כצורת חשיבה נדירה ומבוקשת ואנשים נוטים להתייחס אליה כיכולת קסומה השמורה ליחידי סגולה. התיאוריה של לינץ' טוענת כי הרעיונות קיימים ללא תלות באדם. הסוד הוא פשוט להתמצא בטכניקות השונות לתפיסת הרעיונות. הכול ישנו מוכן מראש, שאלת מיליון הדולר היא באילו תנאים הכי קל לדוג. בתור התחלה, מציע לינץ', נסו לגלות סקרנות וליהנות מתהליך החשיבה. כשהפיתיון כבר במים ואתם יושבים להנאתכם ונהנים מהבריזה, זה רק עניין של זמן עד שהדג ייתפס בחכה שלכם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מנוע הסקרנות - מפיק הוליוודי בכיר מספר על השעה וחצי ששינתה את חייו
התשובה בגוף השאלה – כך תעזרו למוח להניב פתרונות יצירתיים לכל סיטואציה
15 הגיגים על יצירתיות – ציטוטים של מפורסמים על דרכם להצלחה
עוד מרדיו מהות החיים:
חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"
