הפילוסוף אלן דה בוטון מציג את תפיסת עולמו לגבי הצלחה ולימודים
בדיחה שרצה בפייסבוק הולכת כך: "לא לימדו אותי בבית ספר איך לממן את עצמי, איך להסתדר עם אנשים או בחיים – אבל אתם חייבים לראות איך אני משתמש במד זווית…" כתלמידים, רבים מאתנו שאלו את עצמם מה אנחנו הולכים לעשות עם המידע הזה? ייתכן שחלק מזה נבע מהעובדה שהיו לנו מוקדי עניין אחרים מההיסטוריה של ימי הביניים או ממשולשים ישרי זווית, כמו חברים, משחקים וכדומה. אבל אולי לא כדאי לשלול כל כך מהר את האינטואיציה שלנו כילדים, וגם לא את זו שהילדים של היום מפגינים בעצמם.
מערכות חינוך – על פי רוב, אך לא תמיד – נוטות לשפוך על התלמידים מסות של חומר ומצפות מהן לשנן. לעתים אף נדמה כי המבחנים נועדו לשקף זיכרון ולא הבנה, יכולת הסקת מסקנות וכישורים חשובים אחרים שהיינו רוצים להעניק לילדים כבר בגיל צעיר. זה כמובן לא אומר שידע כשלעצמו הוא חסר תועלת, אך האם הדרך המקובלת להשיג אותו היא האולטימטיבית?
הפילוסוף אלן דה בוטון שואל כיצד קורה שאנו נתקלים גם באנשים בוגרים מצליחים מאוד אשר היו תלמידים בינוניים ומטה, כשבמקביל, בתלמידים שהצטיינו בבית הספר והפכו לבוגרים שנאבקים למצוא את מקומם בעולם התעסוקתי. לתפיסתו, בתי הספר לא בהכרח משקפים את הפוטנציאל הגלום באנשים, ויותר מכך, תכניות הלימוד מתעלמות מכישורים קריטיים להשתלבות בחיים הבוגרים. בסרטון של The School of Life פורט דה בוטון את משנתו לגבי הצלחה בלימודים לעומת הצלחה בחיים, ומסביר מה לדעתו המפתח להפיכת צעירים לאנשים אינטליגנטים באמת. הוא טוען שאפשר לעודד ילדים לפרוץ את גדר הדיסציפלינה החינוכית ולשגשג, מבלי לוותר על הצלחה בלימודים במובן המקובל.
כוחות אקראיים עיצבו את תכניות הלימודים
נאמר כבר כמעט הכול על בתי הספר ועל מערכות החינוך: בתי חרושת לציונים, מפעלי שכפול, פסי ייצור לבינוניות. זה אולי לא הוגן כלפי אנשי חינוך, שכן המצב רחוק מלהיות באשמתם, אבל המציאות היא שהיינו רוצים לראות קשר ישיר יותר בין בתי הספר לחיים האמתיים. "אנו רוצים להצליח בבית הספר מסיבה ברורה", מסביר דה בוטון. "כפי שאומרים לנו לעתים קרובות, זהו המסלול הראשי להצלחה בחיים". אבל, הוא ממשיך, לא מעט פעמים אנו נתקלים במקרים שמפריכים טענה זו. תהיה זו פזיזות לומר שאין כל קשר בין הצלחה בלימודים והצלחה בחיים, אבל ייתכן מאוד כי זה לא קשר של סיבה ותוצאה, אלא יותר קשר של ניבוי. כלומר, ייתכן מאוד שהצלחה בלימודים משקפת תכונות קיימות כמו שקדנות והתמדה שמסייעות לנו גם כבוגרים. זה עדיין לא אומר שבתי הספר מפתחים את התכונות הללו על הצד הטוב ביותר, או שהם מסייעים לתלמידים לרכוש כישורים נוספים מחוץ לטווח הצר שמאפיין את שיטת הלימוד בשינון.
חלק מקוראי שורות אלה לבטח יטילו ספק בהנחה שבית הספר אינו משפיע באופן ישיר על החיים הבוגרים. אבל יש בנמצא גם לא מעט מורים שחיים את המערכת על בסיס יומיומי ומבינים כי שינוי כיוון יכול להועיל מאוד לעיצוב החברה העתידית. כאמור, לא ניתן להטיל את האחריות לרלוונטיות המפוקפקת של תכניות הלימודים על כתפיהם של העוסקים במלאכת החינוך. דה בוטון מסביר כי למערכות החינוך בעולם המערבי יש היסטוריה ארוכה. "תכניות החינוך לא מעוצבות בהכרח על די אנשים בעלי ניסיון וכישרון בעולם שמעבר [למסגרת החינוכית], הן לא מהונדסות כנגזרת של חיים בוגרים מספקים". אז מה כן משפיע על הדרך שבה אנו מקנים לילדינו את התשתית לחיים בוגרים?
דה בוטון מסביר כי תכניות הלימודים של ימינו בנויות כמו שכבות גיאולוגיות: רבדים על גבי רבדים של השפעות היסטוריות "ממגוון כוחות אקראיים למדי". לדבריו, הגורמים שעיצבו את מערכות החינוך של היום הולכים הרחק אחורה עד המנזרים של ימי הביניים. מהרגע שהופקד בידי השלטונות שיקף חינוך הילדים את התפיסה, את הערכים ואת השאיפות של כל משטר. מערכות החינוך השתנו מעט עם כל מעבר בין שלטון לשלטון, אבל הן לא מחקו לגמרי את מה שקדם להן, כי אם בנו עליו, או עיצבו אותו מחדש, כדי להתאים לצרכים החדשים. "זה עוזר להסביר את ההרגלים השליליים הרבים שבתי ספר יכולים להשריש", מסביר דה בוטון. "הם מספרים שהדברים החשובים ביותר כבר ידועים". זה, כמובן, עלול להקהות את יצר הסקרנות הכל-כך דומיננטי, במיוחד בקרב ילדים. דה בוטון מוסיף כי בתי הספר מצפים מהתלמידים לבקש רשות בכל עניין, מה שעלול לדכא חוש ליוזמה; ליישם מחדש רעיונות קיימים במקום ליצור חדשים, מה שפוגע ביצירתיות; לעמוד בציפיות במקום לשנות אותן, מה שיכול להוביל לקיבעון מחשבתי ולחשיבה פסיבית.
במקום להיאבק במערכת, הפכו את הילד לגמיש
המינון משנה. לבקש רשות בכיתה זה לא בהכרח דבר רע, כיוון שאנו לא רוצים לחיות בחברה שבה אנשים לא מתחשבים אחד בשני; יישום רעיונות קיימים הוא גם לא עניין שלילי, כי אפשר לחכות מאות שנים לפני שנוכל לזוז צעד אחד בלי גילוייו של איינשטיין; אפשר להמשיך, אבל הנקודה ברורה. מה שדה בוטון מציע זה להטביל את התפיסה החינוכית הנוכחית בשני הגורמים שלשיטתו הכי משפיעים על הצלחה בחיים: "לדעת איך לבחור את העבודה המתאימה לנו – וכיצד ליצור מערכות יחסים מספקות". דה בוטון טוען כי בטרם מלמדים את הילדים דברים טכניים כמו שימוש במד זווית, היסטוריה או אנגלית – על בתי הספר לשים דגש על שתי מילים חיוניות: עבודה ואהבה. במונחים אלה הוא אינו מתכוון בהכרח למוסר עבודה ולאהבה רומנטית – אלא ליכולת שלנו לבחור את העיסוק שבו נבלה את מרבית חיינו הבוגרים, ובמקביל לפיתוח הכישורים החברתיים הנחוצים לעשות זאת בשיתוף פעולה פורה עם האנשים השונים שנפגוש בדרך.
אם משתמע מהנאמר עד כה שעלינו לעודד את הילדים להיכשל בלימודים ולאפשר להם חופש בחירה מוחלט לגבי הדרך שבה הם רוצים לבלות את זמנם, הרי שזה לא הרעיון של דה בוטון. במקום זאת, הוא מסביר כי הצלחה תלויה במהלך לולייני המשלב בין שמירה על הנורמות הקיימות ובין טיפוח טבעי של האינדיבידואל. "עלינו להיות ילדים טובים מאוד במשך 20 שנה, ובמקביל, אף פעם לא להאמין בעיוורון בתקפותם וברצינותם ארוכות הטווח של הדברים שמבקשים מאתנו ללמוד", הוא מסביר. במילים אחרות, עלינו לפתח בילדים את היכולת המורכבת להציג שני פנים, מעין גרסה מעודנת ושובבה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. מצד אחד, לציית לכללים ולעמוד בדרישות הנוכחיות של החברה – כלומר לשתף פעולה עם מסגרת הלימודים. ומאידך, לאפשר לילדים להיות, מה שמכנה דה בוטון, "אינטליגנטים מורדים". כלומר, השתתפות במשחק היא בסדר, אך האחריות שלנו היא להבהיר לילדים שפנימה בתוכם עליהם להטיל ספק, לשאול שאלות ולחשוב בכיוונים שמושכים את הסקרנות שלהם. כשמבטם מופנה פנימה, לצרכים, לרצונות ולאהבות שלהם – ידעו הילדים להתמודד בצורה עמוקה יותר עם התהייה 'מה אני רוצה לעשות בחיים', ולצד זה יפתחו רגישות גבוהה יותר שתסייע להם ליצור קשרים איכותיים. וזה, אגב, רעיון שגם לנו, המבוגרים – כתוצרים של מערכות חינוך בגרסאות ותיקות יותר – לא יזיק לאמץ.
האם זה אומר שאין תקווה למערכת חינוך יעילה יותר? לתפיסתו של דה בוטון זו שאלה פחות רלוונטית. תחת זאת הוא מציג גישה מעשית: ברור לו כי דיבורים על אופייה הרצוי של מערכת החינוך לא יביאו לשינוי בפועל, בטח לא בטווח המיידי. זה אמנם דיון ראוי, אבל טבען של מערכות גדולות לשמר את עצמן. בנוסף לכך, הדעות המרובות בנושא צביונה של מערכת החינוך יכולות לגרור את עיצובה מחדש במשך עשורים ואפילו מאות שנים. האם עלינו להמתין עד שנגיע להסכמה על הכיוון הראוי? דה בוטון מציע פתרון שניתן ליישם כבר עתה: במקום לסמוך על גופים ביורוקרטיים כבדים, סמכו על האינטליגנציה ועל הסגולות של ילדיכם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 סיבות מדוע הילד שלכם הולך לצמוח בשנה הקרובה
קריאת סיפורים מפתחת את המוח – כך תהפכו אותה לחוויה מיוחדת
ההרצאה השבועית של TED: האמת המפתיעה והמעודדת על שקרים של ילדים
עוד מרדיו מהות החיים:
